קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
בכורות · פרק א משנה ה
אין. היינו כשרוצה לפדות גוף בגוף בלי שומת שוויא כמו שהוא הפדיון בשה דאפילו קטן וכחוש פודין בו, אבל אם רוצה לפדות שוה בשוה פודה אפילו בעשבים שלוקות. ולהרמב"ם דוקא כשאין לו שה לפדות בו דאם יש לו שה בו היא המצוה. ואפשר שזו היא גם סברת רש"י, והיינו דקאמר ארישא קאי וכו', דקשה דמה צריך התנא להביא פסוק מלא, אלא הכי קאמר דתנא לא מדבר מתחלה ועד סוף פדיון בדבר אחר אלא פדיון בטלה משום דפדיון פטר חמור עיקרו בשה, דלכך טרח קרא וכתב שה דהוה ליה לומר תפדה סתם. אי נמי הכי קאמר מנא לן דפדיון פטר חמור בשה כמו שהוא שנאמר וכו'. ובהכי אתי שפיר מאי דסמך ליה מן הכבשים וכו', אבל להיות שיש פדיון בשאר דברים לכך לא תני אין פודין אלא בשה, ודוק:
לא וכו'. תנא ושייר שה הנדמה ושל פסולי המוקדשים, ומשום מחלוקת דרבי אלעזר בכלאים וכו' תני הנך אגבייהו:
רבי אלעזר. אבל התוס' (יב,א ד"ה רבי) גרסי רבי אלעזר ומייתו ראיה לדבר, עיין שם שיש טעות סופר באותו דיבור וכך צריך לומר, אלמא דרבי אליעזר בר פלוגתיה דרבי יהושע, וכן כתב חידושי הלכות: לקיימו. פי' לקיימו חי אלא אם לא הפריש שה תחתיו יערפנו כל שלא מפקיע קדושתו על השה אסור בהנאה לכל:
תי"ט ד"ה ולא בחיה וכו' - באתנח וכו'. זה אינו כך, וכונתו על א' של איל שההפסק הוא קמוץ:
ד"ה עד וכו' - דקסבר וכו'. וא"ת לעיל דאמרינן מפריש טלה אחד לעצמו ניחוש נמי דיורה היתרא כי הכא. וי"ל דאין הכי נמי אבל אין תקנה התם כי הכא, דלא יזוז הישראל משם עד שיפדנו וכדכתב הר"ב, אבל לעיל מי יודע ורואה מה שתלדנה כל החמורים שבישראל ובדידיה תליא מילתא. ועוד י"ל דשאני הכא שיש לכהן שייכות בפטר חמור, שהרי אם ישראל נותנו לו קיים מצותו ולכך יבא הכהן לטעות ולומר שאינו אסור לו בהנאה ולא יפריש השה, מה שאין כן בישראל שיודע שהוא אסור לו: