קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
בכורות · פרק א משנה ג
אחד לכהן. אפילו הוא שוה כל שהוא, טור יו"ד סי' שכ"א, וזהו יתור דאחד ולא תני מפריש טלה לעצמו:
הרע"ב ד"ה שני זכרים וכו' - פירשו רבותי וכו'. כך פי' רש"י (ט,א במתני'), והוא דעת הרא"ש (סי' י') והטור (סי' שכא):
ספיקי טובא וכו'. וקשה דאין כאן ספיקות הרבה, שהרי ספק ראשון וספק שני יש ודאי חיוב להפריש טלה לעצמו, ולא נשאר אלא בספק
השלישי שמא הראשון ילדה נקבה והשני נקבה ואחר כך זכר ואם כן מאי ספקות הרבה. וביו"ד סי' שכ"א הרבה להקשות בעל דרישה ופרישה ואחריו בעל טורי זהב (ס"ק יא), והעלה הט"ז דספקות הרבה היינו הראשון והשני דיש חיוב אבל אינו יודע איזו היא החייבת דיש פיטור מצד אחד וחיוב מצד שני ואמנם על אלו נוסף הספק השלישי שהוא פטור לגמרי ולכן אין לכהן כלום, ע"כ. ושמא זהו דיוק מתניתין אין כאן לכהן כלום, פי' אפילו ספק ליכא שמן הספק השלישי הוא פטור. וגם בזה אזלה לה השגת הראב"ד (הל' ביכורים פי"ב הכ"א), דאיכא נמי ספק באיזו ילדה זכר ואיזו ילדה נקבה. והט"ז כתב במסקנא דכיון דאין הפסד להפריש לעצמו טוב לחוש
למחמירים, וכנזכר לעיל מדברי הרא"ש:
תי"ט ד"ה חמור וכו' - דאמר וכו'. ומכל מקום לא הויא סתם ואחר כך מחלוקת, מדלא תני ויצאו שני ראשיהן כאחד:
ד"ה מפריש וכו' - דלפוטרו וכו'. כן כתב תוס' (ט,ב ד"ה לאפקועי) אהא דאמרינן וכיון דלעצמו הוא למה ליה לאפרושי, ועל זה הרגישו התוס' לימא לפוטרו ממצות עריפה, ותירצו וכו'. אבל לא יש הרגש זה על מה שכתב הר"ב ומפקיע עליו קדושת הפטר חמור, דדלמא דבזה נפטר מן העריפה:
מספק וכו'. והסברא שעיקר טעם עריפת החמור הוא מפני שהוא הפסיד ממונו של כהן, וכיון שאין נותן לכהן מספק אינו מפסידו כלום ואינו בדין שיערפנו, ואפילו היה ספק היה לו להקל משום צער בעלי חיים: ד"ה וילדו וכו' - לאשמועינן וכו'. ולעד"נ דסלקא דעתך אמינא הואיל (ד,ב) ובמדבר פדה שה אחד של הלוים כמה פטרי חמורי ישראל וכדפי'
רש"י בחומש (במדבר ג,מה), אימא הכא נמי הכי קמ"ל שני טלאים: ליכא למימר וכו'. הקשה חידושי הלכות (ד"ט ד"ה שתי), דהכא נמי נימא האי טעמא דקמ"ל דלא תלינן וכו', וכתב ויש ליישב, ולא יישב. ואין לומר די"ל דעדיף למימר תרי טעמי הכא חדא והתם אחרינא, שהרי צריכותא דהכא פשוטה, דהא לקמן תנינן ופודה בו פעמים הרבה כשבא לידי כהן ומינה דקודם לכן לא. אבל נראה לי שיש ליישב דלקמן איירי בבהמה דקה שסימן הולד בה הוא טינוף דהיינו כעין אבעבועות דם, וזה יכול להיות שטנפה, ולא נראה לפי שהוא דבר קטן, אבל כאן דאיירינן בחמור דאיהי בהמה גסה דסימן ולד בה שליל הוא דבר גדול והיה נראה ונמצא על הקרקע, וכל שכן באשה שסימנה שפיר ושליא. ובהכי ניחא אם קושית חידושי הלכות היא גבי נשים אסיפא דזכר ונקבה דכתבו התוס' דלא צריכא כלל:
מה שילדה וכו'. קשה דהתם נמי ניחא דילדה במחבוא וכדכתבו שם רש"י והר"ב שלא ידעו מה שילדה. וכי תימא אם כן היינו דבכור בהמה טהורה, י"ל דאיצטריכה ליה מאי דתנן בתר הכי מת אחד מהם וכו' אם לכהן אחד נתנן וכו', ומשום הכי יכון לשנות תחלה שנותן חמש סלעים וכו':
ד"ה אין וכו' - ונקבה וכו'. לא דק דבזכר ונקבה ליכא אלא טלה אחד לכהן, אבל בשני זכרים ונקבה איכא טלה אחד לעצמו, וכן כתב
הרא"ש (סי' י) וגם הר"ב: