קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
בכורות · פרק א משנה ד
שני זכרים. הוא הדין אם היו של שני אנשים דומיא דשתי נשים של שני אנשים דפרק ח' משנה ה', וזכר ונקבה כל אחד מפריש טלה לעצמו להפקיע ספק איסור הנאה:
נהנים. לא תני הרי הוא של כהן, ללמד שמותר בהנאה גם לישראל, וזהו גם כן נהנים בלשון רבים, (ישעיה כד,ב) כעם ככהן. ומאי דתנן לקמן משנה ו' וחכמים אומרים אין חייבין באחריותו, איצטריך דלא תימא שכאשר יראה הכהן שמת יאמר אי אפשי בו דאין זכין לאדם כנגד רצונו, קמ"ל דתו אינו חייב:
הרע"ב ד"ה ופודה וכו'. ור"ת (ד,ב ד"ה ופודה), פי' דקאי אספק, דתנן טלה אחד לעצמו ופודה בו ספקות אחרים פעמים הרבה וכן משמע וכו':
ד"ה ואם וכו' - דאפרשיה וכו'. ואין צורך להפריש שה אחר, וגם נפקא מינה שמיד שהפרישו אף על פי שלא בא ליד כהן מברך על הפדיון, דאינו כפדיון בכור דחייב באחריותו עד שבא ליד כהן, הרא"ש (סי' יד): תי"ט ד"ה שנאמר וכו' - קאי וכו'. ונטר ליה עד הכא לפרושי ביה מן הכבשים ומן העזים וכו'. אבל הר"ב לא פירש מאי שנאמר, ונראה לי דסבירא ליה דקאי אמאי דאמר טלה אחד לכהן, ודקדקנו לעיל דר"ל אפילו כחוש אפילו קטן, ולעיל פירשנוהו לפי' הרא"ש:
ד"ה ופודה וכו'. בגמרא (ד,ב) רצה אביי להכריח מסברא דשה אחד מלוי פדה כמה פטרי חמורי ישראל, מדלא מנה הכתוב העודפים בבהמה כמו שמנה העודפים באדם, ודחי ליה דדילמא לא פיישי להו בהמות טובא, ומסיק מקרא (במדבר ג,מא) דואת בהמת הלוים כדמייתי התי"ט, ואם כן קשה לפי' רש"י שבחומש שכתב ההכרח דאביי שנדחה בגמרא. ואחר כך מצאתי (שגור אריה)[שהרא"ם] הקשה זה ותירץ, ע"ע. ולי נראה דבדמסיק בגמרא מדרשות הפסוק לא קאמר אלא דהוה משמע דדחי לגמרי הכרח דאביי, וטעמא הוי דמדכתיב בהמת הלוים תחת בהמתם נראה דהוו פיישי בהמות דישראל, ואם כן מיניה נילף דסברת אביי קושטא היא ומשום הכי כתבה רש"י:
שני טלאים וכו'. אין זה הכרח דהיא גופה קשיא, שאם שהאחד פטר הרבה פטרי חמור אם כן למה נותן שני טלאים. ונראה דילפינן מן הלוים דאין השה נתפס בקדושת הפטר חמור ושרשאי הכהן לחזור וליתנו לכהן אבל לא ששה אחד יפטור הרבה כמו שהיה במדבר: