אור ברסלב

קול הרמז נשים· רבי משה זכות

סוטה

נזיר

פרק א משנה א

תי"ט ד"ה המקנא וכו'. לישנא דקרא נקט (במדבר ה,יד) וקנא את אשתו, רש"י (ב,א במתני'). ונראה שרוצה ליישב שקודם פועל הקינוי קודם ענין אחר והוא החשד שחושד את אשתו, ולכך פירש שהוא נכלל בלשון קנאה ככתוב בפסוק. והא דלא תני המקנא את אשתו כלישנא דקרא דלא נכתב לאשתו, נראה דכיון דלפי האמת אדם חייב לקנאתה לא יחוש אפילו יכעיסנה ויקניטנה, וזהו את אשתו, שהוא ממש על דרך (דברים לב,כא) הם קנאוני, שר"ל קנאו אותי, אבל מתניתין דס"ל דאינה מצוה קתני בל', דהיינו להתרות בה ולא להכעיסה לכתחלה:

פרק א משנה ב

הרע"ב ד"ה כיצד וכו' - בש"ס (ה,ב) - מפרש וכו'. והיינו מכח קושיא דהא גופא קשיא, ע"ש:

תי"ט ד"ה כיצד וכו' - לאו פירושא דכיצד וכו'. פי' שאינו פירוש לכינוי האמיתי שיגרום לאוסרה על בעלה, אלא הכוונה לכל מיני הקינוי שיש באפשר, דהיינו כל שאמר לה אל תדברי, בין שדיברה ובין שנסתרה אינה כלום, או דיברה עמו אף על פי שהוא אמר לה אל תסתרי עדיין מותרת, גם שהתרה בה אל תסתרי, אבל אם נכנסה לבית הסתר זהו הקינוי האמיתי האוסרה. ותמיהני על התי"ט ז"ל שקיצר במקום שראוי לפרש:

פרק א משנה ג

תי"ט ד"ה טמאה וכו'. ונראה לי שהיא גירסא מדויקת, משום דבין הכא ובין דפרק ג' איירי באשת כהן ואפילו באנוסה, וזהו טמאה אני לך ולא לישראל, אבל בפרק ד' מ"א תנן, אלו לא שותות ולא נוטלות כתובה, דהיינו אפילו לישראל, ומש"ה תני טמאה אני סתם:

פרק א משנה ד

הרע"ב ד"ה דברים וכו' - כגון יהודה וכו'. הקדים יהודה לראובן משום שגרם לראובן שיודה, כמו שאמרו חז"ל (ז,ב) בפסוק (דברים לג,ז) וזאת ליהודה:

תי"ט ד"ה ומאיימין וכו' - שאותו איום וכו'. ר"ל מאיימין עליה שלא תחוב בעצמה לשתות ולמות, והוי מעין איום דעידי נפשות:

ד"ה וכל משפחת וכו' בזכרון וכו'. ואינם ראויים גם הם לשמוע, שאומרים לה ממעשיהם של צדיקים, שמשפחה שיש בו מוכס כלם מוכסין שמחפין עליה, וכדברי רז"ל (שבועות לט,א) בפסוק (ויקרא כ,ה) ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו:

פרק א משנה ה

אם אמרה טמאה אני. והוא הדין אם אמרה איני שותה, הרמב"ם פרק ג' ה"ב מהלכות סוטה:

ומטהרין. שנאמר (ויקרא יב,ח) וכפר עליה הכהן וטהרה, ופי' רש"י (בחומש, מיבמות עד,ב), מכלל שעד כאן היתה טמאה, ולכן קתני ומטהרין: תי"ט ד"ה מעלין וכו'. מלשכת הגזית על סוף כל הר הבית, גמרא ופי' רש"י (ז,ב). ולפי זה מ"ש עוד ומעלין ר"ל ללשכת הגזית ואחר כך מורידין לשער ניקנור, והרמב"ם כתב (פ"ג ה"ג), ומעלין אותה ממקום למקום:

ד"ה ומטהרין וכו' - בקדושת עזרה וכו'. פי' עזרת ישראל:

ד"ה לא וכו' - שהיו מצויין בעזרה וכו'. נראה לי דר"ל מפני שבעזרה כהנים בעבודתן וישאו עיניהם ויראו, ואי אפשר לתלות סדין מצד הפנימי דצריך לה לעמוד לפני ה' בלי חציצה, ובזה מתורצת קושית התוס' (ח,א ד"ה ויתגרו):

וי"ל וכו'. אבל לתנא קמא תולין סדין כדתניא בספרי (סי' נו). אלא דקשה מה זה דאמרינן (ח,ב) דבאנשים רשות לראות:

פרק א משנה ז

היא קשטה. בברייתא (ח,ב) יש עוד דברים הרבה, אבל תנא דידן לא תני אלא תחילת הזימון לעבירה ועצם העבירה:

תי"ט ד"ה לפיכך וכו' - ההוא דמודע וכו'. ובזה מיושב כפל הקללה, ירכך נופלת וגו' ובאו לצבות בטן. וגם מתורץ ירכך ובטנך בכינוי ואחר כך בטן וירך, אלא שהראשון הוא כלפי דידה לפי מה שעשתה והשני לפי סדר העולם סתם דבטן ברישא, ודו"ק:

פרק א משנה ח

ויאחזוהו. כלומר ובזה מיושב אומרו (שופטים טז,כא) ויאחזוהו, שודאי הם נקרו את עיניו, וכן הקשה בעל כלי יקר. אבל במה ששנינו ניחא שרומז שהוא על דרך (משלי ה,כב) עוונותיו ילכדונו, שנאחז בעוונו: עשרה אנשים. פי' לכך סיפר הכתוב מספר הנערים, וה"נ לקמן בסיפור סך השבטים, שאם תקעם בלבו היה די בשבט אחד:

פרק א משנה ט

תי"ט ד"ה ולא וכו' - בהא עדיף וכו'. נראה דהקשה לו דאי אית קרא לכל הצדיקים אם כן מאי עדיפתו דמשה רבינו ע"ה. ותירץ דמ"מ עדיף הוא וכו'. ולי קשה במתניתין, חדא דמאי קמ"ל זיל קרי ביה רב הוא (ישעיה נח,ח) כבוד ה' יאספך, ותו דאמאי מייתי האי קרא דלא שייך למאי דמהדר דמודדין לאדם מדה כנגד מדה, דתינח במשה דקבר את יוסף שאר צדיקים אמאי מתעסק בהו הקב"ה, וכי תימא משום דצדיקים נינהו אם כן במשה נמי נימא הכי ולא משום מדה כנגד מדה. ונראה לי דמייתי ליה לתרץ מאי דקשה עליה דמנא לן דקב"ה נתעסק בו דלמא כרבי ישמעאל דקאמר (רש"י לד,ו מהספרי, במדבר ו,קכד) דהוא קבר את עצמו דומיא (ויקרא כב,טז) דוהשיאו אותם. וכי תימא דלא ס"ל הכי משום דלאו עדיפות הוא זה, סוף סוף דלמא דויקבור ע"י מלאך גדול, דמצינו טובא דוגמתן כגון, ועשית דכתיב במשכן ולא הוה אלא ע"י אחר, הלכך מייתי מאי דכתיב בסתם צדיקים כבוד ה' יאספך, דלא כתיב ה' יאספך אלא כבוד ה', ור"ל איזה מלאך גדול או מאור נברא הנקרא כבוד ה', ואם כן דכתיב הכי בכל הצדיקים אמאי איצטריך למכתב ביה במשה, אלא ודאי דהא קמ"ל דבמשה נתעסק הקב"ה בלבד לשלומי ליה מדה כנגד מדה, ומאי דכתיב ויקבור הוא כפשוטו. ובהכי דייק אומרו ולא על משה בלבד אמרו דהיל"ל נאמר, אלא דקאי אמאי דפירשו בו דויקבור כפשוטו:

פרק ב משנה א

ונותנה. הכהן היה נותנה על ידיה, ולפי שהיה כשליח בעלה ולפיכך מייחס הנתינה לבעל:

כל המנחות. אף על פי שבבא זו קודמת בעשייתה לראשונה, איחרה מפני שצריך להאריך בה ולומר מנחת העומר וכו':

פרק ב משנה ב

תי"ט ד"ה חדשה וכו'. בגמרא דידן (טו,ב) לא תני חדשה, אלא

בתוספתא, והכי נמי מוכח מפי' רש"י אהא דאמרינן (שם) לא שנו אלא שלא נתאכמו פניו, ופי' רש"י וז"ל, לא שנו, רבנן דמתניתין דבעו (חדשה)[חרס], ומכשרי בישן, ע"כ. ועל התי"ט יש לתמוה שכתב לקמן דאף רבנן בעו חדשה. ואי גרסינן במשנה חדשה פשיטא דבעו חדשה, אלא ודאי דל"ג להו. ואין לומר דמתניתין רבי ישמעאל היא, דאם כן הול"ל מני מתניתין רבי ישמעאל:

וכסף משנה כתב כו'. הכסף משנה ל"ג חדשה במתניתין וכמו שהיא גירסת גמרא דידן, ומש"ה כתב בהדיא (פ"ג ה"ט) דהרמב"ם פסק כרבי

ישמעאל דבעי חרס חדשה. ולפי זה מתניתין היא רבנן דרבי ישמעאל, ואמרינן בגמרא (שם) דרבנן סברי דמי כיור היה משאר מימות, ואם כן תמיהת הכסף משנה קיימת. אבל הרמב"ם כתב בפירושו וז"ל, ומה שאמר חדשה שלא נעשתה בה מלאכה מעולם ואפילו בדבר מועט כגון כלי חרס של מצורע שנאמר בו אל כלי חרס על מים חיים ואמרו מה מים חיים שלא נעשה בהם מלאכה אף כלי וכו' ע"כ. ולגירסא זו שגורס חדשה במשנה סבר דמתניתין רבי ישמעאל היא, ולא נראה כן כדכתיבנא. והכסף משנה לא חש לדברי הפירוש, משום דההיא ילפותא דמים חיים לא קאי אלא מ"ש רבא בכלי חרס כו', הלכך הלך לו לפי הגירסא של ש"ס דידן דל"ג חדשה במתניתין:

פרק ב משנה ג

הרע"ב ד"ה רבי יהודה אומר וכו'. וז"ל רש"י (יז,א במתני'), כל עצמו, לישנא בעלמא הוא יזהר בעצמו כו', ע"כ. ונראה לי דר"ל יזהר שלא להרבות קללות:

תי"ט ד"ה בא וכו' - אבל תמהו וכו'. נראה לי דביומא דף ל"ט ב' נמי פליגי רבי יהודה ורבי נחמיה, דמר סבר דאינו מעכב אלא על הנעשים בפנים אבל לא על הנעשים בחוץ, ומר סבר דאינו מעכב אלא על הנעשים בבגדי לבן ולא על הנעשים בבגדי זהב, הכא נמי נימא דמעכב על שאר המעשים ולא על הכתיבה, דניחא ליה להסמיך השבועה להשקאה כי היכא דלא תשכח, וכדאמרן בעדים דלא לימרו אישתלין:

חקה, - מעכב וכו'. או תורה:

פרק ב משנה ה

על האלה וכו'. נראה דתנא פתח במאי דסליק בפסוק (ה,כא), כי לאלה ולשבועה הוא סמוך אל אמן אמן, אמן מאיש זה הוא הרמוז בפסוק הקודם ויתן איש בך את שכבתו, ואמן שלא שטיתי כו' בפסוק הקודם ודוק:

הרע"ב ד"ה אמן שלא נטמאתי וכו'. והא דנטר ליה עד כאן ולא

תנייה מיד אחר הבבא הראשונה מאחר שזה פירושה, ונראה כדי

להסמיכה לדרבי מאיר דדמין לה בחלק הא':

ד"ה אמן שלא אטמא וכו' - ואין הלכה כרבי מאיר. והרמב"ם פסק כמוהו פרק ד' הי"ז וגם הראב"ד נטה לזה:

תי"ט ד"ה שלא וכו' - ועיקר שבועה וכו'. וכן כתב הר"ב ע"י גלגול שבועה הוא מגלגל כו'. ולהכי פי' הוא דגלגול בהאי בבא ולא דבבא מאיש זה כו', משום דהתם מקדים נושא השבועה מאיש זה אל הגלגול מאיש אחר, מה שאין כן בהאי בבא שמקדים הגלגול לעיקר ולכן הוצרך לפרשו:

פרק ג משנה א

הרע"ב ד"ה היה נוטל, - בעלה וכו'. דאחר כך תנן וכהן מניח, מכלל דנוטל הוא הבעל. זהו לפי פי' רש"י (יט,א במתני') והר"ב אבל תוס' (שם ד"ה היה) חולקים וסברי דמ"מ מצוה בכהן. ומאי דהדר ותני מניח, כתבו בירושלמי דאשמועינן דמביאין כהן זקן וכו', וכדכתב התי"ט בסמוך, זה שכתב וכהן, ר"ל כהן אחר היינו כהן זקן. א"נ סתם כהן אפילו ילד:

פרק ג משנה ב

הרע"ב ד"ה היה וכו' - לא ישקנה וכו'. וכתב רש"י (יט,ב ד"ה לשרישומו), שאם היה רישומו ניכר צריך לחזור ולמחוק עד שלא יהא רישומו

ניכר, ע"כ. ומינה שאם השקה קודם תשלום מחיקה חוזר ומוחק ומשקה, וזה שאמר הכתוב (ה,כו) ואחר ישקה, ואם כן הא קמל"ן קרא ולא נצטרך לומר דלאו דוקא כדכתבו התוס' (יט,א ד"ה ואחר) כדמייתי התי"ט לקמן: ד"ה רבי שמעון וכו' - ואח"כ הקריב וכו'. ורבנן סברי דבדיעבד לא פתח קרא, גמרא (יט,ב). פי' רש"י (ד"ה בדיעבד), אלא בתחילה סודר משפט דבריו ולבסוף מרבה מקראות לדרוש:

פרק ג משנה ג

תי"ט מגילתה וכו' - ירושלמי וכו'. שנגנז תחת צידו של היכל: ד"ה ומנחתה וכו' - היינו נשרפת וכו'. כן כתב רש"י (כ,א במתני'). והא דלא תני נשרפת נראה לי שהיו עושים אותו הפיזור לאוושי מלתא בפרסום: ד"ה מערערין וכו' - דדלמא וכו'. ובירושלמי שהביא התוס' אמרו, (כ,א ד"ה מגילתה) שמערערין אותה לפי שגרמה שימחק השם. ונראה שר"ל דהא כתיב אם טהורה (ה,כח) ונקתה ונזרעה זרע, וזה מסגולת השם הנמחק, ולכן מכריחים אותה לשתות כדי שלא תהא המחיקה לבטלה. ומ"ש הרמב"ם (פ"ד ה"ה) שהביא התי"ט בסמוך, אין שם מכה אינה עושה כלום, קשה לי למה לא יאמרו לה שתנקה ונזרעה זרע ככתוב בתורה, וי"ל שאין הכוונה אלא להסיר ממנה הפחד שלא תנזק והיינו בעותא דקאמרינן:

ד"ה מערערין, - לשון וכו' הוא ענין וכו'. לא דק לראות מ"ש בגמרא דף ז' ב', כשם שמאיימין עליה שלא תשתה כך מאיימין עליה שתשתה, ובודאי שאם לא תרצה לשתות מערערין אותו כדי שלא תוציא לעז על בניה. וז"ל הרמב"ם בפ"ד ה"ד דהלכות סוטה, ואם אמרה איני שותה אחר מחיקת המגילה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה ומאיימין עליה שתשתה ואומרים לה בתי כו', ע"כ. הרי שהאיום הוא בכל העירעור:

פרק ג משנה ד

עד שפניה מוריקות. היא קישטה לו פניה לפיכך פניה מוריקות היא כחלה לו עיניה לפיכך עיניה בולטות, ש"ס (ח,ב). אבל מתמלאת גידים בא לה מתוך שבשרה נפוח וכדכתב הר"ב, ולכן לא נבקש לזה, לפי שהוא נמשך מן צביית בטנה הכתוב בתורה:

הרע"ב ד"ה יש וכו' - ש"ס מפרש וכו'. אבל זכות דשאר מצות, עבירה מכבה מצוה ולא מכבה תורה. ומתניתין דייקא, דתנן אם יש לה זכות, בשאר זכיות אפילו ריקנים מלאים, אלא אם יש לה בעל או בנים עוסקים בתורה שחולקת בזכות שלהם:

תי"ט ד"ה שנה, - ואעפ"י שאין וכו'. דדלמא שכל אותה שנה היה עוסק במצות הצדקה לפני ישראל, ואין משם ראיה לזכות קודם שמאריכין זמן עד שנה, וכן הקשו בירושלמי (ה"ד):

פרק ג משנה ה

אין זכות. כלומר אין מזה רמז בתורה, ועוד אם אתה אומר וכו': הנשים השותות. שלא תראנה מלשתות ותזננה, והרי שיש בה פיקוח נפש ואנו רואים דעת התורה להפחידה שלא תשתה, שע"כ אומר לה, ובאו המים המאררים האלה במעיך, ומאררים ר"ל שיחסירו אותה מן העולם, וכדפי' רש"י בחומש. ולפי זה מדוייקות כל הנוסחאות, דשם מאררים דוקא הוא המפחידה שלא תשתה, ואתה מיקל עליה בתליית זכות: אלא מתנוונה. דרך בדיקת המים, דהיינו דרך בטן וירך, ולא שצבתה בטנה ונפלה ירכה אלא מיני כאבים וחולאים אחרים. ויש מתנוונה כדרך שאר האברים וכדכתב התי"ט לקמן פ"ד מ"ד (ד"ה אשת כהן) והוא מן הגמרא דף כ"ו ע"א וע"ש בפי' רש"י (ד"ה במתנוונה), ותירץ שיש שני מיני נוונים. ובזה יתיישבו דברי הרמב"ם פרק ג' ה"כ וכ"א, דוק ותשכח: תי"ט ד"ה ומוציא וכו' - בפ"ק דף ו' וכו'. צריך לדעת מאי שייטא דכל האי סוגיא הכא:

ד"ה רבי אומר וכו' - ולא פליגי וכו'. כתבו התוס' (ו,א ד"ה אם), דלפי זה צריך לומר שהתנוונות לא היה ניכר מיד, דאם כן מאי מקשי רב

שימי בר אשי מדהה אתה את המים, והלא יראה ההתנוונות. ולי אפשר לומר דרב שימי לא אסיק אדעתיה שהרי תנא קמא לא הזכיר מזה כלל, ובא רבי ופירשו לתרץ קושית רב שימי:

פרק ג משנה ו

תי"ט ד"ה ואלו וכו' - וצ"ע וכו'. נראה לי דדימוי זה הוא תלוי בסברא, ולכן הולכין בו לחומרא לשרוף השיריים. ועוד שהדם חלוק מן הבשר וכאן הקומץ והשיריים הכל קמח וכולו היה עומד לקומץ:

ד"ה האומרת וכו' - ונראה בעיני וכו'. יותר פשוט הוא לומר שאף הוא צריך לאותה מנחה להתיר לו את אשתו. ובזה נמי ניחא דאינו יכול להשאיל על נדרו וכדכתב התי"ט לקמן, שהרי לא די שאינו מתחרט אלא אדרבה רוצה בה לגלות הדבר:

ד"ה ושבאו וכו' - במ"ג דפ"ק וכו'. נראה לי דהתם איירי אפילו עדיין לא נתקבלה העדות, ומשום חומר התרומה לא תאכל משעה שאמרוהו אל בעלה, אבל הבא להפסיד ממון הכהן שהוא שיירי המנחה, וכן בפ"ד להפסידה כתובה, קבלת עדות בדין שיהיה בפניה ומש"ה תני מלת לה:

פרק ג משנה ז

בת ישראל. פי' רש"י בברייתא (כג,א), אחד מנחת סוטה ואחד מנחת נדבה, ע"כ. וזהו המתחדש כאן במתניתין, ומאי דתנן לעיל וכל הנשואות, איירי בסוטה:

תי"ט ד"ה וכהנת וכו' - לישנא קטיעא וכו'. לפי דעתי לאו קטיעה הוא, שהר"ב כיון לרבות בת כהן בתולה פנויה, ועל דרך שהשיב הכסף

משנה, בפי"ב ה"י מהלכות מעשה הקרבנות במ"ש הרמב"ם, הכהנת מנחתה נאכלת (לפניניו הגי' נקמצת), ע"ע:

ד"ה כהנת מתחללת וכו' - ודלא כמ"ש בפירושו וכו'. גם מהרש"ל (כג,א) כתב דטעות הוא, ואיברא שמ"ש רש"י כאן, ודרשינן בקדושין, הוא טעות סופר, אבל צ"ל בתמורה, שכך אמר שם דף ה' ב' (שני חילולים כו')[אחד לו ואחד לה]:

פרק ג משנה ח

הרע"ב ד"ה האיש מקדש וכו' - דכתיב את בתי וכו'. ורישא דקרא (דברים כב,טז) ואמר אבי הנערה, ובתחילה נאמר ולקח אבי הנערה ואמה: תי"ט ד"ה מה וכו' - שייר וכו'. נראה לי דלא הוי שיור, דלא דמי דהתם (קידושין פ"א ה"ז) איירי בכללות כל מצות הבן על האב וכו' כל מצות עשה כו', ומש"ה תנן בלשון רבים האנשים חייבים ונשים פטורות, אבל הני דהכא פרטיים הן, ולכך תני בלשון יחיד איש ואשה, והפרת נדרים לא צריך למתני, דמקרא מפורש (במדבר ל,יז) בין איש לאשתו בין אב לבתו, אבל השנוים כאן צריכים לימוד או מן הפסוק או מן ההלכה:

ד"ה ואין וכו' - בהך קרא איש וכו'. נראה דמשום שזה חידוש גדול שתהיה שוה האשה לאיש בכל דיני צרעת, רק בפריעה ופרימה וגם בדבר שבגוף האדם הקדימו לכל השאר:

פרק ד משנה א

שנאמר. עיין בסמוך למה מביא הפסוק:

הרע"ב ד"ה לא שותות וכו'. נראה דס"ל כתוס' (כג,ב ד"ה ושומרת), דודאי אסורות הן מדקרא מעטינהו:

תי"ט ד"ה ושומרת וכו'. שזינתה מותרת ליבמה, כצ"ל:

מיהו ליכא וכו'. פי' ליכא למיפשט מהכא דשומרת יבם אסורה ליבמה: דדרשינן מבלעדי וכו'. דמהתם ילפינן מיעוט לסתם ארוסה ושומרת יבם, אבל מתניתין דמיירי שבא עליה יבם בבית אחיו וארוס בבית חמיו דקדמה שכיבת בעל לבועל, להכי מייתי קרא דתחת אישה:

פרק ד משנה ב

טמאה אני. עיין מה שכתבתי לעיל פרק קמא משנה ג':

איני משקה. פ"ק מ"ג ופ"ג מ"ו תנן ושבעלה אינו רוצה להשקותה. ונראה לומר דהתם מיירי אפילו שלא אמר בפירוש שאינו רוצה להשקותה אלא שמתוך ענייניו נראה כן, כגון שמשתמיט ומתרפה בדבר, ואפ"ה לא תאכל בתרומה משום חומר שלה, וגם מנחתה נשרפת דאין להשהותה שתעשה יותר, אבל כאן צריך שיאמר בפה מלא איני משקה כדי ליתן לה כתובתה. א"נ ויותר פשוט כל החמשה דברים שוים בין לאוסרה בתרומה ובין לשרוף מנחתה, אבל הכא ששני דברים האחרונים משונים מן הראשונים שנוטלת כתובתה, הפריש התנא ביניהם והתחיל בלא וי"ו, אמר בעלה איני משקה, וכי תימא ליתני בלא וי"ו, אם בעלה רוצה להשקותה, וי"ל דרצה התנא לשנות בשינוי מפורש היטב:

תי"ט ד"ה ובית הלל אומרים וכו' - לא דק וכו'. לפי דעתי הר"ב כתבו בדקדוק, דקשיא ליה דאמאי תני בבית הלל לא שותות דבזה אינם חולקים על בית שמאי, והיה די שיאמרו לא נוטלות כתובה. ולכן נראה לי דבית הלל אמרו ליתן טעם נגד בית שמאי, וכלומר מתוך מה שאמרת לא שותות דהיינו שלא נתברר ספיקן כך לא נוטלות מספק. ובזה יתיישב למה לא כתב הר"ב כך בריש פרקין דתנן נמי התם לא שותות ולא נוטלות כתובה:

פרק ד משנה ג

תי"ט ד"ה מעוברת וכו' - אמאי לא תני וכו'. נראה לי דקדים ותני הנהו דמשנה ב' דלא שותות ולא נוטלות כתובה לכולי עלמא, והני דהכא יש בהן מחלוקת:

ד"ה אילונית וכו' - מפני חשש וכו'. קשה ולמה לא יחושו לפקוח נפש, ונראה לי דמעוברת אפשר לו להמתין אבל אילונית אין בה שום תקנה ותקוה:

ד"ה ושאר כל הנשים. דאתי לרבות אשת ממזר לממזר ונתינה לנתין כו' השנויות בברייתא (כו,א), ותניא או שותות או לא נוטלות כתובה:

פרק ד משנה ד

תי"ט ד"ה על ידי וכו' - מאלמנה וכו'. וי"ל דמדרבנן אפילו חייבי עשה, דלא תימא דדוקא חייבי לאוין כאלמנה לכהן גדול וכו' הוא

דאמעוט:

ד"ה וממי וכו' - למעוטי בהמה וכו'. מדלא קתני בהמה בהדיא, דייק מהר"ם מלובלין סי' קט"ז דממעט גם את השד דאין מקנין על ידו, ע"ש:

פרק ד משנה ה

הרע"ב ד"ה ולא וכו' - דבעינן וקנא וכו'. ז"ל רש"י (כז,א ד"ה וקינא), ואי קשיא בקינוי נמי הא כתיב את אשתו דמשמע דבעלה מקנא לה ולא אחר הא מתרבי מאיש איש, ע"כ. ור"ל דאיתא בברייתא (שם) איש איש לרבות אשת חרש ואשת שוטה וכו' דבית דין מקנין לה:

כדאמרן. ומסיים הרמב"ם (בפירושו), אבל בכל זאת יוצאות בלא כתובה: תי"ט ד"ה לא להשקותה וכו' - שאינם וכו'. לא ידענא מאי קאמר, דאי ר"ל דלא מצינו שמיעט הכתוב חרשת ושוטית ולא נוכל להקישם, והלא מאיש איש מרבינא אשת חרש ואשת שוטה לקינוי בית דין, ומינה שאינם מקנין מצד המום שבהם, גם החרשת והשוטית נמעטו מן ההיקש דאשה תחת אישה, דאלת"ה אלא דטעמא משום דאינם בני קינוי למאי דאיצטריך ריבוי דא:

והשמיט שוטה וכו'. נראה לי דלא צריך להזכיר אותם, שאין בהם תבונה. ועוד ששם מונה הרמב"ם (פ"ב ה"ב) חמש עשרה נשים שאינן ראויות לשתות, אעפ"י שהיא רוצה לשתות ושבעלה רוצה להשקותה, אלא יוצאות בלא כתובה, ע"כ. ואין בשוטה ושוטית שייכות לאלו העניינים:

פרק ה משנה א

כשם. נראה לי שהיו שוים בכל מקריהם והוא היה תלוי בה, שאם הזכות היה תולה לה גם [לו] יהיה כן ואם מתה מיד גם הוא ימות, וכן כתב הרמב"ם פרק ג' הי"ז, באותה שעה שתמות היא ימות הנואף וכו': ונטמאה. אע"ג דאסורה מלאו (דברים כד,ד) דאחרי אשר הוטמאה, ההוא למיקם עליה בלאו, ותנא דהכא מוסיף גם לאו מכלל עשה, עיין

במזרחי פרשת כי תצא:

היה דורש. וי"ו יתירא, כרבי עקיבא, רש"י (כז,ב במתני'):

אם נטמאה. ונסתרה והיא נטמאה לא ממניינא, דאוקימנא לטומאה ודאית בעד אחד בפרק קמא (ב,ב,) וה"ג רש"י (שם):

פרק ה משנה ב

אלא יטמא. לפי' הר"ב קרי ביה יטמא מפועל הכבד שהוא יוצא לאחרים. ולי נראה דלא צריכינן לזה, דמצינו מלות שהקל בהם עומד וגם יוצא, כמו (ויקרא כה,כז) ושב לאחוזתו, (דברים ל,ג) ושב ה' אלקיך את שבותך, וכן בכאן י"ל מכח דלא כתיב טמא דיטמא גם הוא יוצא:

הרע"ב ד"ה בו ביום וכו' - הנך הכא וכו'. כן כתב רש"י (שם), אבל לא החליט הדבר אלא כתב כך נראה בעיני. וקשה לי דאמאי לא תני בהדיא ברישא בו ביום. ונראה לי דאגב דיוקא דנטמאה ונטמאה דארבי עקיבא מייתי מהך דטמא יטמא. א"נ אגב דרבי יהושע אמר לעיל דרבי עקיבא כדרשת זכריה בן הקצב, מייתי לאידך דגם רבי יהושע קלסיה לרבי עקיבא, ואגביה מייתי כל הנך דבו ביום:

תי"ט ד"ה אמר רבי יהושע וכו'. ולכך בסיפא (מ"ה) דפרקינן, אמר רבי יהושע וכו' תלמיד תלמידך, ותלמיד דרבי עקיבא הוה, וכדפירש

רש"י (שם):

פרק ה משנה ג

ומדותם. אע"ג דפסוק (במדבר לה,ה) ומדותם הוא אחר פסוק (לה,ד) מקיר העיר וחוצה, מ"מ הקדים המאוחר לפי שבו עיקר חידוש של הדרשה שהיא לתחום שבת, לכך הקדימו דחביב ליה משום חידושא:

הרע"ב ד"ה מגרש וכו'. ובשלהי ערכין (פ"ט מ"ח) פי' הר"ב, מקום פנוי מכלום ואין בו בית, ולפי זה צ"ל דבסוף המגרש היה איזה בית או בורגנין כדי להתחיל משם אלפים אמה של תחום שבת, וזה אני אומר לפי מ"ש התי"ט (סד"ה ואלפים), שהמקראות שניהם כמות שהן:

תי"ט ד"ה רבי אליעזר וכו' - דנפקא לן וכו'. פי' שיש להם סמך מן התורה, וע"כ לפרש כך שהרי כל אותה סוגיא (עירובין פ"ה מ"ה) דאלפים עגולות או מרובעות ילפינן להו (נא,א) מפסוק ומדותם, בין לרבנן בין לרבי חנינא בן אנטיגנוס ואין לומר דאתו דלא כהלכתא:

פרק ו משנה א

תי"ט אפילו וכו' - שיש לו ראיה וכו'. נראה שר"ל עוף הנקרא פאפ"א גאי"ו, או מן עורבים שמצפצפים בדבור כעין בני אדם:

פרק ו משנה ב

תי"ט ד"ה לא וכו' - סתירה וטומאה וכו'. אלמא קודם קינוי נמי עד אחד נאמן בטומאה:

עבר וכו'. משום דוי"ו ההיפך בשבא משמש לשעבר ולהבא:

פרק ו משנה ג

תי"ט ד"ה ומה וכו' - ולפי מה וכו'. קשה דהתינח לרבי אליעזר אבל לרבי יהושע דלא מקיש (ב,ב) מאי איכא למימר. ולי נראה דעד

דמהימן בעריפת עגלה יוכיח כדתנן לקמן פרק ט' משנה ח', וע"ש בפי' הר"ב, ותמן ליכא רגלים לדבר:

ד"ה תלמוד לומר וכו' - דה"נ קאמר וכו'. ובפרק קמא כתב רש"י (ג,ב ד"ה הכי נמי), דמתניתין חסורי מחסרא:

פרק ו משנה ד

תי"ט ד"ה ושנים וכו' - לא נטמאת בפניך וכו'. ומש"ה לא ערביה עם תרי בבות הראשונות. א"נ משום דבבא זו איירי בפסולין:

מזימין הראשון וכו'. הדין דין אמת, אבל מתניתין דייקא דתני לא נטמאת, דמשמע דאינון ידעי בבירור שזו לא נטמאה, שהרי היו שם וראו שלא נטמאת באותה שעה:

ד"ה שנים וכו' - וממתניתין ח' פרק ט' כו'. קשה לי דקושיא זו היה להם לתוס' (לב,א ד"ה מהו) להקשותה בפרק ט' שהוא מאוחר לפרקים, ואז לא הוה מצי לתרץ מה שתירצו כאן:

דאפילו לקולא וכו'. הקשה בעל חידושי הלכות (המהרש"א לב,א), דאדרבה מהאי טעמא דרגלים לדבר אית לן למימר לקולא [דאינה שותה]

וכמ"ש התוס' לעיל דהכי איתא בירושלמי. וקשה על קושייתו שבגמרא אמר כדבריהם דהכי איתא בסוף פירקא (לב,א), מהו דתימא כי אזלינן בתר רוב (העולם)[דעות] לחומרא אבל לקולא לא אזלינן קמ"ל. פי' דאפילו לקולא. ומה שהוקשה לחידושי הלכות מהירושלמי נראה דה"ק דהכא איצטריך למתני דאזלינן בתר דעות אפילו לקולא, כדתנן ביבמות ובמכילתין פ"ט, דאי לא הוה תני לה הכא הו"א דטעמא דמתניתין דהכא הוא משום טעמא דרגלים לדבר, דהיינו אחד אומר נטמאת שני אומר לא נטמאת היתה שותה, משום דטעמא דרגלים לדבר מעדיף כח האחד לגבי השני והוו להו כתרי ולכן היתה שותה, וסיפא דשני אומר נטמאת יהיו נאמנים מהטעם הנזכר, והיא נטמאה ודאי ומש"ה לא היתה שותה, קמ"ל דאף הכא אזלינן בתר רוב דעות ולא משגחינן בטעם דרגלים לדבר, משא"כ בההיא דירושלמי דמיירי בכשרים, ומש"ה אמר התם דעד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת לא היתה שותה דאמרינן דודאי נטמאת:

פרק ז משנה א

תי"ט ד"ה פרשת וכו' - אל האשה וכו'. נראה לי ראיה לדבר למילף מהאי קרא דכתיב (ה,יט) ואמר אל האשה, דר"ל מה שהאשה שומעת, משא"כ (ה,כא) בואמר הכהן לאשה, דמדחזר והזכיר שם כהן אחר שאמר והשביע הכהן, הו"א דר"ל בלשון הכהן דמסתמא היא לשה"ק, אבל ואמר סתם משמע בכל לשון שהוא אומר, וכדכתב הר"ב ואזלא לה קושית תי"ט:

פרק ז משנה ב

תי"ט ד"ה מקרא ביכורים וכו'. נראה לי דהקדים מקרא ביכורים דליכא ביה פלוגתא כמו שיש בחליצה:

פרק ז משנה ה

כיון שעברו. לא תני אחר שעברו, או ליתני כיצד באו ישראל אל הר גריזים, דמה לי להזכיר ירדן. וי"ל כמו שפי' רש"י פרשת מסעי (לג,נא) שיעברו הירדן על מנת לקיים התורה. ואית דמפרש שברגע שעברו הלכו ס' מיל ובאו להר גריזים, והיינו כיון:

תי"ט ד"ה שנאמר וכו' (דברים כז,ח) - היטב וכו'. לא דק הכתוב, שכתוב היטב הי' קודם לט', ולפי זה הרבוע עולה ע' בכיון ואין צורך להוסיף צירוף המלה, ומדעת עצמו כתבו התי"ט ואינו כך בגור אריה כי המדפיס טעה שם בהעתקה:

פרק ז משנה ו

תי"ט ד"ה ברכת וכו' - ללמוד מוברכת וכו'. ולי נראה דברכות הר גריזים וברכות כהנים שוות, דשתיהן לברך את ישראל:

ד"ה שנאמר וכו' - דאי הכי וכו'. ומאי קושיה, אימא הכא נמי דק"ו היא, אם כהן גדול מגביה מעל הציץ כל שכן בגבולין דליכא ציץ:

פרק ז משנה ז

תי"ט ברכות וכו' - דכיון וכו'. אין ספק שתירוץ זה הוא דחוק, מצד דאין תנן אלא ברכות כהן גדול. ועוד דאם הכוונה על הקריאה פשיטא

שתהיה בלשון הקדש, כיון שהוא קורא בס"ת. אבל נראה לי דלעולם אימא לך דבברכות עסקינן, וליכא ראיה עליהן שהרי אינן מן התורה, אלא הסברא רווחא לומר שהן בלשון הקדש דומיא של הקריאה, דכיון דקורא בס"ת בלשון הקדש איך תיסק אדעתין שישנה שינוי גדול לומר הברכות בלעז, והיינו נמי טעמא דפרשת המלך:

פרק ז משנה ח

תי"ט ד"ה בשמיני וכו' - ומ"מ צ"ע וכו'. נראה לי שרומז מה שפי' רש"י בפירוש החומש (לא,י), שאעפ"י שהיתה שנה שמינית היוצאת למוצאי שביעית, וז"ש השמינית שנקרא שמיטה מפני שהיא במוצאי שביעית:

פרק ח משנה א

ויקומו. קשה דאין משם ראייה, דשאני התם (דבה"י ב כח,טו) דעשו כך על פי צווי הנביא עודד, ומנ"ל דמדעת נפשם הם ירחמו. וי"ל דאז היו ישראל בלתי עושים רצונו של מקום ואלמלא שטבעם לרחם לא היו שומעים, וכל שכן שהפליאו להטיב חסד גדול על מה שנצטוו, שהנביא לא הוכיחם אלא על שלא יכבשום לעבדים והם הוסיפו הטבות גדולות ככתוב בפסוק, וזה מוכיח על שרחמנים כל ישראל:

פלשתים. אע"ג שקודם לאלו היו נצחונות אחרים סיחון ועוג וסיסרא וזולתם, נראה שלא היו מזכירים אלא את אלו לכבודו של דוד מלכנו שהוא הרגם:

תי"ט ד"ה בשעה וכו' - דלעיל וכו'. נראה לי דלא שייך למתני כאן כיצד, דאי ר"ל מנין כמ"ש במקרא בכורים, הלא אינו מפרש כאן הילפותא, ואי ר"ל כיצד היה עושה, כגון בברכת הכהנים וברכות כהן גדול, לא שייך לומר כיצד כי מיד תני שנאמר, וכן לקמן (פ"ט מ"א) בפרשת עגלה: ד"ה לא יהודה וכו'. בבא קמא דיהודה על שמעון יש לפרש כמ"ש

רש"י בפירושו לדה"י א' (ד,לא) פסוק, אלה עריהם עד מלוך דוד, שכתב בני יהודה עשו תרעומת עם בני שמעון ורצו לגרשם מארצם בימי שאול כו', ע"ש, והרי מצינו מלחמה בין יהודה ושמעון בפרטות:

פרק ח משנה ב

ודברו. הא דמייתי כוליה קרא מרישא, לרמוז מ"ש בברייתא (מג,א) שמשונים אלו דברי השוטרים מן האחרונים, שנאמר בהם ויספו השוטרים דהיינו שהוא תוספת משל עצמן על דברי הכהן, וכדכתב הר"ב משנה ה', אבל בכאן לא היה כן אלא העיקר היה הכהן שהוא מדבר והשוטר משמיע. והשתא אתי שפיר דלא עריב קרא כולי מילי דשוטרים: תי"ט ד"ה כל וכו' - כהן וכו'. לפי דעתי כהן זה הוא סמוך, ור"ל כהן של מערכי מלחמה:

פרק ח משנה ד

אשר לקח. שזה מיותר דודאי אשתו לקוחה לו מלשון אשר הוא בחסרון א' וכאילו אמר אשר לקח ודוגמא דרשינן פרק ט' דבבא מציעא משנה י"ג, ע"ש מ"ש שם:

הרע"ב ד"ה ואלו וכו' - עד הגבול וכו'. שכן נאמר (דברים כ,ב) והיה כקרבכם למלחמה ונגש הכהן ודבר. וזהו סמוך לספר וכפי' רש"י בחומש: ד"ה יהיה, - לריבויא וכו'. דהוה מצי לומר ינקה לביתו. ולי נראה דהול"ל נקי יהיה בביתו:

פרק ח משנה ה

ורך הלבב. דייק דאי כפשוטו קשה, חדא שהוא כפול, ועוד דהול"ל רך הלבב והירא שהרי היראה נמשכת מרוך הלב. אלא ר"ל שירא מן העבירות ומזה בא לו רוך הלבב:

פרק ט משנה א

תי"ט ד"ה שנאמר וכו'. ז"ל הרמב"ם (בפירושו), ומה שאמר שנאמר אמנם רצה להביא ראיה ממה שנאמר וענו אלא התחיל בתחילת סדר מעשה

וביאר איך תהיה ע"כ. ור"ל דהוי כאילו הביא מלת וגו' עד סוף וענו, דפשוט הוא לדרוש הגזרה שוה מן הלוים, וכדכתב הר"ב:

פרק ט משנה ב

תי"ט נמצא וכו' - דליכא לאקשויי וכו'. לפי דעתי לא דמי, דהתם הוי כעין גזרת הכתוב בין ההיא דונמצא בידו ובין ההיא דמקשה כי ימצא איש שיש שם ריבוי לדרוש, ע"ש, אבל הכא סברא רבה הוא כיון דאיהו פשע בנפשו וכאילו המציא עצמו למיתה וכדכתב הר"ב. והשתא ניחא דלא עריב בחדא טמון בגל וחביריו עם המצוי, וגם לא דרש כלום בכי ימצא: מונמצא בידו וכו'. קשה דזה אמרו בתחילה אבל במסקנא (מה,ב) לא קאי הכי, ע"ש. וגם עיין במה שכתבתי בההיא דתוס' דהנחנקים (סנהדרין פו,א ד"ה מונמצא):

פרק ט משנה ו

תי"ט ד"ה לא היו וכו'. שאין לפרש שהכהנים מתפללים שיתכפר להם הדם, שכבר קדמו לומר כפר לעמך:

פרק ט משנה ז

הרע"ב ד"ה כיפרה ספיקה וכו'. בשעת עריפה שהרי עדיין ספק היה, רש"י פרק ו' דכריתות (כג,ב במתני'):

פרק ט משנה ט

ד"ה ותחינה וכו' - שהרי תחילה וכו'. קשה מנ"ל הא, דלמא דבתחילה ר"ל קודם לשם אלעזר, והכי משמע מירושלמי דגריס הכי, משבא אלעזר בן דינאי ותחינה בן פרישה היה נקרא חזרו לקרותו בן הרצחן, דודאי ר"ל דהיה נקרא תחינה קודם לכל, וגם לפי גרסא זו לא צרכינן להגהת מהר"ר זנוויל, ודוק:

תוכן העניינים

קול הרמז נשים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה