קול הרמז נשים· רבי משה זכות
גיטין
פרק א משנה א
פתיחה:
תי"ט ד"ה אחרי וכו' - מהפרת וכו'. סברת הרא"ש היא (בפירושו לריש נזיר), דלפי הגמרא (ריש סוטה), תנא נדרים אחר כתובות משום דבכתובות תני המדיר וכו', ואינשי התי"ט מאי דכתב לעיל בריש סוטה, ע"ע:
משנה א:
הרע"ב ד"ה המביא וכו' - כל חוצה לארץ וכו'. רש"י (ב,א במתני') מסיים חוץ מבבל. ונראה שכוונתו דלא מבעיא מדינת הים שהיא למערב
ארץ ישראל אלא גם הצדדים האחרים חוץ מבבל. וכן פירש הר"ן (במתני' ד"ה ולפיכך) מדברי רש"י. וכתבו התי"ט לקמן (סד"ה ממדינת), כל ח"ל שהוא דומה לח"ל שבמדינת הים, ולא ידעתי למה השמיטו הר"ב:
תי"ט ד"ה המביא גט, - שכן וכו'. כפי' רש"י. וכתב הר"ן (ב,א ד"ה וכתב רש"י), דרש"י פירש כן משום דאי הוי שליח קבלה כיון שאשה
נתגרשה בקבלתו אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ומייתי ראיה לזה, עיי"ש. ולי נראה דשליח קבלה לא סגי ליה לומר בפני נכתב ובפני נחתם, שצריך לומר שהבעל נתנו לו, ואם כן מתני' דתנן דדי לו לומר בפני נכתב ובפני נחתם לא מיירי בשליח קבלה:
ד"ה גט וכו' - למ"ש התשבי וכו'. לו שומעים שאמר כהלכה. חדא דכתיבת י"ב שורות ודאי שהוא מנהג קדמון. ועוד גם כל שטר נקרא גט ולמה לא יעשוהו י"ב שורות, אלא ודאי שנעשה י"ב שורות לרמוז על גט אשה, דסתם גט איירי בגט אשה וכדכתבו התוס' (ב,א ד"ה המביא), אבל שאר שטרות אינן נקראין גט בלא לווי, כדאיתא בפרק הגוזל קמא (ב"ק צה,א), גט חוב שיש בו אחריות, וגם לקמן (מ"ה), כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים, מוכח דמיירי בשאר שטרות מדתנן חוץ וכו':
ד"ה צריך וכו' - וקשיא וכו'. נראה לי דתנא סמיך אמאי דתני בריש פ"ג, כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול:
לשמה כו'. וא"ת דחתימת עדים הוא תקון חז"ל כדתנן לקמן פ"ד מ"ג, וכתב שם התי"ט בשם הרא"ש (פ"ד סי' יב), דלאו למימר שיהיו צריכין כך לכתחילה, דקי"ל כר' אלעזר דעידי מסירה כרתי, ואם כן אמאי החמירו על המביא גט לומר בפני נחתם, והא רבנן מקילין משום עיגונא דאתתא. י"ל דלר' אלעזר אי ליכא חתימה כשר אבל אם נחתם צריכה חתימה לשמה, דחיישינן שיהא פסול מתוכו כגון שאחד מן העדים קרוב או פסול, והכי אמר בגמרא (ד,א), ותוס' (ד"ה מודה) כתבו, דגזרינן חתימה אטו כתיבא דאי יחתמו שלא לשמה יכתבו גם שלא לשמה. אבל עדיין י"ל דכיון דסגי בלא חתימה כלל, אם כן אם העד יביא גט בלא חתימה ויעיד על הכתיבה שהיתה לשמה לסגי, ומהגמרא לא משמע כן. לכן נראה לי דמשום שהקלו בו רבנן להכשירו בעד אחד לכן החמירו בו שיעיד גם על החתימה, דמסתמא לא יעיז להעיד כל כך שקר:
ד"ה וחכמים אומרים וכו'. תמהתי על הר"ב איך מקצר במקום שיש להאריך בפירוש כל משנה זו בפרט בבא זו, ונפקא מינא לאמיתות הקריאה שצריך להפסיק במלת והמוליך שעד שם דברי חכמים, והבבא שאחריה דברי הכל, ולפיכך חזר התנא לשנות בה צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם:
פרק א משנה ג
תי"ט ד"ה אם וכו' - דעוררים וכו'. י"ל דמלבד ערעור דמזויף עוד יש מיני ערעורים אחרים, כגון שיאמר שנמלך ובטלו או שאחר כתבו ששמו כשמו, וזה עוררים בעלים שונים המערערים זה באופן אחד וזה באופן אחר:
ד"ה יתקיים כו' - דלא קביעי וכו'. קשה דאמר (הרא"ש) (הרשב"א בפי' ט,א בא"ד המביא. עי' תוס' רע"א סי' ג) פירוש המשנה שהקלו בארץ ישראל משום עגונא דאתתא, ולא מטו בה משום שיש בית דין, ואם כן למה החמיר עתה מטעם דלא קביעי בית דין. וי"ל דבזמן הראשון לא חשו לשמא יבא הבעל ויערער, דכיון דהוו שכיחי בי"ד אמרינן דמסתפי שיכחישוהו העדים ומשום עיגונא אמרינן הכי, אבל בדליכא בי"ד אי לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם, טענינן מזויף ולא תנשא באותו הגט, וכן בזמן הזה בארץ ישראל דהויא כמדינת הים:
ד"ה ואינו כו'. ה"ה אם יכול לומר אלא שלא אמר גם כן יתקיים בחותמיו, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ז מהלכות גירושין הי"ג, אלא שהוא מחלוקת רבי מאיר ורבנן (ה,ב) ובפלוגתא לא מיירי:
פרק א משנה ד
ואחד. איכא למידק דכיון דקי"ל (לח,א), דהמשחרר עבדו עובר בעשה, למה הקלו רז"ל בשחרורו. וי"ל דאחזוקי איניש לרשע לא מחזקינן, ואם כן נאמר דשמא סיבה ראויה היתה לאדון לשחררו, וכגון עבד בן ממזר שנשא שפחה, כדתנן ספ"ג דקדושין. א"נ חציו עבד וחציו בן חורין דכופין את רבו לשחררו, או שלא יש שפחה באותה מקום, או שנשבע שלא ישא שפחה:
מן הדרכים. יש לדקדק מאי קמ"ל בבבא זו. ונראה דבגמרא (י,א) אמרינן, שכל אלו הנז' מתני' ליתנהו בקדושין כי אם בגיטין, וז"ש ששוו גטי נשים לשחרורי עבדים, וכלומר ואינם בקידושין, דוק ותשכח:
תי"ט ד"ה שוים כו' - בבת חורין כו'. קשה דאם כן למה אסרה תורה על האדון לשחררו, ולמאי דנזכר לעיל ניחא:
ד"ה ששוים וכו' - איירי בגיטין כו'. ואין להקשות דנימא משום דברישא דמתני' מקדים גיטי נשים, דאי לא דעד השתא מיירי בגיטין לא הו"ל לאקדומי ברישא. וא"ת תיפוק להו דגט שחרור קדים בקרא לגט אשה, וי"ל דאין ספק שעיקר תקנת חז"ל להקל בעד אחד הוא משום עיגונא דאתתא אע"ג דהוי דבר שבערוה:
פרק א משנה ה
כל השטרות. הא דלא תנן כל גט כדתניא לעיל כל גט שיש עליו עד כותי, נראה לי כמ"ש ספר השרשים בשורש שטר על מלת משטרו
(איוב לח,לג) וז"ל, יש מפרשים כתבו, כלומר גזרתו וחוקו מדרז"ל (ב"מ פ"א מ"ו. יב,ב) שטר חוב, ע"כ. ואמר בגמרא (י,ב), דהעולים בערכאות של עכו"ם כשרים משום דינא דמלכותא:
פרק א משנה ו
לפי שזכין. הלכך זכה השליח בהם לצרכו, הר"ן (במתני'):
גט זה. איברא דבגמרא (יג,א) גרסינן גט [זה], אבל רש"י ור"ת והרא"ש והר"ן ל"ג זה, וא"כ הי"ל לתי"ט לסמוך עליו, נ"א ל"ג:
תי"ט ד"ה האומר כו' - שמשעה כו'. מהכא מוכח דלא ס"ל לרש"י כהרי"ף והרמב"ם (הל' עבדים פ"י ה"א), דסברי דאינו משוחרר עד שיגיע הגט לידו, וברש"י ל"ג גט זה:
פרק ב משנה א
נכתב. אע"ג דתנן ריש פ"ק דצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, ומינה דאי לא אמר כן פסול, מ"מ אצטריכא מתניתין, דסד"א צריך לכתחילה משמע הא דיעבד סגי בחד בפני נכתב או בפני נחתם, קמ"ל דאפילו בדיעבד פסול, ש"ס (טו,א):
נכתב חציו. מסדר הגמרא נראה שזו הבבא קודמת לשלפניה, וכ"כ התוס' (ד"ה המביא), ופירשו צריכותא, עיי"ש:
פסול. הואיל ויש עליו עדים יתקיים בחותמיו, הרמב"ם פ"ז מהל' גירושין הי"ג:
נחתם פסול. לא ערבינהו עם הבבות הקודמות, מפני שכולן מיירי באחד מדבר וכאן יש שנים המדברים:
תי"ט ד"ה שנים וכו' - ואחד שלישי וכו'. לאפוקי אחד מן השנים דאז ודאי כשר, שהרי יש אחר שאומר בפני נכתב ובפני נחתם:
פרק ב משנה ב
הרע"ב ד"ה ורבי שמעון וכו' - משעה שנתן וכו'. דהיינו משעת כתיבה, תוס' (יז,א ד"ה ור' שמעון):
תי"ט ד"ה ביום וכו' - דמשום וכו'. לא נראה כלל, דמשום המעשה שהיה לינקוט תנא ספ"ח דנדרים, היו מסרבין בו לישא בת אחותו:
פרק ב משנה ג
ובכל. דוקא מזה מרבינן, משום דתני ברישא בכל כותבים ואייתר האי ובכל, מה שאין כן בסיפא, ודוק:
במשקים. פי"ב דשבת (קד,ב) פי' רש"י, במשקין, שמשחירין כמו מי תותין וכיוצא בהן במי פירות של כל שאר הפירות, ע"כ. ונראה לי
דקרי משקין מה שעשוי לשתיה, ומי פירות כמו מיץ לימונ"י וכיוצא: זית. פי' רש"י (יט,א) והר"ב, תלושה. ולפי זה קשה דלשתרי נמי לכתוב בקרן פרה קצוץ:
תי"ט ד"ה רבי יוסי הגלילי אומר וכו' - ואע"ג וכו'. היה עולה על דעתי לתרץ, דשאני התם דכתיב (במדבר ה,כא), בספר בפתחות הב' שהוא במקום ה' הידיעה, ומשום הכי דרשינן (סוטה פ"ב מ"ד), על המגילה דומיא דספר תורה, וכאן לא כתב אלא בספר בשו"א בב', אבל הרמב"ם פי' וז"ל, וחכמים אומרים מפני שאמר ספר בלתי ה"א הידיעה ולא אמר על הספר או בספר הנה התיר כל מה שאפשר הכתיבה בו, ע"כ. אלא שיש להרהר עליו, שלא יכול הכתוב לומר בספר בפתח, מפני שסמוך אל כריתות, וכלל גדול בידינו שאין מלה שיש בה ה' הידיעה נסמכת:
פרק ב משנה ד
במחובר. אע"ג דכבר אשמועינן זה לעיל (מ"ג) דקתני, ונותן לה את הפרה, וכדכתב שם הר"ב, אשמועינן דאפילו טופס לא משום גזירת תורף, כדתניא לקמן פ"ג סוף מ"ב, ואהא קאי שפיר כתבו דהיינו הטופס, ונתנו לה היינו דכתב התורף שראוי להנתן לה:
וחתמו. ה"ה אפילו לא חתמו, דמתניתין רבי אלעזר היא דס"ל דעידי מסירה כרתי כדאמר בגמרא (כא,ב). וכתב הרשב"א (ד"ה כתבו),
דהאי חתמו ר"ל השלימו, מלשון (יחזקאל כח,יב), חותם תכנית (שפירושו סוגר ומשלים), ב"י סי' קכ"ד (ד"ה כתב הטופס). והשלימו ר"ל שכתב התורף, וכ"כ התוס' בפ"ק (ג,ב ד"ה דתנן אין כותבין) וז"ל, וחתמו לתורף קאי כלומר סיימו כמו תורה חתומה ניתנה דפרק הניזקין (ס,א), ע"כ. והא עדיפא מדהרשב"א דהויא לשון חכמים:
תי"ט ד"ה כתבו וכו' - הגט וכו'. ובספר מוסף הערוך (ע' טפס) כתב, שבלשון יוני ורומי טופס הוא צורה שמעתיקים ממנה:
ד"ה על וכו' - יהיה וכו'. לפי דעתי עדיפא לישנא דהר"ב דכתב, ולכתוב עליו מה שירצה, שהוא לשון כולל כמה חששות אחרות, כגון שנכתב לשם אחרת וימחוק לשם אשתו, וכיון שהעדים חתמו לשם האחרת הו"ל מזויף מתוכו:
ד"ה וחכמים וכו' - מכשיר רבי אלעזר וכו'. דאמרינן בגמרא (כב,א), מאן חכמים רבי אלעזר:
פרק ב משנה ה
עכו"ם. וה"ה עבד. דאף איהו לא שייך בקידושין וגיטין:
תי"ט ד"ה שאין וכו' - מסירה וכו'. דרוב גיטין נמסרים בפני החותמים ואמציעתא קאי ולא ארישא לאכשורי כתיבת חרש בלא גדול על גביו, רש"י (כג,א ד"ה והוא):
פרק ב משנה ו
תי"ט ד"ה קבל וכו' - וכן פקחות וכו'. איני יודע מנ"ל כל זה. ולי נראה דהתחיל בקטן משום דפסולו קיים דלא שייך ביה חזרה, ואחר כך
שנה חרש שהוא הראשון מחש"ו, ובדין הוא דהול"ל בתריה שוטה שהוא השני, והפסיק בסומא משום דביה לא צריך חזר ונתפקח אלא משום דתנייה בפקח ובשוטה, איידי דידהו תנייה נמי סומא:
ד"ה זה וכו' - כדדייק וכו'. (כג,א) מדלא קתני תחלתו וסופו בכשרות. ולכך כתב הרמב"ם (פ"ו ה"ח), מפני שתחלתו וסופו בדעת, אבל הטור והשו"ע (סי' קמא סל"ב) כתבו בכשרות, ולא ידעתי למה, וכל שכן ששם לא הזכירו סומא שבו בפרטות שייך לשון כשרות:
פרק ב משנה ז
שהכתב. בפט"ו דיבמות מ"ד, כתב הר"ב, דסמכינן עיקרא על הגט וכו': הרע"ב ד"ה ובלבד וכו' - והבי"ד וכו'. מכאן עד הסוף אין לשון הר"ב מדוייק, שלפי מסקנת הגמרא (כד,א), הכל הוא תנאי שהתנה הבעל עם האשה, ואם כן היה לו לומר הכל לנוכח, והבי"ד יקחו מידך אחר שתאמרי בפני יכתב ובפני נחתם וימנו שליח שיחזור ויתנהו בידך: תי"ט ד"ה ובלבד וכו' - הרשב"א וכו'. ס"ל כהראב"ד, דהשיג על הרמב"ם, פרק י"ב מהל' גרושין ה"ב וכתב, דיתקיים הגט בחותמיו אע"פ שלא יצא עליו ערעור. ונראה שטעמו דמדתנן (כתובות פ"ב מ"ה), אם יש עדים אינה נאמנת, מוכח דחיישינן דאינה חוששת לקילקולא. והשו"ע בסי' קמ"ב סי"ד, חש לדברי הראב"ד וכתבה בשם י"א:
פרק ג משנה א
כל גט. קשה דהול"ל כל גט שלא נכתב לשם אשה פסול, דבהכי הוה כולל לפסול נכתב סתם, דממאי דקתני שנכתב שלא לשם אשה משמע דבהדיא נודע שנכתב שלא לשמה, ואיכא למידק הא סתמא כשר, ואינו כך דסתם פסול. ויש לומר דתנא סמיך אמאי דתני בתר הכי, הכותב טופסי גיטין, דמינה מוכח בריש זבחים (ג,א) דסתם פסול:
ממקום פלוני. קאי אתרוויהו:
פרק ג משנה ב
הרע"ב ד"ה רבי יהודה וכו' - דגזר וכו'. ולא חשביה גזירה לגזירה, אלא כולי חדא גזירה דאסרו בכל דטופסין בכלל. אבל רבי אלעזר פי' רש"י (כו,א ד"ה שטרות), דחשביה גזירה לגזירה:
תי"ט ומקום וכו' - ובש"ס וכו'. ותנא שייריה, דסמך אמאי דתנן בפ"ט מ"ג, גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם:
ומתני' רבי אלעזר וכו'. והא דלא תנן בהדיא רבי אלעזר אומר, נראה לי דמכאן סיוע להרמב"ם בחיבורו (פ"ג ה"ז), דפסק כוותיה, כדכתב התי"ט בסמוך, וטעמא משום דסתמיה הכי משמע דהלכתא כוותיה:
ד"ה רבי אלעזר וכו' - ומפרקינן וכו'. נראה דמעיקרא שנה רבי דתנא קמא ורבי יהודה דפליג עליה, ואח"כ שמע הא דר' אלעזר מפי תנא אחר ושנאה, ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה. ובהא ניחא מאי דקשה איך לא כתב רבי דברי רבי אלעזר בתריה דתנא קמא ולבסוף דרבי יהודה דמחמיר יותר מרבי אלעזר, שכך הוא הסדר דתנא בתרא לטפויי אתא: ד"ה חוץ מגטי וכו'. - ודייקי וכו'. מלת חוץ דייקי, דמשמע דגטי נשים אינן נכללים כלל עם כולן, דאי הוי כשרים בדיעבד לא הוו חוץ מכולן:
פרק ג משנה ג
תי"ט ד"ה לאלתר וכו' - ולא ביאר וכו'. ואין לתפוס על הר"ב בזה, כי בפירוש מלת לאלתר ליכא שום פלוגתא בגמרא דודאי ר"ל מיד, ומה שנחלקו בגמרא (כז,ב) הוא איזה שלא לאלתר, א"ד שלא שהה אדם שם וא"ד שלא עבר אדם, ומשום שיש בזה מחלוקת בין הפוסקים הר"ב לא איירי בפלוגתא, דיו במ"ש דלאלתר שר"ל מיד, באופן שאין לו שום ספק ואם לאו שיוכל להסתפק פסול:
ד"ה אם וכו' - וכן הסכמת וכו'. אבל הרמב"ם ודאי גורס ומפרשו כפשוטו, וגם התוס' (כח,א ד"ה מצאו) גרסי ומכירו:
פרק ג משנה ד
כרקום. מחלק בירושלמי בין כרקום של אותה מלכות שאינן הורגין, מה שאין כן כשהם של מלכות אחרת שהם לסטים גמורים, וכ"כ הטור
באבה"ע ססי' קמ"א:
הרע"ב ד"ה המטרפת וכו'. בפ"ג דתענית מ"ז, פי' הר"ב מתחבטת ומשתברת:
תי"ט ד"ה והיוצא וכו' - של ישראל וכו'. זו משלו, שלא נמצא לא בהרמב"ם של מגדל עוז ולא בשל כסף משנה, אם לא שנאמר דפירושו זה הוא ממ"ש (הרמב"ם הל' תרומות פ"ט ה"ב), והניחוהו בבית הסקילה, דמשמע דהיינו בבי"ד של ישראל ששם היה בית הסקילה, כדתנן בפ"ז דסנהדרין מ"י (עי' פ"ו מ"א), אבל הא לא הוי בהדיא, אם לא שנאמר דנפקא ליה ממ"ש הרמב"ם (שם), חלוקה יתירה דמי שנגמר וכו', ע"ש. וכן פי' הכסף משנה דמיירי בבי"ד של ישראל:
פרק ג משנה ה
תי"ט וחלה וכו' - שני וכו'. כ"כ רש"י (קידושין מא,א ד"ה ושלח), ותוס' (שם) הקשו עליו ופירשו, דדריש מדלא סגי לקרא למימר ונתן בידה אלא דכתב נמי לשון שליחות לומר שנעשה שליח. ועוד דריש ה' דושלחה לשליח עושה שליח. וכן משמע לשון הברייתא (שם) דתני, ושלח ושלחה מלמד וכו':
ד"ה טול וכו' - ואם נפרש וכו'. לא ידעתי מי הכניסו לפירוש זה, דפשוטו של רש"י (כט,א במתני') הוא כהרמב"ם (פ"ט ה"ז), וכ"כ הב"י (סי' נא ד"ה אמר הבעל). ועוד דהניחא רש"י לכאורה נוכל לומר דסמך אמאי דיפרש בגמרא בפי' לא ישלחנו ביד אחר, שר"ל משום דחיישינן שמא כשימסור הראשון השליחות לשני לא ימסור לו וכו', אבל הר"ב שסתם וכתב מה שפי' רש"י במשנה מנין לתלות בו כל ההרים התלויים בשערה. ומיהו לפי מה שפי' התי"ט דברי רש"י, צריך לומר דמאי דקתני שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר רוצה לומר ביד אשתו, וכ"כ הר"ן (בא"ד אמר ר"ל):
פרק ג משנה ו
תי"ט ד"ה ואין וכו' - דדלמא וכו'. תדע שהרי בגמרא (כט,ב) בעי, אי שליח דשליח משוי שליח. ועוד אני מוסיף דשליח אחרון מיותר, דאי לא הוי אלא השני הול"ל ואין צריך לומר וכו', דודאי הוי קאי משני:
פרק ג משנה ח
רבי אלעזר. כתב בעל חכמת שלמה שנמחק בן שמוע (ביש"ש סי' כו כתב שהוא רבי אלעזר בן שמוע), ונראה דטעמיה משום דאמרינן בגמרא (לא,ב), אמר רבי אלעזר חלוקים עליו חביריו על רבי אלעזר, וכתב רש"י וז"ל, רבי אלעזר בן פדת דגמרא ורבי אלעזר בן שמוע דמתני' וברייתא, ע"כ. ומשמע ליה לחכמת שלמה דמפי' רש"י כך נראה דל"ג במתני' בן שמוע. ואי משום הא לא איריא, דרש"י קאי אמאי דאמר רבי אלעזר חלוקים עליו חביריו על רבי אלעזר, ולכן פירש מה שפירש, ואדרבה ממתני' דתנן בן שמוע בפי' נתן רש"י כלל לכל מקום ששנה התנא רבי אלעזר סתם, והיינו דקאמר דמתני' וברייתא, והכא ליכא ברייתא אלא מימרא דרבי אלעזר, שהוא ר' אלעזר בן פדת תלמידו של רבי יוחנן, אלא ודאי רש"י קאמר אכולהו מתני' וברייתא:
פרק ד משנה א
הרע"ב ד"ה השולח וכו' - שלא היה וכו'. בגמרא (לב,א) דייקינן, דמש"ה תני הגיע בשליח ולא קתני והגיעו, ופי' רש"י דהוה משמע שרדף אחריו והגיעו, ע"כ. פי' שהיה דבק אל השולח, והוה משמע שהשולח נמלך מליתן לה הגט, ולכן מששלחו רדף אחריו והשיגו, ולכן תני והגיעו בשליח, כלומר כך הקרה המקרה:
תי"ט ד"ה או וכו' - קמ"ל וכו'. דעדיף בתרא. ונראה דמש"ה לא תני גט שבידך בטל, כי השליח השני אינו יכול לומר גט שנתתי לך, שהוא לא נתנו לו אלא אחר כן, כאילו הבעל מדבר לו, וכלומר שהוא עשאו שליח לבדו:
ד"ה או וכו' - וטרח וכו'. האי נפיש בטרחא לקבלו, וכי לא מצי תנא לקצר, אמר לאשתו. ויותר נכון הו"ל לתרצו כמו דכתב הר"ן (במתני'). ועוד דסברא היא להפך מדבריו, דאדרבה אי לא עביד אלא לצערה, יותר יצערנה אם ידבר הוא לה בעצמו:
פרק ד משנה ב
תי"ט ד"ה היה וכו' - רש"י וכו'. על רש"י (במתני') לא קשיא מידי, דאיהו פירש כן במשנה לפי פשוטה, דסתם בי"ד הם שלשה, וכן טעם דחשש ממזרים הוא לפי פשט מתני', וכן הוא דרך רש"י לכתוב בפירוש המשנה היותר פשוט ולפי הס"ד. אבל לי קשה על הר"ן שמפרש בפירוש המשנה טעמא דעיגון, שהוא כרב ששת כנזכר כאן, דכיון דאצרכיניה וכו':
פרק ד משנה ג
העדים. ז"ל רש"י במשנה (לד,ב), כל אלו מתקנת רבן גמליאל הזקן. והר"ב לא הזכיר זה, ונראה שטעמו משום דכתבו התוס' (לו,א) וז"ל,
והעדים חותמים על הגט, ר"ת מחק מספרו ו' מן והעדים ושמא משום דהוה משמע דר"ג תיקן, ובגמרא אמר ר"ג תקנה גדולה התקינו משמע דמקודם תקנה, ע"כ. ואפשר דמש"ה לא הקדים בבא דאין העדים חותמין כו' דשייכא בהאי מכילתא, אלא דההיא דשבועת האלמנה קדמה לזו דעדים:
הרע"ב ד"ה התקין כו' - מיני כו'. אבל לא כל מזונות, משום דלא אפשר לחיות, והו"ל כקונם עיני בשינה שלשה ימים דמלקין אותו כו', הר"ן והרשב"א, ב"י (ססי' צ"ו ד"ה וכשבי"ד):
ד"ה העדים וכו' - אתרווייהו וכו'. ונראה דלא תנינא באפי נפשייהו, משום דתרווייהו שוין דהנה לטובת הנשים, משא"כ בבא דפרוזבול דלא שייכא לנשים בלבד אלא לכל העולם:
תי"ט ד"ה אין וכו' - משום חינא וכו'. ומש"ה לא קתני האלמנה לא תפרע, וכדתנן בהכותב (כתובות פ"ט מ"ז), הפוגמת כתובתה לא תפרע וכו'. וכן כל הנהו דהתם הוא עיקר הדין ובכלל הנפרע מנכסי יתומים נכללת גם האלמנה. וז"ש אין האלמנה נפרעת כו', כלומר ודאי היא נכללת באותו כלל, והוצרך לאמרו כאן דסד"א דאינה נכללת משום חינא:
פרק ד משנה ד
אפותיקי. כתב בעל מוסף הערוך, שבלשון יוני רצה לומר משכון ושעבוד קרקע:
הרע"ב ד"ה כופין כו' - כפי החוב כו'. וגם זה מפני תיקון העולם, לאפוקי ההיא דקטינא דאביי (כתובות צא,ב):
תי"ט ד"ה לא כו' - ותימה כו'. אין זה מהמתמיהין, שהר"ב השכיל שטעם דממנעי. גם מאן דמוקי מתני' לאחר יאוש מצי למסבריה, והוא כולל לשתי האוקימתות, וכש"כ דאפילו רבן שמעון בן גמליאל לא פליג אהאי סברא דממנעי, וכדאיתא לקמן שכתבתי על פי' רש"י:
ד"ה רשב"ג כו' - ולא חייש כו'. כך פי' רש"י (לז,ב ד"ה היינו). אבל קשה דאף ת"ק דחייש לממנעי, משמע דגם הוא ס"ל דנכון לפדותו כיון דחושש שימנעו, דאל"כ מאי איכפת לן שיפדנו. ונראה כמ"ש התוס' (לז,ב ד"ה אי), דלא מסתבר לרבא דרשב"ג (דאמר כשם שמצוה כו') פליג לפני יאוש. וקשה דהא חזינא דפליג. ונראה לי דסברי התוס' דמאי דקאמר רשב"ג כשם שמצוה לפדות כו', מפרש טעמא דת"ק דחייש לממנעי, וקאמר רשב"ג דאית לן למיחש שמא יעברו על המצוה, דאי לא הוה מצוה לא הוה לן למיחש מידי, אבל רשב"ג פליג אלאחר יאוש משום שמא יפיל עצמו לגייסות:
ד"ה אפותיקי כו' - באפותיקי כו'. ורש"י (מ,ב במתני') כתב וז"ל, אם לא אפרע לך חובך ממקום אחר הרי זה לפניך לגבותו, ע"כ. וגם לדבריו ז"ל אתי שפיר, דה"ק אם לא אפרעך לזמן פלוני תפרע מזה. ולפי זה מה שנזכר לעיל שלשון אפותיקי ר"ל משכון, ניחא פי' רש"י טפי, שכך דרך העולם שנותן משכון להפרע ממנו אם הוא לא יפרע ממקום אחר:
פרק ד משנה ה
שכבר. היל"ל שעדיין חציו עבד, אלא איידי דתני שכבר חציו בן חורין תני בתר הכי שכבר:
הרע"ב ד"ה מי כו' - ממנו כו'. דייקי, דקי"ל כחכמים דפ"ק דקדושין (כג,א), דיש קנין לעבד בלא רבו, אבל גם כר' מאיר דהתם מצי אתי, דנתנו לו אחרים מעות על מנת שאין לרבו רשות בהם:
תי"ט ד"ה שנאמר כו' - ורבו משום כו'. תוס' (מא,א ד"ה לישא) כתבו כך לתרץ קושיא שהקשו, אמאי דתנן לישא שפחה אינו יכול כו', והם הקשו שאפילו ישא שפחה אינו מקיים פריה ורביה כדמוכח מפרק הבא על יבמתו (סב,א), ולזה תירצו מ"ש התי"ט בכאן, ור"ל דאנן לא מטינן בה משום מצות פרו ורבו אלא שבת כל דהו, ואי הוי מצי לישא שפחה הוה מקיים שבת כל דהו, והתי"ט היה לו להזכיר קושית התוס' ותירוצם:
פרק ד משנה ו
תי"ט ד"ה ואין וכו' - להרגיל וכו'. רש"י (מה,ב במתני') כתב נמי משום דוחקא דציבורא:
פרק ד משנה ז
משום שם רע. לא ערבינהו, משום דרבי יהודה לא פליג אלא אחדא: אמר רבי אליעזר. ובברייתא בגמרא (מו,א) גרסינן אלעזר, והכי מסתבר שהרי הוא בזמן רבי יהודה ורבי מאיר:
תי"ט ד"ה המוציא כו' - יחזיר כו'. התם אמרינן בגמרא (מו,ב), מאן חכמים רבי מאיר דבעינן תנאי כפול, וא"כ חכמים דהיינו ת"ק אינן ר' מאיר, שהרי ר' מאיר הוא במתניתין. אבל תמיהני על התי"ט למה לא הקשה על הר"ב מגמרא דהכא (מו,א), דבהדיא אמר והוא שיאמר לה משום נדר אני מוציאך וכו':
פרק ה משנה א
תי"ט ד"ה הנזקין וכו' - עיין וכו'. ועיין מה שהקשיתי עליו: ד"ה שמין כו' - כלומר כו'. כ"כ התוס' (מח,ב ד"ה הניזקין). אבל איני יודע למה כתבו התי"ט על דברי הר"ב, דאיהו לא כתב אלא לפרש מתני', ולא ליתן טעם למה שנשנית כאן אצל גיטין שזה כתבו התוס':
ד"ה וכתובת כו' - שמא תקניטנו כו'. והשתא ניחא מאי דקתני בה מפני תקון העולם. ועוד נראה שאם נתחייבו בעידית ניחוש שמא ימנע מלישא אשה:
פרק ה משנה ג
הרע"ב ד"ה אין כו' - וכתב לו שטר כו'. הקשה שפתי כהן (דף ע"ב ב')[סי' ס' ס"ק יב], דל"ל שטר הא אמרינן בפרק חזקת הבתים ריש דמ"ב, המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים אפילו בלא שטר, דמאן דזבין בפרהסיא זבין, ע"כ. וקושייתו זו גם הוא על רש"י ז"ל (מח,ב במתני'), וגם הר"ן כתב כהרע"ב. ונראה לומר דהכא איירי בגזלן שמכר ומסתמא אינו רוצה לפרסם הדבר, ולכך כותב השטר להעלים הדבר כל מה שיוכל:
תי"ט ד"ה לאכילת כו'. קשה דהכא מיירי ודאי שהפירות אכלן הגזלן או הלוקח, דאי איתנהו בעין אין צריך לשלם אלא יתן פירות:
פרק ה משנה ד
לא ישבע. והיינו תקון העולם דלא ליתי לאמנועי, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:
תי"ט במזיד כו' - דחשיב כו'. נראה דניכר הוא, מפני שנראה שחרורו הנושא בת ישראל:
פרק ה משנה ה
שהיא. אע"ג שמתגרשת בע"כ, מ"מ תני שהיא יוצאה דמשמע דתליא בה, דלא תימא דכיון שאביה השיאה מדעתו גם הגט צריך להיות כן, קמ"ל דלא בעינן אלא אעפ"י שהיא לבדה סגי:
פרק ה משנה ז
במטלטלין. אבל לא בקרקעות, משום דמכירת קרקעות צריכה יותר חריפות ובקיאות, כ"כ סמ"ע (חו"מ סי' רלה ס"ק ט):
תי"ט ד"ה במטלטלין כו'. לא מבעיא בגיטין דכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה, אבל מטלטלין דנפלו לו בירושה אימא לא, קמ"ל אף במטלטלין:
פרק ה משנה ח
מצודות כו' מפני כו'. דמדאורייתא אינו גזל כל מה דלא מטא לידיה, רש"י (נט,ב במתני'):
מציאת. נראה דלא ערבו עם מצודות חיה ועופות ודגים, משום שבהם יש אופן שיהיה גזל מדאורייתא כגון שיש תוך להם, אבל מציאת חש"ו אין מציאות שייכו מן התורה שאם יזכנו אחר אין זו מציאה אלא מתנה:
הרע"ב ד"ה מצודות כו'. סדר אלו הג' בבות, מצודות כולל בכל מציאות יותר פרטי כחש"ו, המנקף יותר פרטי בעני:
תי"ט ד"ה מערבין כו' - מחלוקת כו'. דהיינו טעמא דמתני' משום דרכי שלום, עיין בשו"ת הרש"ך ח"א סי' מ"ה, ואני הארכתי בשו"ת שלי (בנדמ"ח או"ח סי' ד) עיי"ש:
ד"ה עני כו' - לפרי וכו'. והיינו דתנן שמנקף בראש הזית, ולא תני המוסק שהוא נאמר על המלקט זיתיו:
פרק ו משנה א
תי"ט ד"ה האומר כו'. בין בפסקי הרא"ש ובין בקיצור שלהם גריס פרק מי שאחזו קודם לזה, אבל התוס' (סב,ב ד"ה האומר) כתבו משם הירושלמי לגרוס כגרסתנו זו, וכן הוא בפי' הרמב"ם. ולא ידעתי למה לא נתעורר התי"ט בזה ולכתוב ס"א, דנפקא מינא טובא לענין מחלוקת ואח"כ סתם:
ד"ה התקבל כו' - שהיא כו'. אינו כן, אלא כשהוא מן הדגוש אינו מורה אלא פועל הקבלה לבד, ואף על פי שעתיד להחזירו לבעליו, כגון המקבל שדה מחבירו דפ"ו דדמאי ופ"ט דבבא מציעא, דהיינו שמקבלה באריסות וסופה לחזור לבעליה, אבל התקבל הוא פועל שולטנות גמור שאם ירצה לא יצא עוד מידו, והיינו ההיא דנדרים ודשבועות, וכן בכאן שאינו צריך לתתו ליד האשה אלא היא מגורשת מיד בקבלותו של זה:
בלשון [לא מפיק] כו'. אעפ"י שהוא מהכבד, בנין הדגוש קרי ליה קל לגבי התקבל שהוא כבד ונוסף:
פרק ו משנה ב
הרע"ב ד"ה אינה מתגרשת כו'. ה"ג בברייתא (סד,ב), ושאינה יודעת לשמור את גיטה אינה מתגרשת, אבל במתני' דגרשה שאינה יכולה לשמור, גרסינן נמי אינה יכולה להתגרש, והתי"ט לא שת לבו לזה: ואינה כו'. הכי איתא בפרק חרש (יבמות פי"ד מ"ב) גבי חרשת, ופי' רש"י שם (קיב,ב עיי"ש בתוס'), שחוזרת, שאינה בושה לחזור וה"ה קטנה: תי"ט ד"ה אפילו כו' - דליכא כו'. פי' דליכא למימר דהוי חצי דבר ורחמנא אמר דבר וכו', כדכתב התי"ט לעיל:
הבעל כו'. ונוכל לחוש שמא האשה היא השכירה אותם להעיד, תוס' (סג,ב ד"ה כותבין):
ד"ה נערה כו' - דלקמן כו'. דמפ"ב דקדושין משמע דהכי קאמר, והא דתנן הכא נערה להודיעך כחו דרבי יהודה, כ"כ תוס' (סד,ב ד"ה נערה):
פרק ו משנה ג
אבל. אע"ג דפשוט הוא דביד אביה לגרשה, תני סיפא לגילויי רישא דאיירי באין לה כנז"ל:
הרע"ב ד"ה הרי היא כו'. דמנא ידעה דניחא ליה לבעל למיתביה התם, רש"י (סה,א ד"ה מדעתיה):
תי"ט ד"ה שאין כו' - דעת כו'. עיין בפ"ו דהל' גרושין ה"ט בלחם משנה שהרבה להקשות נגד הרב המגיד:
פרק ו משנה ז
מקובל. פי' מקובל מרבו וכמ"ש הר"ב, וגם הם השיבו אף אנו מקובלים פי' מרבותינו, אבל לא ר"ל קבלה ממשה, ועיין בהקדמת הרמב"ם
לסדר זרעים (ד"ה אם כן), וגם במ"ש התי"ט משם התוס' פ"ח דיבמות מ"ג:
פרק ט משנה י
הרע"ב ד"ה אפילו כו' - ערות כו'. ולא תקשי לך תי"ו של ערות דמשמע שסמוכה לדבר, שנמצא כמוה סמוכות, (תהלים ס,יג. קח,יג) עזרת מצר, (ישעיה נא,כא) ושכורת ולא מיין:
תי"ט ד"ה רבי עקיבא אומר כו'. כתב הערוך בערך אי וז"ל, דבית שמאי ובית הלל מתרגמין להאי כי מצא כגון כי גוע אהרן (פי' דהא) ורבי עקיבא הוה מתרגם ליה כמו כי יקרא קן (פי' אי), כך פי' תלמיד מגנצ"א מפי המורה. ורבינו חננאל פי' בית שמאי סברי האי כי מצא בה ערות דבר, אלא אם מצא בה ערות דבר ערוה היא, ובית הלל סברי האי כי אי הוא כלומר אי מצא אי לא מצא, עכ"ל: