אור ברסלב

קול הרמז נשים· רבי משה זכות

קידושין

גיטין

פרק א משנה א

פתיחה:

ד"ה לשון כו'. לי נראה דקאי אסדרא דקרא, דבתר מצות גט כתיב (דברים כד,ה), כי יקח איש אשה, ובה גמרינן קיחה קיחה משדה עפרון:

משנה א:

הרע"ב ד"ה האשה וכו' - ואיידי וכו'. ולי נראה דאף ביבמה משכחת לה דבעינן דעתה, דהיינו כשהיבם בעל מום מכל המומין שכתב בשו"ע אבה"ע סי' קנ"ד, ועיין סי' קסה ס"ד:

ד"ה בשטר כו' - בתך כו'. לרבותא נקט הכא, דלא תימא דדוקא בכסף יש לו זכות דכתיב (שמות כא,יא) אין כסף, ודרשינן (ג,ב) כו' קמ"ל. וטעמא דאיתקש הויות אהדדי, וכדכתב הר"ב פ"ד דכתובות מ"ד:

תי"ט ד"ה נקנית, - לבעלה להצריכה כו'. ולא לשאר זכיות של הבעל, כנדרים שהארוסה צריכה להפרת האב, וכן בשאר זכיות שאינם אלא לאחר הנשואין:

ולוקחת עצמה. פי' דקיחה מורה מעשה ונעשה בפועל, וזה שייך דוקא באיש שנותן הכסף או השטר, מה שאין כן באשה שאינה עושה שום פעולה כשקונה עצמה, אלא שבא לה אותו הזכות מנתינת הגט או המיתה. ולי נראה דלא מצינן קיחה אלא בכסף, ולכן נקט לשון קנין שכולל כל השלשה:

ד"ה בשלש כו' - דרכים כו'. פי' ולא תני דברים, ש"ס (ב,ב):

ד"ה בשלש כו' - מה התם כו'. יש מקשים דאם כן לא ליבעי קרא לשטר דנגמר משדה, ועיין בהר"ן (ד"ה מניינא):

בקנין דמים כו'. פי' ואע"ג דלחליפין בעינן כלי דמקרי דבר חשוב, לא מיקניא:

ד"ה בשתי דרכים כו' - ויוצאה כו'. נראה לי דענין הגט יותר קל מחליצה, בין שאינו צריך טרחא מרובה ובין שהוא כולל גט במקום שאין בו ערוה דהיינו בעבדים:

ד"ה בכסף כו' - דידה כו'. פי' ולכן היא מקודשת אבל לא הניתן לאב: לדידיה כו'. כתבו תוס' (ד,ב ד"ה היכא), דלאו דוקא יהבה לדידיה שהרי אביה מקבל הקדושין אלא רוצה לומר ואמרה, ע"כ:

כי תקח כו'. דנראה דהיא לא תאמר, וגם לכסף נפקא מויצאה חנם, ואם כן למאי צריך (גט)[גזרה שוה], אלא דלא תימא וכו', דובעלה קאי אאמר הוא וכי יקח אאמרה היא:

שלא וכו'. נראה לי דזה פשוט הוא, דמאן מוכח שנתן לה אותו הכסף בקדושין, אבל בשטר דכתיבי בה קדושין והו"א דאם כתב ידו יוצא ממקום אחר או שעדים מכירין כתב ידו לסגי, קמ"ל. ובביאה בא ללמד שצריך שיהיה נודע שיחודו היה לקדושין, ולאפוקי אם ראו שניהם יוצאים מן החדר וכיוצא:

ד"ה ובשוה וכו' - הר"ן וכו'. (בגמרא ח,א) כתבו דילפינן מעבד עברי: ד"ה וקונה וכו' - הבעל וכו'. דס"ד דלהוי כשאר עריות דלית להו היתר: כדכתיב ושנאה וכו'. אע"ג דמיתה יותר שכיחא מגט, הקדים הגט שקודם בתורה. והר"ן כתב דלישנא דחיי עדיף ליה. וקשה דבתורה כתוב

(ויקרא כא,יד) אלמנה וגרושה. ועוד תירץ דגט כתיב בהדיא ולא מיתה, ולפי זה הול"ל זו אף זו:

ד"ה היבמה וכו'. לי נראה דכיון דתני לעיל שהאשה נקנית בביאה, אם כן אין חידוש למתנייה ביבמה, דאי אלימא ביאה לקנות אשה זרה ק"ו ביבמה קרובתו, ואם כן תני בביאה למעוטי שארה ולא צריך מניינא:

פרק א משנה ב

ובשטר. שכותב לו על הנייר או על החרס, הריני מכור לך או הריני קנוי לך ונותן לו את השטר, הרמב"ם (פ"ב מהלכות עבדים ה"א):

הרע"ב ד"ה בשנים, - ובשביעית וכו'. נראה לי דדייק הכי, ואחר יצא לחפשי. וגם לכן יש טעם מספיק במלת ובשביעית, שנדרשה לפניה ולאחריה. ולפי שאין זה אלא לפעמים הלכך שנה אותה להוסיף בה ב', ולא נכתב ושביעית כמו שש שנים:

תי"ט ד"ה עבד וכו' - מכסף וכו'. הא דלא יליף (ויקרא כה,נ) מכסף ממכרו דקדים, משום דהו"א דהיינו מה שנמכר בו:

מגרעה, ע"כ וכו'. הקשה הריטב"א (יד,ב ד"ה והפדה), דדלמא דעיקר הקנאתה היא בשטר ואח"כ נתן כסף לאביה, וע"ד שהשדה נקנה בשטר ונותן כסף מקנתה. ונראה לי דנפקא לזה במאי דאמר בתר הכי, אשכחן דאמה העבריה הואיל ומקדשה בכסף מקניא בכסף, וכיון שיש סברא זו אם כן לית לן לומר דוהפדה מיירי בכסף ממכרו ושנקנית בשטר:

ד"ה בכסף וכו' - מגרעא וכו'. פי' מכסף קניינה שבו קנאה:

פרק א משנה ג

תי"ט ד"ה ובלבד וכו' - ולא דחאה וכו'. דוק ותשכח שם בהר"ן (נדרים פח,ב ד"ה ולענין), דמייתי תמן תלתא סברות בההיא מתני', ודר"ת וראב"ד פסקי תמן כרב באיסורי דבעינן תרווייהו, ומשום הכי הר"ב לא בעי להכניס ראשו בין הרי המחלוקות:

פרק א משנה ד

ור' אליעזר. היה נלע"ד דגרסינן ר' אלעזר שהיה חבירו של רבי מאיר, אבל רבי אליעזר קשיש איהו מיניה טובא והו"ל לאקדומיה, אלא

דמתוס' (כה,ב ד"ה בהמה) נראה דגרס רבי אליעזר, דמקשו מרבי אליעזר דהכא לרבי אליעזר דבבא מציעא (ח,ב), דהתם נזכר אליעזר, אם לא נאמר דהתם גרס רבי אלעזר:

הרע"ב ד"ה נקנית וכו' - דמסרכא וכו'. מתחבטת:

תי"ט ד"ה וחכמים אומרים וכו' - המסירה וכו'. דלאו אורח ארעא שתקנה המסירה דגריעא במקום המשיכה דחשיבא, תוס' (כה,א בא"ד בהמה):

שהרי רשותו וכו'. והא דמהניא משיכה משום שעוקר הדבר ממקומו הראשון, תוס' (שם). א"נ נראה לי דכיון דחשיבא לא חיישינן לשמא יקדים לוקח:

פרק א משנה ה

ובחזקה. אע"ג דחזקה למדנו מן התורה, ונראה שהי"ל להקדימה. י"ל דמקדים תרי אחריני דאית בהו נתינת איזה דבר, הכסף למוכר או השטר ללוקח, אבל החזקה לית בה שום נתינה ואפילו הכי קניא: הרע"ב ד"ה נכסים וכו' - היינו קרקעות וכו'. הא דלא מקצר ותני הקרקעות נקנות בכסף וכו', אגב אורחיה קמ"ל דיש נכסים שיש להם אחריות ויש שאין להם:

תי"ט ד"ה בשטר וכו' - תימה וכו'. י"ל דאה"נ, דקודם שהזכיר פסוק (ירמיה לב,יא) ספר המקנה, הו"א דוכתב בספר לראיה, אבל אחר שהודיענו פסוק ספר המקנה שממנו ידענו שיש קנין בשטר, ומעתה גם פסוק וכתוב בספר איירי בשטר הקנין, ותרי מילי קאמר, שיקנו שדות בכסף או בכתוב בספר, כמו שעשה ירמיה שהיה לדוגמא לעתיד. והכי ניחא טפי, דאי אמרן שטר ראיה א"כ לימא דלעולם לא ליקני בכסף עד דאיכא שטר ראיה בהדיה ולא נתלי במנהג המקום:

ד"ה ובחזקה כו' - תמה אני כו'. תמיהני עליו, דהא לעיל גבי עבד כנעני כתב (התי"ט מ"ג ד"ה בכסף), מ"ש בגמרא (כב,ב), דמילתא דליתיה במטלטלין קתני ודאיתא במטלטלין לא קתני. ואין לומר דהתם שייר נמי משיכה, דהתם לא מטינן מטעמא דתני ושייר, ועל הברייתא (שם), דתני חליפין לחוד, אמרינן דתנא דידן לא תני מאי דאיתיה במטלטלין: ד"ה ושאין כו' - כתב כו'. גם רש"י כתב כן במכלתין (יד,ב ד"ה הואיל), ואין הדבר תמוה, משום דיש כמה סוגיות בגמרא דמוכחי הכי, ונזכר

בתוס' בבבא מציעא (מח,א ד"ה נתנה), ונתאמץ ר"ת מאוד לפרשם כר' יוחנן, דסבר דדין תורה מעות קונות. אבל יש לבעל דין לחלוק הרבה על דבריו, כגון בדי"ד ע"ב, דאמר מנ"ל דעבד עברי נקנה בכסף אמר קרא מכסף מקנתו, אשכחן עבד עברי הנמכר לעכו"ם הואיל וכל קניינו בכסף, ופי' רש"י וז"ל, שלא נאמר בו משיכה במטלטלין אלא בישראל שנאמר (ויקרא כה,יד), או קנה מיד עמיתך, ע"כ. וכפי' הר"ב הכא. והקשה רבינו תם (ד"ה הואיל) עליו, שיהא סתמא דגמרא כדריש לקיש וקי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל, ע"ש. ופי' ר"ת דה"ק הואיל וכל קניינו דעכו"ם בעבד עברי בכסף דכתיב ביה מכסף מקנתו לאפוקי שאינו קונה בשטר, ע"כ. ופירושו נראה דחוק, חדא דכיון דאמר מעיקרא מקרא מכסף מקנתו אמאי הדר וקאמר הואיל כו'. ותו מאי וכל דקאמר, והרי לר"ת אינו אלא בעבד עברי. איברא דר"ת רצה ליישב זו הקושיא השניה ואמר לאפוקי שאינו קונה בשטר, אבל בעבד עברי הול"ל הואיל ולא קני אלא בכסף. ולרש"י מרווח טובא וכן נראה מסוגיין דהכא, דקאמר סתמא דכתיב או קנה ולא מרבה ר"ל בעל זו הסברא. ואף מתני' סייעתא דדומיא דקרקעות קתני, והואיל דלעיקר דיש בישראל משיכה קניא, ופי' דמתני' משמע טפי כר"ל, פי' רש"י והרמב"ם והר"ב כפשוטה. ועוד דריהטא דסוגיין משמע הכי. ואף על גב דיהא הלכה כר' יוחנן יש הרבה שמעתתיה דסתרן זו לזו, דדידן ודאי מוכחא כר"ל, ועל כרחיך ליישב דבריהם ז"ל, שהרי מ"ש התי"ט גם הם ראיה בלי ספק. ולראיית מה שכתבתי דע שבסוף שביעית (פ"י מ"ט) דתנן, וכל המטלטלים נקנים במשיכה, כתב הר"ב דהיינו תקנתא, וכר' יוחנן ובמ"ב פ"ד דמציעא, משום דהנהו תרתי מתני' פשטייהו כר' יוחנן, אבל דידן דהכא משמעותייהו כר"ל, וכדמשמע נמי דסתמא דגמרא מייתי מילתיה סתמא וכדכתיבנא. ובזה אני מדייק דתנן אין נקנין אלא במשיכה, דמשמע דממעט מסירה והגבהה, וטעמא כדכתב הר"ן בשמעתין (במתני'), דטפי משמע מלישנא דקרא משיכה ממסירה והגבהה, דדבר הנקנה מיד ליד משמע שיצאו מרשות מוכר לרשות לוקח והיינו במשיכה, ומסירה והגבהה מינה אתרבו, עכ"ל. ומשום הכי תני אלא במשיכה דאיהו מבואר בלישנא דקרא, וה"ק ר"ל משיכה מפורשת מן התורה:

ד"ה אלא במשיכה וכו' - שכתב וכו'. כן כתב התוס' בפירוש בב"מ (מו,א סד"ה שמע מינה). ועוד נראה לי כמ"ש הטור סי' קצ"ה, דאין קנין סודר מועיל אלא אם כן מקנה לו החפץ מיד אבל אם אמר לו הקונה קנה סודר זה ותקנה לי חפציך לאחר שלשים יום לא קנה דבשעה שיש לו להקנות כבר החזיר הסודר לקונה, ע"כ. מה שאין כן אם היה קונה במעות, וכיון שקנין סודר מקנה מיד, ילך ויביא מקנתו לביתו, ואם לא הלך איהו דאפסיד אנפשיה:

פרק א משנה ז

תי"ט ד"ה וכל מצות וכו' - הכי מפרשינן וכו' אפילו למ"ד וכו'. כ"כ תוס' (כט,א ד"ה אותו). ועוד כתבו דאע"ג דהזמן גרמא דהיינו ביום השמיני ללידתו, מ"מ מן השמיני והלאה אין לה הפסק. פי' ולא הויא כשופר ודכותיה דדוקא ביומו. ולי נראה דמשונה היא משאר מצות עשה שהזמן גרמא, משום דאינה שוה לכל נפש, שהרי יש יליד בית שנימול ביום הולדו:

פרק א משנה ח

תי"ט ד"ה הסמיכות וכו' - נראה וכו'. נראה לי שהרגישו למה מקדים סמיכות להגשות וקמיצות, דלא שייכי בהו כי סמיכות הן בבעלי חיים ואינך במנחות:

ד"ה הקבלות וכו' - נפקא נמי וכו'. מדקאמר נמי קבלה משמע שפיר מלת והקריבו הוא הולכה, וכ"כ רש"י בחומש (ויקרא א,ה), דאמר שמשמעה לשון הולכה. והא דתנן קבלות, משום דכיון דאתא מדרשא חביבא ליה. א"נ למתני (כר"ע)[ככ"ע], דר' שמעון מכשיר בהילוך, ספ"ק דזבחים (יג,א):

פרק א משנה ט

כל. היה נראה דלפתח באינה תלוייה שהיא כוללת לכל זמן, אלא משום דעיקרא של ארץ ישראל היה בעבור ישמרו חוקיו. אבל הר"ב פתח באינה תלויה כלישנא דגמרא (לז,א) וז"ל, כל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחו"ל וכו'. שהטעם משום דעיקר הלימוד למתני' שהוא מפרש, (דברים יב,א) אלה החוקים, כדמייתי התי"ט לקמן, הוא לחובת הגוף ומיניה נמשך לחובת קרקע:

תי"ט ד"ה רבי אליעזר אומר וכו'. תימה על תמיהתו, דמ"ש הרי"ף והרא"ש (סי' סב), דהלכה כסתם משנה, היינו לדידן דסבירא לן כפסיקא דבתראי, ומשום הכי כתבו בסוף פסחים (ברא"ש סי' מב), סתם משנה וכההיא דרבינא (מנחות סח,ב). ונראה לי דמחלוקת הנהו אמוראי הויא בתבואה דחוץ לארץ של עכו"ם, דרב פפא סבר דהוי מדרבנן, ורבנן בתראי סברי מדאורייתא, ועיין בתוס' (לו,ב ד"ה כל מצוה), דדייקי מהירושלמי דאסור החדש אף בשל נכרים. ומה שתמה עליהם הב"ח יו"ד סי' רצ"ג (ד"ה כתיב), כבר ישבו בעל ברכת הזבח דף קמ"ט (לדס"ח ע"ב), ע"ע:

פרק א משנה י

וכל שאינו עושה מצוה אחת. [הגה לכאורה י"ל דבבא זו יתור נפיש, ועכ"פ היה לתנא למנקט דרך קצרה, ואם לאו אין מטיבין וכו'. אבל באמת ליכא מידי בש"ס דלא רמז לן רבי במתניתין. ובש"ס (לט,ב) מקשה, ורמינהו (פאה פ"א מ"א) אלו דברים וכו' הכי קאמר כל העושה וכו' מכלל דהנך וכו' אמר רב שמעיה לומר שאם היתה שקולה מכרעת. ופי' רש"י הא דקתני אלו דברים במחצה עונות ומחצה זכיות קאמר ויש במחצה זכיות אחת מאלו מכרעת את הכף כאילו הוי רובא זכיות ואינו צריך למצוה יתירה, ע"ש. ובזה א"ש פירוש הר"ב וכל שאינו עושה מצוה אחת שיהיה מחצה זכאי ומחצה חייב. דקשה מנ"ל הא אדרבה מדרישא נשמע שמוכרח להיות רוב זכיות, אלא דסיפא בא לתרץ דלא תקשה ארישא קושית הש"ס ממתני' דאלו דברים, לכן תני וכל שאינו עושה מצוה אחת, ר"ל הא דאמרינן שצריך להיות מצוה אחת יתירה, היינו דוקא כל שאין בין זכיותיו מצוה אחת מאלו דברים, אבל אם יש אחת מאלו אעפ"י שהיו שוים הזכיות עם העוונות מטיבין. וההכרח שכתב (ה"ה התוספת)[התי"ט] מש"ס דר"ה (יז,א), תשובות עצמו בצדו מרישא, ותירוצו אינו עולה יפה דאין רגילות של תנא לאשמועינן, וכי אין אנו יודעים שכל המרבה הרי זה משובח. וגם אין משם הכרח כלל, דכיון דכשהוא מחצה על מחצה הקב"ה מטה כלפי חסד, א"כ מצוה אחת יתירה על זכיותיו, דוק היטב כי נכון הוא כנלע"ד. אבל באמת מה טוב היה גם להתי"ט לומר לשיטתיה שהסיפא פירוש לרישא, שלא תימא מצוה אחת יתירה ממש, רק לכן חזר התנא למתני וכל שאינו עושה מצוה אחת להיות מחצה על מחצה וכו', אז אין הקב"ה עושה חסד להטות, אבל ברישא כשהוא עושה מצוה אחת ואז מטה כלפי חסד וה"ה כאילו שעשה מצוה אחת יתירה וק"ל]:

הרע"ב ד"ה כל וכו' - יתירה וכו'. נראה לי דמשום דקי"ל עבירה מכבה מצוה, א"כ זו היתירה על כל זכיותיו היא אחת לו, שהיא לא תחשבנה לנגד העבירה:

תי"ט ד"ה מטיבין וכו' - וא"ת וכו'. לא קשיא מידי, כי נוחל ארץ החיים שיהיה לו חלק בה, ומטיבין היינו הצלחות ועידונים. ומשום דבסיפא דלא זא"ז הוא נקט ברישא ג"כ בהאי לישנא. ועוד קשה למה לא הביא פי' ר"ת (לט,ב ד"ה מתניתין), דפי' יום טוב ויום ביש בעוה"ז, לצדיק יום ביש למרק איזה עון אבל רוב ימיו שרוי בטובה, ולרשע יום טוב לשלם לו שכר איזה מצוה בעוה"ז אבל רוב ימיו שרוי ברעה. ועוד שר"ת הקשה על רש"י, ואם כן פי' רש"י לא קאי ואין לתרץ בו קושייתו. ועל הכל קשה שהר"ב כתב בהדיא מטיבין ומאריכין לעוה"ב, ולא כיון לשל אביי דיום טוב ויום ביש דהו"ל ודאי לכתוב כן:

ד"ה וכל וכו' - דקשיין וכו'. דיוקי לא קשיא, דרישא הכי קאמר כל העושה מצוה אחת יתירה יש לו טובות הרבה מטיבין ומאריכין ונוחל, הא אי שקול אין לו כ"כ טובות, אבל מי שאין לו אלא רוב עוונות אין לו שום הטבה. והא דאמרינן (לט,ב), דלא קשיא דיוקי, היינו משום דרישא וסיפא אין במשמעות פשוטן אלא צריכות לפירוש, ודו"ק:

פרק ב משנה א

הרע"ב ד"ה האיש וכו'. בגמרא (מא,א) מקשה, השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא. וכתבו תוס' (ד"ה האיש), דלא שייך לומר לא מבעיא בו אלא אפילו בשלוחו, משום דלא אמר זו אף זו בתרי בבות. ולי נראה דאין כוונת הקושיא רק בשלוחו, אלא שהול"ל אפילו בשלוחו. [הגה רצונו לתרץ קושיית ר"ש בספר כריתות סי' ק"ט דמביא דלפעמים גם בחד בבא אף בב"ת בבב"ק וכן ביומא דף פ"ה ועוד בכמה מקומות וע"ש תירוצו בדוחק וחיבת קול הרמ"ז מכשרתו להיות מקובל בכ"מ בתיבת אפי' דוק ותשכח]:

דכי וכו'. ואיכא דאמרי (מא,א), דאיסורא נמי איכא, דאסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. וזהו טעם אחד למ"ד דמתחיל בהאיש ולא באשה כדתני בריש פ"ק, משום דביה שייך איסורא ולא בה אלא למצוה. ואף לטעם שכתב הר"ב, לאיש יש יותר זכות לעסק זה מלאשה שאינה מצווה על פריה ורביה:

ד"ה האיש וכו' - אשמועינן וכו'. ובהכי דייקא יתורא דתני כשהיא נערה:

פרק ב משנה ב

הרע"ב ד"ה רבי שמעון אומר וכו'. ולכן לא פליג אמתניתין דלקמן:

פרק ב משנה ד

תי"ט ד"ה אינה וכו' - האומר וכו' הרמב"ם וכו'. אין זה כלום, שדרך הפוסקים לפרש בכל מקום משא"כ התנא שדרכו לקצר. ואף מה

שתירץ לא נראה, דהתם (גיטין פ"ו מ"ג) פליג רבי אליעזר גבי האשה וס"ל דכשר, ואמרינן (גיטין סה,א), דטעמיה משום דכיון דאשה מתגרשת בעל כרחה לא קפדה, וכאן בודאי לא רצה התנא לשנות משנה משונה:

פרק ב משנה ו

שלח. איתא במכילתין (נ,ב), דבאתרא דמקדשי ולבתר מסבלי חוששין לסבלונות. פי' באתרא דלא מסבלי קודם קדושין אם אחד שלח

סבלונות, חוששין שמא קידש תחילה או שמא הסבלונות שלחם לקדושין, וטעמא הוי משום דאין רוצים לסבל אלא כשתהיה אשתו, אבל הכא דקדמי קדושין שטעה בהם ומחשיבה לקדושין טובים, אפילו באתרא דמקדשי והדר מסבלי לא חיישינן, שהרי אנן סהדי שמחמת קדושין ראשונים שלח, הא דבמקום דליכא כי האי מוכחא חוששין, ומשום הכי האריך התנא ליתן טעם:

תי"ט ד"ה או וכו' - טעי וכו'. ופ' רש"י (ד"ה טעי), דסבר דקדושין נינהו ולא אסיק אדעתיה דסבלונות לשם קדושין, ע"כ. וטעותו הוא דסבר דומיא דחליפין דבכלי אחד נקנית כמה דברים:

פרק ב משנה ז

כאחת. משום דקידש שתיהן כאחת, הא אחת אחת, משתהיה מקודשת לו מקודשות שתיהן וכדלקמן, והיינו יתורא דכאחת:

הרע"ב ד"ה אינן וכו' - וה"ה לכל וכו'. ואף על גב דמינה ילפינן, אקדים אשה ובתה כסדרא דקרא (ויקרא יח,יז). א"נ כסדרא דעלמא, דקודם דתהוי אשה ואחותה הויא אשה ובתה, דהיינו האחות האחת עם אמה: ד"ה ושלהן וכו'. ומשום הכי האריך בכל הפרטים, שלהן ושביעית וקבלה אחת, דלענין דמתניתין הו"ל לקצר ולומר ומעשה באחד שקידש חמש נשים ובהן שתי אחיות ואמרו חכמים אין האחיות מקודשות:

בגזל וכו'. נלמד מדקתני וליקט, דהיינו זמן מועט, ובודאי לפני יאוש: אליבא דהלכתא וכו'. דקי"ל (נב,א) קדושין שאינן ראויין לביאה הוו קדושין, כגון שקדש אחת משתי אחיות ולא פירש איזה מהן, דאינו יכול לישא שום אחת מהן דשמא זו אחות אשתו, ואפילו הכי הוו קדושין ושתיהן צריכות גט. וזהו דוקא דרישא ומיהו בסיפא רצ"ל דאמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי, דאי אמר כולכן אין אחת מהן מקודשת, משום שתי אחיות שביניהם דאין ראויות לביאה. ותמיהני על התי"ט שלא דבר בענין זה כלל לפרש דברי הר"ב בטעמיה:

תי"ט ד"ה אינן וכו'. קשה דבלאו קרא (ויקרא יח,יט) דונכרתו הוה ליה למפרך, דכיון שאין כאן לקוחין הו"ל מפותות והוו מותרות, כדתנן בריש פי"א דיבמות. וי"ל דהו"מ למדחי דאה"נ דמותרות, וקרא אתא לאשמועינן דלית בהו לקוחין, משום הכי פריך מונכרתו, וכלומר דלא מצי למימר דמותרות:

ממאי נפקא וכו'. לא ידענא מאי קשיא ליה, דהתם (סז,ב) בעי, מנ"ל דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות, וקאמר (דברים כד,ב) מוהיתה לאיש אחר, ולא לקרובים, פי' דאין להם בה הויה, ופרכינן ואימא וכו' ולא לבן וכו', עד ואימא אידי ואידי באחות אשה הא לכתחילה והא דיעבד, פי' דכתיב בה לא תקח והיינו לכתחילה לא תקדשנה, וקרא דוהיתה לאיש אחר משמע בדיעבד דאי קדשה אין בה הויה כלל, וקאמר אה"נ, אשכחן אחות אשה שאר עריות מנל"ן וכו', ע"כ. והא קמן דמסקינן דתרי קראי דלא תקח והיתה לאיש אחר, מיירי באחות אשה דאין קדושין תופסין בה, ועיקר הלימוד הוא מדכתיב בה איסור דלא תקח, דהיינו איסור כרת דכתיב בה. ואם כן לא הבנתי מה מצא התי"ט נגד זה שפנה לדרך אחר בדרב פפא דלא נגע ולא פגע בנזכר קודם. וכל שכן שאפילו רב פפא דיליף מיבמה סמיך אהיקשא דאחות אשה (עי' תוס' סח,א ד"ה ומה יבמה). סוף דבר דהלא כל אותה הסוגיא אזלא בלימוד שאין קדושין תופסין בחייבי לאווין, ואם כן כשאמר אשכחן אחות אשה, ר"ל שהיא בכרת ואין קדושין תופסין והם הם דברי התוס':

ד"ה כאחת וכו' - וקבלה וכו'. לא תנייה תנא, משום דאפשר ששתיהן קבלו יחד הקדושין כדכתב הר"ב, והיינו שנתנו להן בשתי ידיו:

פרק ב משנה ח

הרע"ב ד"ה רבי יהודה אומר מזיד וכו'. שנתכוין לחללו, כך כתב רש"י בפ"ק דבכורות (ט,ב ד"ה במזיד):

תי"ט ד"ה המקדש כו' - ותמיהני כו'. נראה לי דבעינן טעמא, לקדשים קלים בין חזה ושוק לכהנים ובין הבשר לבעלים, וכ"כ רש"י (נב,ב ד"ה כי). אבל קרא צריך ללמד שלא זיכה אותם הקב"ה אלא לאכילה, ואין לחלק בין קדשים קלים לקדשי קדשים דתרווייהו זכו משלחן גבוה. תדע שהרי רבי יוסי הגלילי דסבר דמחיים הם ממונו מריבוי דקרא, מודה אפילו בקדשים קלים מטעמא דשלחן גבוה, ולכן פרט התנא קודשי קודשים וקודשים קלים, לאשמועינן דאפילו רבי יוסי הגלילי מודה לאחר שחיטה, ועיין עוד לקמן מ"י:

ודבר תימה וכו'. תימה דמן האש ודאי מיירי בגופו של אש שבו נשרפין הקדשים, ואנן תנן בסוף ביצה (פ"ה מ"ה) גחלת של הקדש מועלין בה, ובענין החימום עיין בסמוך:

ד"ה אינה כו' - ואם תאמר כו'. הקשה הרב לחם אבירים (ד"ה המקדש בחלקו), דההיא דלקמן מיירי דמקדש לה השתא בפרוטה ומתנה עמה על מנת, וכ"כ הר"ב לקמן (פ"ג מ"ו). ותירץ שני תירוצים, אחד דתוס' (נב,ב ד"ה המקדש) מקשו לס"ד דהתם. א"נ דהא דמוקי התם במקדש בפרוטה ולא סגי שיאמר לה את מקודשת בשכר שאעשה, היינו דוקא דשאעשה משום דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, וכדכתב הר"ב שם, אבל באדבר לשלטון ה"ה אי אמר בשכר שאדבר ואף על פי שלא נתן השתא פרוטה, ע"כ. ותמיהני דאשתמיטתיה דין פשוט בשו"ע (אבה"ע סי' לח ס' יג), דלא מהני בשכר אף באדבר לשלטון, וטעמא דאף בכה"ג אמרינן ישנה לשכירות וכו', ולהפך דברי לחם אבירים. ונראה דה"ק דהתם אינה מקודשת משום דס"ל שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, הא אי הוה ס"ל דאינה לשכירות כו' היתה מקודשת, אף על פי שלא נתן לה כלום אלא שעשה לה הנאה, והכא לא גרע. וא"ת שאני הכא דמעטיה קרא, וטעמא דמשולחן גבוה קא זכו. י"ל דלהתחמם מותר, וכדתנן בסוף ביצה (שם), ושלהבת לא נהנין ולא מועלין, והיינו מדרבנן, אבל מדאורייתא נהנין, ואם כן אמאי אינה מקודשת מדאורייתא כיון דאינה אלא הנאה דוגמא דאדבר לשלטון, ותירצו לדהתם: ד"ה במעשר כו'. הטעם שהר"ב ערב וכתב ובמעשר כו', להסמיך לקדשי קדשים, וכלומר כשם שבקדשים איכא קרא הכי נמי במעשר. ובזה יש טעם לשבח למה שלא הסמיך התנא בבא דבהקדש לבבא דקדשים אלא דהפסיק במעשר, משום דשוו אהדדי, כדאיתא קרא (ויקרא כז,ל) לתרווייהו: ד"ה רבי יהודה אומר בשוגג כו'. ואף על גב דסבירא ליה (נד,ב), ממון הדיוט הוא, ומאי שנא שוגג ממזיד:

ואמרו בש"ס דרבי יוחנן אמר בטעמייהו תרתי חדא לפי כו', כצ"ל: רוצה כו'. וכתב רש"י (נג,ב), ונפקא מינא דבההיא טעמא שאין אשה רוצה, אם תאמר רוצה אני לא צריך לבדוק אותו דמסתמא הוא רוצה:

פרק ב משנה ט

בערלה. הקשה תוס' (נו,ב ד"ה המקדש), דלקדש בערלה שלא כדרך הנאתן ושרי, כדאמרינן בפסחים (כה,ב) גבי מר בר רב אשי דהוה רבינא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה. ותירצו דמ"מ היא סבורה שיכולה ליהנות דרך הנאתה, ולא סמכה דעתה והוי מקח טעות:

הרע"ב ד"ה מכרן וכו' - אין מלמדין. נלע"ד מלמדין איכא תרי מעוטי בעבודה זרה ושביעית, ע"ע:

תי"ט ד"ה המקדש וכו' - משום וכו'. ומשום הכי נמי לא מקצר ותני, המקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת:

ד"ה המקדש וכו' - טובא, ע"כ. וכלומר ואי תקשי איזה פרק דכתב בו לא יאכל ואינו אסור בהנאה. דוק התם דאקשו כל קראי ואיתרצו:

ד"ה בשור וכו' - כעין וכו'. פי' רש"י (נו,ב ד"ה כעין), ששחטו. וקאמרינן הכי לאפוקי דלא תימא דולא יאכל פירוש הנאה, ומיירי היכא דסקליה, קמ"ל את בשרו שדרשו ז"ל, ששחטו ממש אחר שנגמר דינו דאסור באכילה, אבל איסור הנאה נפקא בגמרא, מובעל השור נקי מעיקרא, ובמסקנא מלא יאכל, וכדכתב הר"ב בערלה, ועלה סמך אח"כ בלא יאכל דשור הנסקל. ולא ידעתי למאי הביא התי"ט אע"ג דשחטיה וכו':

ד"ה ובעגלה וכו' - כדלקמן וכו'. נראה דאינו כדלקמן, דאם כן מאי קאמר אין משיבין, אדרבה אין היקש למחצה, אלא ה"ה דהו"ל למפרך, מה לקדש שכן תופס דמיו:

ד"ה בצפורי וכו' - מאחר וכו'. אין לדקדק מכאן דאסורה עד השילוח, דאם כן הו"ל לפרושי, אלא ר"ל דאין שני מצורעים יכולים להטהר בה יחד, ולישנא דצפורי לא דייק, דהו"ל כמו לילי שבת לילי פסחים ערבי פסחים, וכל שכן הכא דתחלתה שתים ואין ידוע איזה תשחט. וא"נ תנאי היא (נז,א), אי מחסרי מחיים, ותנא בפלוגתא לא מיירי:

ד"ה ובשער כו' - קדש כו'. דאין היקש למחצה:

קדוש כו'. קדוש פעול מהקודש, ואין פעול עושה פעול:

ומ"ש שם כו'. עיין גם מה שכתבתי שם:

ד"ה וחולין כו' - לא ישחוט כו'. פי' דתלתא קראי כתיבי בשלמים, חד (ויקרא ג,ב) ושחטו, ושנים (שם ח' וי"ג) ושחט אותו, דמיעוטי נינהו, אותו ישחוט ולא חולין, ועל זה תניא יכול כו':

הכי כו'. פי' למעט דוקא חולין בעזרה:

ד"ה מכרן כו' - ותמה כו'. נראה דאין זו תמיהה, דהא אין קדש שווה לשביעית, שכן תופס דמיו ויוצא לחולין, מה שאין כן שביעית, דאף על גב דתופס דמיו, תנן בפ"ח דשביעית מ"ז, והפרי עצמו אסור, דהוי ממש כעכו"ם:

ד"ה מכרן כו' - ע"כ. א"נ לא גרע ממלוה מעות לחבירו דמקדש בהם בודאי, וכ"כ הר"ן (סד"ה מכרן). ולא ידעתי למה כתבו (הר"ן) בלשון אפשר:

פרק ב משנה י

תי"ט ד"ה המקדש כו' - משלחן גבוה כו'. ואף משום האי טעמא איצטריך לעיל משנה ח', למיהב האי טעמא לאפוקי תרומות:

ד"ה ובמי כו' - דל"ג כו'. תלה בוקי סריקי כדתנן, דהא ודאי לא אישתמיט מנייהו מאי דמסקינן בגמרא (נח,ב), דייקא נמי דקתני הכא במי חטאת ובאפר חטאת, ופי' רש"י שעדיין אינן מעורבין. אם כן תרי מילי נינהו. ומ"ש ובמי אפר חטאת, הוא פי' למי חטאת:

פרק ג משנה א

צא. יש לומר דתני צא, לאשמועינן דצריך לצאת למקום אחר שאינו נקל לו לילך, דכה"ג אין איסור לקדש ע"י שליח:

בת ישראל. היינו כמשנה ראשונה דתנן בפ"ה דכתובות מ"ג (נח,א) דלא חיישינן לסמפון, ודקא מייחד לה דוכתא, כי היכא דלא תשקה

לקרובים:

הרע"ב ד"ה האומר וכו' - והלך וכו'. דכיוון דאמר לו צא וקדש ודאי שהלך, ואין צריך לאמרו. ובפ"ח דפסחים מ"ב, דתנן ושחוט וכו' דתנן שחט גדי, ולא תני והלך:

תי"ט ד"ה האומר וכו' - שהלך וכו'. כלומר שמיד נפרד והלך ממנו ולא רצה לעשות רצונו. אי נמי מקיש הלך לקדשה לעצמו, לומר שמיד שהלך ממנו העלה על לבו לרמותו, דאז מקרי רמאי, לאפוקי אם בהליכתו התכוין לעשות שליחותו והיא לא רצתה באותו המשלח, אינו רמאי, וכדמייתי עובדא (נט,א) מרבין חסידא. אי נמי כפי' התוס' (נח,ב ד"ה האומר), דמייתי התי"ט, דאמר לה פלוני שלחני לקדשך וכו', דלא נודעת כוונתו כל משך הליכתו עד שעת קדושין דאמר לה התקדשי לי, דיש רמאות בדבריו: ד"ה מקודשת כו' - דיבמות כו'. (קי,א), ופירוש קטנה שנתקדשה וגדלה והארוס הושיבה באפריון, ובא אחר וחטפה וקדשה, ולא הצריכה גט, דאפקעו רבנן קדושי דידיה:

המשלח כו'. ובזה מדוייק האומר לחבירו, על דרך שפירש הרמב"ם וז"ל, אמר חבירו ולא אמר שלוחו ואפילו שהוא אוהבו שלא היה מרמה

אותו כמו שרימהו מה שעשה עשוי, ע"כ. ולתוס' (שם) אתי שפיר, שר"ל דכיון שהוא בחזקת אוהבו ואמר מקודשת לי, הוה אמינא לצורך המשלח קמ"ל. ונכון לפרש דברי הרמב"ם מעין זה, ואף על פי שלא אמר בתחילה פלוני אמר לי לקדשך אלא סתם התקדשי לי, סד"א כיון שהוא אוהבו דלמא דלי רצה לומר לצורך שליחותי:

ד"ה בת כו' - ה"מ כו'. ובהא אתי שפיר דלא תני נמי בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה, משום דהויא חומרא:

פרק ג משנה ב

והוא. לא תני הכא ואם לאו אינה מקודשת, משום דיש לו זמן ליתן עד יום מותו, ואם בהמשך כל ימי חייו תקבל קדושין מאחר לא הוו קדושין, אבל אם מת ולא נתן אינה זקוקה ליבם, וכמו כן יחולו אז קידושי השני:

הרע"ב ד"ה הרי זו וכו' - ומתכוין וכו'. שלא יקדשנה אחר, ושאם יקדשנה אחר תהא צריכה גט ממנו. וכתב הר"ן (ד"ה וניחוש), דכיון דמתחילה קדשה אדעתא דהכי רגלים לדבר שהיו לו שאם לא כן למה קדש והשתא בעי למיהדר ע"כ:

תי"ט ד"ה ואם וכו'. פי' שלא חלקו ממש, וכ"כ מהרמ"א באבה"ע סי' ל"ח סי"ח, והטעם שכל עוד שמונח על השולחן, דהיינו שלא לקח

כל אחד את שלו, עדיין הוא באחריות הפסד, כגון אבידה וגזילה, ורווחא לקרנא משתעבד. אבל בעל חלקת מחוקק לא ס"ל הכי, כלשון הר"ן. ולא נראה לי מטעמא דכתיבנא. ומתני' הכי דייקא, ואם הראה על השולחן, ודו"ק:

פרק ג משנה ד

אם. הא דמייתי קרא, למילף דבעינן כל חלקי התנאי, תנאי קודם כו', דממתני' הוה משמע דלא מיירי אלא בכפל התנאי, דעליה פליג רבי חנינא בן גמליאל:

הרע"ב ד"ה אם כו' - מכלל כו'. פי' דוקא בין בני אדם, אבל התורה נדרשת לאו מכלל הן, כפי' רש"י פסוק (שמות כ,יב) כבד את אביך: תנו וכו'. דהכי הוה ניחא למפתח בתנו, להקדים בהפקת רצונם:

אם לא כו'. דכיון דנחית לתנאה, עיקרא איהו דאם לא יעברו:

תי"ט ד"ה תנאי שאינו כו' - הן כו'. לי נראה דבעינן תחילה להקדים המציאות ואחריו ההעדר:

ד"ה שאלמלא כו'. ולי נראה דר"ל אפילו בארץ ישראל שהיא ירושת האבות, שעליה נאמר להם (בראשית כו,ג) לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל:

אי לא כתב כו'. פי' רש"י (סא,ב ד"ה ורבי חנינא), ואם כתב ונאחזו בתוככם ותו לא, הו"א ואם לא יעברו יטלו חלקם כפי המגיעם בארץ גלעד שנאחזו בה כבר והם סייעו אתכם לכבשה אבל בארץ כנען כלל לא שהרי לא סייעו לכבשה קא משמע לן דאף על פי כן יטלו, ע"כ. והקשו תוס' (שם ד"ה אי), וכי איזו סברא היא שישבו בבתיהם וירשו עם אחיהם שיצאו למלחמה לכך נראה כו', וכדכתב התי"ט. וי"ל דסיועם במלחמה לא היה צריך לגופו, כי אם שלא להניא לב ישראל, וכדכתיב, ואם כן אינו רחוק שאעפ"י שלא יסייעו שיטלו חלק בארץ כנען שה' הוא הנלחם להם ולא הם, וכל שכן דמאיזו סברא יגורשו טפם וזקניהם ונשיהם מנחלת ה', וכד תידוק לרש"י ניחא שפיר (במדבר לב,ל) ונאחזו בתוככם בערי גלעד, דר"ל חלק המגיעם, ודו"ק:

שסלקו וכו'. ואעפ"י שלא קנו מידם, כדאמרינן ר"פ הכותב (כתובות סג,א) הו"א דנצרך עוד שלא קיימו תנאם:

בלבד וכו'. פי' (לב,א) והנה נמשך אחר (לב,כג) ונתתם דקדים, כאילו אמר ונתתם להם בארץ כנען:

פרק ג משנה ה

שיחלוץ. קסבר האי תנא אין קדושין תופסין ביבמה לשוק, רש"י (סב,א במתני'). ונראה דטעמא כי היכי דלהוי דומיא לכל אחריני דאין קדושין תופסין בהם:

תי"ט ד"ה כסבור כו' - קו"ף וכו'. הא לא דמייא כלל, דקסבר היינו קא סבר אלא דמקצר, והוא כמו קאמר קתני וכיוצא. והכא דקסבר הוא משום דאינו ודאי אלא ע"ד כמדומה אני, ואילו אמר סבור הו"א ודאי: ד"ה מפני כו' - אינה כו'. פי' דוקא מפני שהטעתו ולא מפני שלא כפל התנאי. ובזה מדויק טעם נתינת הטעם:

ד"ה והוכר כו' - והרמב"ם כו'. הרמב"ם כדי נסביה, דלא הוכר עוברה אלא שיחזור ויקדש, אבל מדברי המגיד (הל' אישות פ"ז הט"ז) נראה דשאף הוא לא גריס בסיפא, וכן לא הזכירה הרא"ש והר"ן:

לה וכו'. אף הראב"ד לא גריס לה, דכתב (שם), דהוכר עוברה לא נאמר בגמרא אלא לרבי אליעזר בן יעקב, אבל לדידן דגרסינן לה יש לומר דבעי לאוקמיה לראב"י כמתניתין:

פרק ג משנה ו

לשלטון. ואעשה, שיעשה חפצך וכדכתב התי"ט לקמן בשם התוספתא. ובזה מתיישב למה לא קיצר התנא ואמר מקודשת והוא ידבר,

וכדתנן לעיל משנה ב', ובטעם שאין בידו להטות לב השלטון להפיק רצונו, ודו"ק:

תי"ט ד"ה מקודשת וכו' - עדים וכו'. ואין לומר שפעולתו מוכחת עליו, וכן הנחת השלטון, דשמא אחר עשה הפעולה או שאל החסד מהשלטון או השלטון חפץ להניח לה בלתי תביעת אחר, ולכן צריך לעדים:

פרק ג משנה ז

בתי. נראה דשנאה בלשון מדבר בעדו, ללמדנו שצריך שיהא האב מצוי שם, דאיכא טעמא דלא חציף:

גט. לאפוקי אחד כונס ואחד נותן, דאם כן מוציאין אותה מיד הכונס, וחלקת מחוקק (סי' לז ס"ק לט), דאף לנותן גט אסורה:

הרע"ב ד"ה אני וכו' - דמרתת וכו'. הא דסיפא דזה אומר, יכול להיות שקדשה לאחד ושכח וקדשה לאחר:

תי"ט ד"ה אני וכו' - ואעפ"י וכו'. קשה לי דאין צריך שנים, שהתורה היא האמינה את האב כבי תרי, והו"ל כשני עדים:

פרק ג משנה ח

קדשתיה. חזר לומר קדשתיה, להורות דמיירי תוך כדי דיבור, כדכתב התי"ט בסמוך בשם הר"ן:

גדולה. פי' אפילו היא אינו מכחשתו:

סתם. בתי מקודשת לך, ולא פירש איזו מהן, רש"י (סד,ב במתני'): הרע"ב ד"ה נאמן, - לפוסלה כו'. הא דלא קאמר להתירה לשוק, משום דפשיטא הוא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אבל הכא לאשמועינן דנאמן לפוסלה, דהתורה נתנה רשות לאב לאסור את בתו, מדהוה לן למכתב נתתי לזה וכתב לאיש, דמשמע למאן דהו ואסרה על כל העולם. ואם תאמר סוף סוף לכתוב לזה, דבחד היה אשמועינן דיכול לקדשה וממילא נאסרה לשאר העולם. וי"ל דרצה לאשמועינן גם האיסור לענין פיסול מן הכהונה, באופן דשני דברים למדתנו תורה, שנאמן לפסלה לכהונה ונאמן נמי להתירה, ומשום הכי לא הביא הר"ב זה הפסוק במשנה הקודמת, ודו"ק: תי"ט ד"ה נשבית כו' - דמגו כו'. פי' דשבויה פסולה אף לתרומה, שהיא ספק בעולה לנכרי ונתחללה, הרמב"ם (הל' תרומות פ"ו הי"א):

ד"ה בשעת כו' - אורחא דמלתא כו'. ועוד י"ל דלא תימא אין משטה בשעת מיתה ויהיה נאמן בכל. ועוד דאין זקוקה ליבם אלא במותו: ד"ה אין הבוגרות כו' - דאל"ה כו'. הרי זה מסייע שאין בו ממש ואדרבה הוא תלי בוקי סריקי בהר"ב, שמעולם לא נפקא ליה האי דינא, דאפילו עשאתו שליח מכח פשיטא אלא מטעם הגון של הר"ן, שתירץ דמדרבא (דס"ל (נא,א) דלא הוו קדושין) נשמע לאביי דלא שמעינן דפליג עליה בהא. ועוד יש לומר דמלתא דמסתברא איהי עד שמכח סברא זו פסק ר"ת דין אחר וכדכתב הרא"ש בפ"ב (סי' כה), ע"ע. ומאי דהקשה הגמרא (שם), פשיטא, הוא לרבא דלא איצטריך לא לגופא ולא לדיוקא, אבל לאביי אין להקשות פשיטא, ואדרבה מוכח בגמרא דטפי עדיפא ליה למימר דלדיוקא אתא. ומשום הכי לא הקדים קושית פשיטא מיד בתחילה על פשיטות מתני', ולא הקדים הדיוק, ואין זה דוחק כלל. ומ"ש התי"ט דהו"ל למתני לדיוקא בהדיא, תמיהה לי דאם כן בטלת כל הדיוקים:

ש"מ דדינא וכו'. פי' דאי לא הוה אלא שינויי בעלמא, לא הוה ליה לגמרא למכפלה בתרי אתרי לכולה סוגיא:

פרק ג משנה ט

כיתי. מחלוקת בשתי כיתי בנות אבל בכת אחת דברי הכל גדולה ממש וקטנה ממש אמצעית בשמה קרי לה, גמרא (סד,ב). ופי' רש"י פלונית בתי הוא אומר ואין קורא לה לא קטנה ולא גדולה, ע"כ. כי לא נקרא גדולה אלא אם כן היא גדולה לגבי כל כת אחת, וכדלקמן בתי"ט ד"ה כולן אסורות:

הקטנות שבגדולות. נראה לי דגרסינן הקטנה, דכי היכי דלא מקריא גדולה אלא אם כן היא גדולה לגבי כל כת אחת, וכההיא דתי"ט בסמוך, כך לא מקריא קטנה אלא לגבי כל כת אחת. וה"ג הרי"ף והרא"ש (סי' יב):

תי"ט ד"ה ואמר וכו'. ולי נראה דמלאכה שאינה צריכה היא זו, שהרי עיקרה דמתני' איירי בגופה דעובדא, שאמר האב בתי גדולה מקודשת לך, ופליגי אי מחית איניש נפשיה לספקא:

ד"ה כולן וכו' - אמצעיות וכו'. שאילו היתה אמצעית היתה מותרת כנ"ל:

פרק ג משנה י

הרע"ב סד"ה האומר וכו' - ואפילו וכו'. אין זו בגמרא כי אם הוא סיום דברי רש"י (סה,א ד"ה אבל איהי), אלא ששם כתב אפילו לא נתן לה גט, וכצ"ל שהרי כד יהב לה גט אסור הוא בקרובותיה לפי האמת, והטעם משום דכולי עלמא ידעי בגיטה ולא ידעי שהיא אסרה עצמה, ודו"ק. ויש במרדכי דמאן דאמר דאסורה לכהן, והשתא ניחא מאי דמוסיף רש"י מדיליה ללמדנו דין זה:

פרק ג משנה יא

הרע"ב ד"ה קדשתי וכו' - להא וכו'. נראה לי דאורחא דתנא, כדתני תלת בבי דאית בהו רבותא תני לרביעית נמי כדי למתני כולהו. וה"נ בסוף כתובות בבא ד' תנייה איידי דג' קדמאי:

תי"ט ד"ה קדשתי וכו' - אין לפרש וכו'. לא ידענא מאי קאמר, דהתם טעמא משום דאין שליחות לקטן, אבל הכא אשמועינן דאין האם נאמנת בדיבורה מדרבנן, ואם כן מצי איירי ביתומה. ועוד תמיהה טובא במ"ש בגדולה שעשאתה שליח, דאם כן איך הוה ס"ד דתהוי נאמנת האם, והלא אפילו האב אינו נאמן מן התורה אלא בקטנה, ואפילו בקטנה אם גדלה שוב אין נאמן לומר קדשתיה קטנה, אלא ודאי דלא איירי בגדולה. ומשום הכי דייק תנא דקרי לאם גדולה ולבת קטנה, ואין שום סברא לחלק בין בבי דלעיל לבבא דסיפא:

פרק ג משנה יב

תי"ט ד"ה ואיזו זו אלמנה וכו' - שייר מצרי וכו'. לי נראה דלא שייך למימר דשייר תרתי, אלא היכא דאי הוי תנא חדא מינייהו לא הוה ידעינן האחרת, אבל הכא אי אפשר לומר כן. ויש לומר דתנא לא תני אלא חייבי לאוין ודאיסורן איסור עולם. ועוד יש לומר דאשכחן בהני דלא אזלינן בתר הפוגם, דהא מצרי שני שנשא מצרית ראשונה הבן שלישי, ולא אזל בתר היותר פגום שהוא האב:

ד"ה וחלוצה וכו'. בלשון חכמים מצינו פעול במקום פועל, כגון רכוב תחת רוכב. א"נ חלוצה ר"ל נבדלת מלשון חלץ מהם:

ד"ה וכל וכו' - נשואה וכו'. ואין לומר דדוקא התם ומשום קנס, דאם כן לכתוב היא והם תהיו לאדוניה, ומדכתב וילדיה שמע מינה דהא קא משמע לן דולדה כמותה:

דלישראל וכו'. כל דיבור זה לא בפירוש אתמר אלא מכללא, דדברי תוס' (סח,ב ד"ה ולדה) נראה כך, והו"ל כאילו הקשו דלמאי איצטריך לישראל לא איצטריך וכו':

לשום וכו'. ובהא ניחא דלא מסתייה, פי' דעם החמור דמיניה ילפינן ביבמות (סב,א) דעבד אין לו חייס, ומינה דאינו הולך אחר האב, אלא דאיצטריך למילף דאינו בנו לשום דבר:

דלא גרס וכו'. נראה ודאי דיש דלא גרסינן ליה, שהרי תולדות אהרן לא מורה מקום פסוק זה בקדושין, ע"ע:

פרק ג משנה יג

תי"ט ד"ה ממזר וכו' - דמתרגמינן וכו'. אין זה אלא כעין אסמכתא, דפשוטו של (דברים כג,יח) לא יהיה קדש, הוא במזומן למשכב זכור, והכי איתא בספרי, ואין איסור שפחה אלא מדברי סופרים, וכמ"ש הרמב"ם בהל' איסורי ביאה פי"ב הי"א, דמכין אותו מכת מרדות:

בעבירה, קדש וכו'. קשה לי דאם כן מאי קא מיבעיא בגמרא (סט,א), אי רבי טרפון קאמר אפילו לכתחילה, פשיטא דמותר לגמרי כיון דלא איתיה בכלל האיסור. ונראה לי דטעמא דרבי טרפון הוא כעין מה שפירשו התוס' פרק קמא דשבת (ד,א ד"ה וכי) בההיא דחציו עבד וחציו בן חורין דכופין לכתחילה לרבו לעבור אעשה דלעולם בהם תעבודו משום מצוה דפריה ורביה. ואף על גב דצד עבדות דיליה לא מחייב דמשום הכי מטינן ביה משום דלשבת יצרה, ואם כן ה"נ מצוה גדולה לטהר זרע, וגם איכא משום מצוה דפריה ורביה ממש, דשמא לא ימצא ממזרת לפרות ממנה. ועוד דאיכא חשש הכשלת הרבים שילך למקום שאין מכירין אותו וישא בת ישראל. ומעין טעם זה כתבו תוס' שם, דבהשולח (גיטין לח,ב) גבי חציה שפחה שחיישינן דתכשיל אחרים בזנות. והשתא ניחא דלא בעו בגמרא מאי טעמא דרבי טרפון כמו דבעו ברבי אליעזר, משום דסמיך להני טעמי דכתיבנא דאיתנהו בגמרא בס"א. ועוד י"ל דתנן בר"פ דלקמן דממזר מותר בנתינה, ונתין עבד גמור ולא נאסר הממזר אלא לבא בקהל ה', דהיינו כהן לוי ישראל, אבל השאר לא נקרא קהל, וזה למ"ד (עי' יבמות עט,א בתוס' ד"ה ונתינים) נתינים מדאורייתא:

פרק ד משנה א

תוכן העניינים

קול הרמז נשים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה