קול הרמז נשים· רבי משה זכות
קידושין · פרק ג משנה ח
קדשתיה. חזר לומר קדשתיה, להורות דמיירי תוך כדי דיבור, כדכתב התי"ט בסמוך בשם הר"ן:
גדולה. פי' אפילו היא אינו מכחשתו:
סתם. בתי מקודשת לך, ולא פירש איזו מהן, רש"י (סד,ב במתני'): הרע"ב ד"ה נאמן, - לפוסלה כו'. הא דלא קאמר להתירה לשוק, משום דפשיטא הוא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אבל הכא לאשמועינן דנאמן לפוסלה, דהתורה נתנה רשות לאב לאסור את בתו, מדהוה לן למכתב נתתי לזה וכתב לאיש, דמשמע למאן דהו ואסרה על כל העולם. ואם תאמר סוף סוף לכתוב לזה, דבחד היה אשמועינן דיכול לקדשה וממילא נאסרה לשאר העולם. וי"ל דרצה לאשמועינן גם האיסור לענין פיסול מן הכהונה, באופן דשני דברים למדתנו תורה, שנאמן לפסלה לכהונה ונאמן נמי להתירה, ומשום הכי לא הביא הר"ב זה הפסוק במשנה הקודמת, ודו"ק: תי"ט ד"ה נשבית כו' - דמגו כו'. פי' דשבויה פסולה אף לתרומה, שהיא ספק בעולה לנכרי ונתחללה, הרמב"ם (הל' תרומות פ"ו הי"א):
ד"ה בשעת כו' - אורחא דמלתא כו'. ועוד י"ל דלא תימא אין משטה בשעת מיתה ויהיה נאמן בכל. ועוד דאין זקוקה ליבם אלא במותו: ד"ה אין הבוגרות כו' - דאל"ה כו'. הרי זה מסייע שאין בו ממש ואדרבה הוא תלי בוקי סריקי בהר"ב, שמעולם לא נפקא ליה האי דינא, דאפילו עשאתו שליח מכח פשיטא אלא מטעם הגון של הר"ן, שתירץ דמדרבא (דס"ל (נא,א) דלא הוו קדושין) נשמע לאביי דלא שמעינן דפליג עליה בהא. ועוד יש לומר דמלתא דמסתברא איהי עד שמכח סברא זו פסק ר"ת דין אחר וכדכתב הרא"ש בפ"ב (סי' כה), ע"ע. ומאי דהקשה הגמרא (שם), פשיטא, הוא לרבא דלא איצטריך לא לגופא ולא לדיוקא, אבל לאביי אין להקשות פשיטא, ואדרבה מוכח בגמרא דטפי עדיפא ליה למימר דלדיוקא אתא. ומשום הכי לא הקדים קושית פשיטא מיד בתחילה על פשיטות מתני', ולא הקדים הדיוק, ואין זה דוחק כלל. ומ"ש התי"ט דהו"ל למתני לדיוקא בהדיא, תמיהה לי דאם כן בטלת כל הדיוקים:
ש"מ דדינא וכו'. פי' דאי לא הוה אלא שינויי בעלמא, לא הוה ליה לגמרא למכפלה בתרי אתרי לכולה סוגיא: