קול הרמז נשים· רבי משה זכות
נזיר
פרק א משנה א
פתיחה:
תי"ט ד"ה כתב הרמב"ם וכו' - תנא אקרא קאי וכו'. היה קשה לי מה צורך לכל זה, לימא בקצרה ההיא (ב,א) דכל הרואה סוטה בקלקולה. ועוד קשה דיותר נכון שיביא פרשת זנות יין ותירוש יקח לב. ומצאתי דכתבו התוס' כאן (ד"ה מאי טעמא), דאקרא קאי, ר"ל למשנה אחרונה דמסכת גיטין ששם הביא פסוק זה (דברים כד,א והיה אם וגו'), ועליו קאמר מי גרם לעבירה וכו', ואם כן כבר יש שייכות לנזיר בסדר זה. אלא דקשה דליתני סוטה בתר גיטין, ולזה מוסיף טעמא דכל הרואה וכו', שלכך סמכן, ואין לומר דלקדם סוטה לנזיר, משום דאין שייכות לסוטה אחר נדרים: משנה א:
הרע"ב ד"ה אהא נוה וכו'. הא דלא עריב שתי הידות, משום דשמה מיירי שעבר נזיר לפניו ולא כך אהא נוה, אלא דתני או ללמד דשוה לאהא, כלומר דגם הוא יד:
תי"ט ד"ה נזיק וכו' - תימה וכו'. התירוץ הוא כמ"ש הר"ן בפרק האיש מקדש (מט,ב) גבי פסקא דהתם, ובכולן אעפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש, דאמרינן התם דברים שבלב אינן דברים, וכתב הר"ן (ד"ה אמר רבא) בשם ר"ת, דהני מילי היכא שמתכוין לומר מה שהוא אומר אלא שיש בלבו הפך מה שהוא מוציא בשפתיו, דכיון שאינו מוטעה במה שהוא מוציא מפיו אין מה שבלבו כלום אבל כל שהוא טועה בדיבורו כההיא דתרומות (פ"ג מ"ח), לאו כלום הוא דבעינן שיהא פיו ולבו שוין, ע"ע. והשתא הני כינויין דדמו ללשון תורה, והוו כמי שאומר נזיר ואינו מוטעה בשפתיו, אעפ"י שאינו מתכוין בלבו להיות נזיר, אינו כלום דדברים שבלב אינם דברים, וכל שדבריו ברורים בלתי טעות הולכים אחר הדברים בלבד. ומעתה נראה לי שבידות הנדר כגון אהא, צריכות כונה כיון שאינו ברור, ה"ה נמי הריני כזה שהוא יד. והא קמ"ל מתניתין דתני הריני כזה גבי הריני מסלסל, לאשמועינן דלא תימא הנדר גמור הוא כאילו אמר הריני נזיר, ונפקא מינא לכוונה. ובהא לא צריכנא למה שאמר התוס' (ב,א ד"ה האומר), דאתי לדיוקא. ותירצו אליבא דהרמב"ם דמחית בחדא מחתא אהא נוה והריני מסלסל וכו':
ד"ה הריני כזה וכו' - לא מהני וכו'. הא גופה קשיא, דלא מהני משמע דאינו נזיר כלל, והדר קאמר דטפי משמע אהא כזה מן והריני, הא אהא והריני שוין. אם לא שנאמר שמ"ש דטפי משמע אהא כזה, כלומר דאהא ונזיר עובר, מה שאין כן הריני ונזיר עובר. אבל מ"מ צ"ע כי שוין הם הריני נזיר כמו אהא נזיר:
פרק א משנה ב
הרע"ב ד"ה מה וכו' - מתניתין חסורי מחסרא וכו'. נראה לי דממתניתין משמע הכי, מדלא קתני הרי זה נזיר עולם אלא הרי זה נזיר
שמשון, משמע שיש חילוק ביניהם, ולהכי בעי מה בין וכו':
תי"ט ד"ה הרי זה נזיר וכו' - למה יהיה נזיר וכו'. נראה לי לדקדק דגמור לא הוה הא במקצת הוה, והכי קאמר בגמרא (ד,ב), ושמשון לאו (נדור)[נזיר] הוה, פי' כנזיר גמור, והא כתיב וכו' וקס"ד וכו', ומשני מלאך הוא דקאמר (ליה), ור"ל ולפיכך לאו נזיר גמור הוה, אבל חלקי נזירות חלו עליו. וטעמא רבא איכא שהוא ודאי קיבל עליו, וכמ"ש לדלילה (שופטים טז,יז) נזיר אלקים אני:
ולא עוד אלא וכו'. י"ל דקושיא (ד,ב) דהא כתיב (במדבר ו,ב) לה', היא דרך דלמא, אבל הס"ד דמנוח קאמר ליה הוא ס"ד קיים, שהרי האשה אמרה כן למנוח והוא עשה תפילה שישוב המלאך והוא יודיעם מה יעשו לנער היולד, וממילא קבלו עליו. ומ"ש הגמרא מלאך קאמר ליה, הוא דחייה בעלמא. ונראה לי דמוכרח לומר כך, דאי לא תימא הכי מאי טעמא דמתניתין הריני כשמשון וכו':
פרק א משנה ג
תי"ט סתם וכו' - ואמנם סמך וכו'. קשה לי שבגמרא (ה,א) פליגי בה, דרב מתנה מפיק ליה (במדבר ו,ה) מיהיה, ובר פדא מכ"ט פעמים שנאמר נזיר ונזירות על הפרשה, ואי הוה אסמכתא לא שייכא בה פלוגתא. וכל שכן שהגמרא שקלא וטריא בזה באורך, ונפקא מינא לענין דינא, ובאסמכתא ליכא למימר הכי. ועוד שהגימטריא היא אחת מל"ב מדות של רבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי (המדה כט):
ד"ה הריני נזיר ל' יום וכו' - וממאי דסליק וכו'. אין לומר דאשמועינן דאין נזירות לשעות, דהא תני לה בהדיא:
פרק א משנה ד
ומגלח וכו'. ויביא קרבן, רש"י (ח,א) ופי' הרמב"ם:
תי"ט ד"ה ומגלח וכו' - פשוט הוא וכו'. לפי דעתי אינו כל כך פשוט, דסד"א דכל נזיר מוחלק בפני עצמו ובין כל אחת ואחת יותר ביין, קמ"ל. ובהא דייקא מתניתין, הרי זה נזיר עולם, ואינו נזיר עולם ממש וכדכתב הר"ב, אלא שנקרא נזיר עולם לפי שאין לו שעה שיותרו לו חומרי הנזירות:
פרק א משנה ה
מלא הבית. נראה לי דדוקא כאן בודקין אותו, משום דמלת מלא מורה ענין גדולות, מה שאין כן לעיל בשער ראשו:
בודקין אותו וכו'. אמת הוא שבגמרא (ח,א) ומפרשיה כתיב הבית. אבל קשה לי טובא, חדא דבשלמא סתם קופה נודע גודלה, אבל בית איזה בית יבנה להקל עליו במילוי קישואים כדמקשינן בגמרא (ח,א). ועוד דלא שייכי אהדדי בית וקופה שמשונים מאד בכמותם. ותו תמהתי על התוס' (ד"ה וליחזייה) דכתבו, וה"ה דהוה מצי למיפרך ולחזי כמאן דמלי בצק דמי, ראה בית מלא בצק בכל חללו. והנכון בעיני דגרסינן חבית, וכ"כ הרמב"ם וכל מפרשיו:
תי"ט סד"ה ונזיר וכו'. גם בעל לחם משנה (פ"ג הי"ז) תמה על זה, והניחו בצ"ע, אבל הוסיף להקשות קושיות יותר עצומות:
פרק א משנה ז
תי"ט ד"ה אמר רבי יהודה וכו' - אפילו בלא מנין וכו'. נראה דהתם לא בעינן מנין, דשערות מובדלות זו מזו, מה שאין כן הימים נקראים בגמרא (ז,א), יומי לא מפסקי מהדדי:
פרק ב משנה א
מן הגרוגרות. איתא בירושלמי (פ"ב ה"א), דאינשי קרו לגרוגרות תירוש, הביאום התוס' (ט,א ד"ה הריני). ונראה לי משום דגרוגרות ודבלה דמסתמא מועכים אותם ומוציאים לחלוחית כעין תירוש, ולהכי לא תנן מן התאנים: אינו נזיר. הכסף משנה (פ"א ה"י) מדייק דמדלא תני לא אמר כלום אלא אינו נזיר, ר"ל נזיר לא הוי אבל נדור הוי מן הגרוגרות:
תי"ט ד"ה אמר רבי יהודה וכו'. ומ"ש שהרמב"ם גורס במתניתין דבית הלל אומרים נדור ואינו נזיר כדאיתא בברייתא (ט,ב), ולהכי קאמר התי"ט דהו"ל לכסף משנה להביא ראיה להרמב"ם בחיבורו (פ"א ה"י) מן הפירוש, דכתב לבית הלל נדור הוי ואסור וכו'. ואין זו ראיה לגירסא, דדילמא פירושו הוא. ודע שהלחם משנה (שם) דחה התירוץ של הכסף משנה, ובחר לו דרך אחרת לישוב הרמב"ם, ע"ע:
פרק ב משנה ב
הרע"ב ד"ה אמר כו' - ואני אומר וכו'. צריך לפרש היכא רמיזא במתניתין שהוא אומר הריני נזיר. ונראה לי דהוי כעין ידות שמתחיל הענין ואינו גומרו, וכאן זה היה עסוק להעמיד הפרה והיא אינה רוצה לעמוד, ואמר זו הזירה עצמה אם תעמוד שממאנת לקום, ומתחזק להעמידה, וכלומר שלא תעלה בידה, וכיון שהתחיל הדבר בענין נזירות דלא שייך בפרה ומתעצם להקימה, הו"ל כאילו אמר נראה דבר מי יקום, והיינו הריני נזיר ממנה אם לא תעמוד. ובדרך זה יתורץ מה שהקשו תוס' (י,א ד"ה תרתין), דאמאי עבדינן צריכותא דלמא דבית שמאי קמ"ל אע"ג דאיהו לא הזכיר נזירות, די"ל דאין חידוש כיון דדיינינן ליה כידות נזירות: תי"ט ד"ה אמר וכו' - והאניה חשבה וכו'. במחילה לא דמי, דהתם ר"ל וסיעת או להקת האניה, וכגון (בראשית מה,ב) וישמע בית פרעה: ד"ה הזה וכו' - זכרהו וכו'. לא ראיתי כלל זה עד הנה:
פרשת דברים בסימן וכו'. ומה בכך הרי ידים ורגלים וכולן נקבות: ד"ה הרי פרה וכו'. פי' שאין בדלת קדושת הגוף אלא קדושת דמים, וכפי' הרמב"ם:
פרק ב משנה ג
הרע"ב ד"ה ואמר הריני נזיר וכו'. פי' ולא אמר הרי הוא עלי קרבן, כי חושש שמא יביאו לו כוס אחר, לכך אמר בלשון זה שיחשבו זה נדר נזירות, גמרא (יא,א):
תי"ט ד"ה הרי וכו' - דמשנה וכו'. ולי נראה דהתם נפקא לן מפסוק (במדבר ו,ג) מיין ושכר יזיר, דמשמע אפילו לא נזר אלא מיין לחודיה והוא הדין מחרצנים וכו', ואם כן הו"א דצריך שיזיר מכל היין, קמ"ל דאפילו מכוס אחד סגי. ונראה דהוא הדין אם נתנו לו מעט חרצנים או זגים ואמר הריני נזיר מהם:
ד"ה מעשה וכו' - מתניתין חסורי מחסרא וכו'. הרי משנה זו כסוף פי"א דשבת, דכתבו התוס' (קב,א ד"ה רב אשי), דאינה ממש חסורי מחסרא דאפשר לפרשה כך בלי חסורי מחסרא, והכי נמי כיון שפירש שהאשה היתה שכורה, ממילא משמע דאם אינו שכור הרי זה נזיר:
פרק ב משנה ד
תי"ט ד"ה אבל וכו' - ומשמע וכו'. פי' שאין זה פתח לנדרו, ואין לחכם להתירו אלא בפתח אחר או בחרטה, שהרי הוא כשאר נדרים שיש להם התרה, וכ"כ הרמב"ם ריש פ"ב מהלכות נזירות:
פרק ב משנה ה
ואמר ואני. דוקא שאמר ואני ועלי לגלח אבל אמר ואני לבד אינו חייב לגלח אחר אלא הוא נזיר כי ואני קאי ארישא דאמר הריני נזיר, ש"ס:
פרק ב משנה ז
לכשיהיה לי. לא תני לכשיולד, ללמד דאפילו אמר לכשיהיה לא תימא אחר שלשים יום שאז יש הויה לולד שיצא מכלל נפל, אלא
אפילו כשנולד מיד חל עליו נזירות:
הרע"ב ד"ה ונולד וכו' - דבלשון וכו'. דבקרא הכל מקרי כן, כדכתיב (דברים כה,ה) בפרשת יבום:
פרק ב משנה ח
תי"ט ד"ה רבי שמעון אומר וכו' - ולא פליג אהא דנולד לו בן וכו'. פי' דלא פליג אטומטום דשמא בן זכר ויבנה ויביא קרבן נדבה. ונראה לי שהטעם הוא משום דטומטום שנקרע ונמצא זכר הוא כסריס, כדתנן סוף פ"ח דיבמות, ולא הוי כסתם בן זכר:
פרק ב משנה ט
תי"ט ד"ה מניח וכו'. דאם כן היאך ישלים נזירות שלו וכו', כצ"ל: נראה דאין בין וכו'. פי' לענין שיגלח אחר נזירות בנו, ועוד אחר שלשים של נזירותו. אבל קשה דאם כן מי הכריחו להרמב"ם לפרש מתניתין בנזיר מרובה, שכתב הריני נזיר כשיהיה לי בן והריני נזיר כך וכך יום:
פרק ב משנה י
שאין תגלחת. כתבו התוס' (יג,ב שייך לטו,א ד"ה לאחר), ולשון תגלחת אינו מכוון דטפי הו"ל למימר שאין נזירות פחות משלשים יום ונקט שאין תגלחת למימר מכשישלים וכו'. ולי נראה דתנא אקרא דכתיב (במדבר ו,ה) קדוש יהיה גדל פרע וגו', ופי' רש"י בחומש, קדוש יהיה השער שלו וכו', וכיון דמנין שלשים לנזירות נפקא לן מהאי לא יהיה, נקט שפיר שאין תגלחת:
תי"ט ד"ה לאחר וכו' - סותר שבעים וכו'. ופי' דלאו דוקא סותר שהימים הראשונים יפלו, אלא ה"פ מניח מניינו ומונה שלשים דבנו ואחר כך ישלים את שלו, דאם היו שלשים היו עולים אותם השלשים לנזירות בנו ולתשלום המאה, אבל עתה אינו כן אלא מתחיל נזירות בנו ואחר כך ישלים את שלו ומגלח תגלחת אחת לכולם, ע"כ פי' התוס'. ומ"ש התי"ט שהרמב"ם (פ"ד ה"ה) גורס במשנה סותר עד שבעים, הרב לחם משנה כתב דגורס כתוס', אלא דמפרש כמ"ש בירושלמי (פ"ב ה"י), נולד ביום שמונים סותר עשרה ביום תשעים סותר עשרים. וזה שגרס הרמב"ם סותר פי' מה שמנה אחר שבעים:
פרק ג משנה א
מי שאמר. תני מי שאמר, מפני שעד עכשיו מפרש עניינים שבהמשך זמן הנזירות, ועתה שונה מאי דשייך לסוף הנזירות:
פרק ג משנה ב
תי"ט ואת וכו' - שכשגלח הראשונה וכו'. יש לדקדק למה לא קצרו וכתבו, דיום שלשים ואחד עולה לכאן ולכאן. ונראה דס"ל דלא אמרינן עולה לכאן ולכאן אלא כשהוא דיעבד, אבל כששניהן לכתחילה לא אמרינן, וצריכים לטעמא רבא דכתבו ודמסתבר. ובהא ניחא מאי דלא תנן שיום שלשים עולה מן המנין, אלא דוקא בתרי בבי של עדות רבי פפייס, משום דבבא קמא דמגלח ששים ואחת לא שייכא. ובהא ניחא נמי למאי צריכים למתניתין הכא עדות ד"פ, שהרי (כאן)[כמה] משניות נשנו בעדיות ולא נשנו במקומן בתורת עדות, כגון מ"א בפ"ז דעדיות שמקומה פ"ק דבכורות ולא נשנית שם בלשון עדות, וכל שכן הכא שכבר קדם לשנות כל התלת בבות מה צורך לעדות רביעית, ודו"ק:
פרק ג משנה ג
מי שאמר. וחזר ושנה מי שאמר, מפני שהוא דין משונה דהיינו דיני הטומאה:
הרע"ב ד"ה רבי אליעזר אומר וכו'. ובפרק קמא (ו,ב) פירש אליבא דבר פדא, דסבר דסתם נזירות עשרים ותשע יום, וקי"ל לרבנן
דאין שיער מתגדל כדי לכוף ראשו של זה בצד עיקרו של זה בפחות משבעה ימים:
ד"ה הריני וכו' - דכתיב וזאת וכו'. נראה דדריש יתור של וזאת תורת הנזיר ביום וגו', שהיה די שיאמר וביום מלאת:
פרק ג משנה ד
תי"ט ד"ה רבי אליעזר וכו' - דאלא היכי וכו'. וי"ל דהו"מ למימר הריני נזיר עד יום מאה, אבל מדקאמר מאה יום משמע שלמים:
לכן נראה וכו'. לפי זה הקצת קשה אינו קצת, שהרי אין לו ישוב אלא לפי' התוס' (ו,ב ד"ה אמר), ולרש"י קשה ממש:
דאיירי בדמפרש וכו'. נראה לי שמן הפסוק דייקינן הכי, מדלא כתיב וזאת תורת הנזיר במלאת ימי נזרו, דאז ה"מ סתם נזירות, אבל מדכתב ביום, מוכח דאיירי במפרש כמה ימים נזיר, דאז מפרש איזה יום ימלא נזרו:
פרק ג משנה ה
הרע"ב ד"ה ואינו מביא קרבן וכו'. לא פירש לו כל צרכו, דהכא לא איירי בטומאת בית הקברות שאין הנזיר מגלח עליה, וכדכתב
הרמב"ם בפ"ז מהלכות נזירות ה"א, אבל הכא עסקינן אם נטמא עודנו בבית הקברות באחת משנים עשר טומאות שנזיר מגלח עליה, וכן פירש הרמב"ם, וגם פסקו בפ"ו דהלכות נזירות ה"ח:
ד"ה יצא וכו' - מבית הקברות וכו'. דממתניתין משמע דאם יצא ומיד נכנס עולין לו, וזה אינו שהרי הוא טמא שבעה, אלא ודאי מיירי שהזה וטהר:
תי"ט ד"ה והוא וכו' - אם וכו'. והא דלא קיצר ותני והוא טמא, לאשמועינן דין יוצא ונכנס, ושאין טומאת בית הקברות סותרת הימים שנמנו בטהרה, וכמ"ש הר"ב:
ד"ה רבי אליעזר אומר וכו'. וכן נראה דעת הרמב"ם בחיבורו פ"ו, ומה וכו' כצ"ל:
(יט,ב) - יכול יהא סותר וכו'. ת"ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים, ע"כ. פירש התוס' (ד"ה הכי גרסינן), יכול יהא סותר הכל ת"ל וכו'. והכל אינו סותר אבל סותר שלשים מדרשת דוזאת תורת הנזיר, תן לו תורת הנזיר:
אלא כדפסק שם פ"ו ה"י כרבנן בנטמא וכו'. דאיהי סתם משנה לעיל (ב' וג')[ג' וד'] סותר את הכל, והלחם משנה גם כן אזיל בשיטה זו, ע"ע:
פרק ג משנה ו
בית שמאי אומרים וכו'. סברי דלא קנסינן ליה יותר מסתם נזירות, ובית הלל סברי דקנסינן מתחילה:
תי"ט ד"ה ואחר כך וכו' - שאין נזירות וכו'. הרמב"ם כתב בפירושו וז"ל, ומה שאמרו בתוספתא (פ"א מ"ו) שהנזירות נוהגת בארץ ובחוץ לארץ ר"ל שכל מי שחייב עצמו בנזיר בחו"ל נתחייב בזה על צד הקנס לפיכך יעלה לארץ ישראל ויתחייב שם בנזירות מה שנדר בחו"ל וכו', ע"כ. נראה לי דה"ק, דאעפ"י דתניא נוהגת בארץ ובחו"ל, לא תימא דמה שנהג בחו"ל לסגי ליה, דאינו כן אלא בזה יתחייב בקנס ולפיכך יעלה וכו' וזהו הקנס. והכי מוכח ממ"ש אח"כ, בית שמאי אומרים יהיה הקנס שנתחייב סתם נזירות, ע"כ. ומלת הקנס בה' הידיעה מוסב למה שהקדים ואמר נתחייב בזה על צד הקנס. והכסף משנה (פ"ב הכ"א) לא הבינו כך, אלא שנזירות של חו"ל הוא על צד הקנס ולא מן הדין. ותימה על פירוש זה, ולא ידעתי איך עלה על דעתו שהרמב"ם מפרש כן בתוספתא שמשנה הנזירות בין בארץ ובין בחו"ל:
לאו דוקא וכו'. ולי נראה דזה היה בדיעבד שנתאחר לבוא עד שהשלים, כי לכתחילה קונסין אותו שיעלה מיד לארץ, אלא שלא ידעו בית דין בנזירתו:
לא נחייבהו וכו'. הא לא מסתבר כלל שנעזבהו לכתחילה להטמא בטומאה דרבנן. והרמב"ם כתב בפ"ב הכ"א וז"ל, ומי שנזר בחוץ לארץ קונסין אותו ומחייבין אותו לעלות וכו', ע"כ. ומשמע מיד, ומאי דנקט רבי (במתני') והשלים את נזירותו, ר"ל דלא תימא דהואיל והשלים נזירותו ושלא שתה יין ולא גלח ולא נטמא למתים, שלא נקנסהו לחזור ולנהוג נזירותו ולאחר הקרבנות:
פרק ד משנה א
פי כפיו. נראה דכאן לא בעינן תוך כדי דבור, כיון דמיירי במפרש מיין (כא,ב), ומשום הכי הרמב"ם בפ"ב ה"ד הפך סדר מתניתין, דהסמיך דין פי כפיו לדין האומר הריני כזה, ואחר כך כתב דין דואמר ואני בתוך כדי דבור:
ושערי כשערו. פי' או שערי כשערו [מלהגזז], וכן כתב הרמב"ם פ"ב מהלכות נזירות ה"ד:
תי"ט ד"ה ואני ואני וכו' - והוא שהתפיס וכו'. ובהכי אתי שפיר דלא תני ושמעו חביריו ואמרו ואני ואני, דכך הול"ל כיון דתני שתי פעמים ואני ואני דהו"ל טפי מאחד, אלא לאשמועינן דדוקא אחד התפיס בקמא והיינו חבירו:
הותר האחרון וכו'. נראה לי דזהו העיקר שלמדנו ממשנה זו על מה דתנן פ"ט דנדרים מ"ז, משום דהתם ליכא אלא דעת אחת דהיינו של הנודר, אבל בכאן דאיכא אמצעי שקדם לאחרון, סד"א דאחרון דאתפיס באמצעי הו"ל כתולה נדרו בדעת האמצעי ושלא יוכל החכם להתירו קמ"ל. אבל שאר הבבות שוות לריש פ"ח דנדרים, ומ"מ בבא קמא איצטריכא ליה כדי לשנות בבא בתרא. והשתא נראה לי דאי אמרו כולן כאחד ואני או ואנחנו, יהיה הדין כההוא דאיני נהנה לכולכם דהותר אחד הותרו כולם לבד מן הראשון:
ד"ה כולם וכו' - דהא הכי נמי וכו'. אי איתא דסייעתיה קל וחומר הוא, כי הוי"ו דואני מחבר עם הקודם, ואפילו הכי בעינן התפסה דתוך כדי דבור, אבל י"ל דשאני שמיעה דהכא מראיה דהתם, כי גדול המשך זמן הראיה מן של השמיעה דהכא תכיפות דתוך כדי דבור:
פרק ד משנה ב
תי"ט ד"ה מיפר וכו' - היפך דין המשנה וכו'. ובא מדין מ"ש (כב,ב), שזה כמי שתלה נדרו בנדרה, אינו כך שכבר אמר הריני נזיר קודם ששאל אותה אם היא רוצה. ועוד שגם הלשון בלתי מתיישב ואם הפר וכו'. ונראה דמ"ש ואם הפר לה, לא קאי אלא ארישא דכתב הריני נזיר ואת אינו יכול להפר, ואהא מסיק ואם הפר, כלומר על פי חכם, וכדכתיבנא בגליון הנכחי. וכדי שלא יראה לך דוחק אומר לך, כי דוקא שם שתחילה הקדים הרמב"ם (הל' נדרים פי"ג הי"ג), וכתב שני הדינין בדרך כללות וז"ל, נדר לעצמו והדירה כמותו וגמר בלבו להדירה ואמרה (אמת)[אמן] הרי זה אינו יכול להפר. ואם נדר והדירה דרך שאלה לידע מה בלבה וכו' הרי זה מפר לה. ואחר כך (הי"ד) מפרש שתי הבבות בפרטות, וכתב כיצד וכו', ומדפירש שתי הבבות זה אחר זה כמו שהקדים להסמיכן בהקדמה הכוללת, סיים וכתב אם הפר לה, כלומר בחלוקה דאינו יכול הוא להפר. והטעם שלא כתב זה מיד אחר הרישא, נראה לי משום דדין שלו בטל דהוי כתולה נדרו בנדרה לא נזכר בהקדמה הכוללת, ולכן לא רצה להפסיק בין שתי הבבות הפרטיות, ודו"ק. וראיתי לבעל לחם משנה שכתב דהרמב"ם קאי ארישא, אבל לא נתן בזה שום טעם:
ואם הפר לה וכו'. פי' על ידי חכם, כי כיון ששנים נזירים הוא ודאי אינו יכול להפר שהרי קיים לה. אי נמי שנשאל על ההקם וחזר והפר לה:
פרק ד משנה ג
תי"ט ד"ה רבי יהודה אומר וכו' - ולאו לאפלוגי וכו'. דתניא בברייתא (כג,א), וה' יסלח לה, שצריכה כפרה וסליחה, פי' מירוק על ידי סיגופין ויסורין:
ד"ה תספוג וכו' - ולמה קורין וכו'. נראה שהוא כמו (שמו"א כ,ל) בן נעות המרדות. ולא ידעתי למה לא נפרשנו כמ"ש בפ"ק דברכות (ז,א) טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר וכו', שרוצה לומר הכנעה ומוסר. וכן כל מוסר מתורגם מרדות. ונראה מפי' רש"י (כג,א במתני'), שהוא מענין מוסר, שכן כתב מכת מרדות כדי להוכיחה שלא תהא מזידה, משמע שתכנע להבא, ואי כהר"ן הול"ל מפני שהיתה מזידה:
יש חומר בדברי סופרים וכו'. לפי דעתי אין זו קושיא, דהא קיימא לן (ברכות ד,ב), העובר על דברי סופרים חייב מיתה:
ולהקל ממלקות וכו'. וכן מוכח ממתניתין, אם אינה סופגת את הארבעים תספוג וכו', פי' אם לא תענש בחמורה תענש בקלה לפחות, לכך הדעת מכרעת אם המכוין לאיסור ועשה איסור דיו בארבעים, זו שלא עשתה איסור לא כל שכן שלא נחמיר עליה:
פרק ד משנה ד
את בהמתה. שם המין. ולא תני קרבנה, משום דדוקא במעות פליגי אי סגי לומר אלו לחובתי, וכדכתב התי"ט, אבל בבהמתה לכולי עלמא סגי ליה בהכי, דהם משונים כבש וכבשה ואיל:
תצא ותרעה. לפי שבהיותה שלה תמות בשלו, תני תצא ותרעה:
הרע"ב ד"ה יפלו וכו' - שמשליכים וכו'. וזהו לשון יפלו, דאי אמר יהיו לנדבה הו"א שהוא יביא מהם עולות נדבה, ויש חילוק בין עולות נדבת צבור לשל יחיד, כדתנן בפ"ג דתמורה מ"ד:
שכולן עולות, לקייץ המזבח, ואין חוששין לדמי חטאת המעורבים בהם, דהכי קי"ל בנזיר הלכה למשה מסיני, גמרא (כה,א):
תי"ט ד"ה החטאת וכו' - דאשה שהפר לה וכו'. לא ידעתי מה הענין ההוא לכאן, ששם צריכה כפרה מפני שנתכוונה לחטא. וז"ל רש"י במשנה (כד,א), החטאת תמות, אותה הבהמה שהפרישה לשם חטאת תמות וכי ההיא טעמא דמפרשינן לעיל דצריכה כפרה והויא כחטאת שמתו בעליה דגמירי דלמיתה אזלא, ע"כ. ואין כוונתו כדסבר התי"ט, אלא רש"י מכוין למ"ש בגמרא (כא,ב) דאמרינן למתניתין, אי אמר בעל מיעקר אמאי תמות תיפוק לחולין. הא אי מיגז גייז ניחא דתמות דצריכה כפרה על לשעבר, וכיון שהפר לה הויא לה כחטאת שמתו בעליה:
סד"ה ואינם וכו'. שם דמיירי שמת, וכתיב (במדבר ו,יט) ונתן על כפי הנזיר, והא ליתא דמית, וה"ה ה"נ דליתא, שהרי שוב אינה נזירה כנ"ל לפי התי"ט, אבל פי' הרמב"ם לפי שלא נשלם הנזירות, והן הן דברי הר"ב שכתב הואיל והפר לה:
פרק ד משנה ה
הרע"ב ד"ה נזרק וכו' - דלאחר וכו'. אף על פי שעדיין לא גלחה, הרמב"ם סוף פ"ד דהלכות נזירות, והכי מוכח בגמרא (כח,ב):
תי"ט סד"ה אינו וכו'. אישמיטתיה מ"ש פי"א דנדרים (פג,ב), טומאה נמי אית לה צערה דכתיב (קהלת ז,ב) והחי יתן אל לבו, דיקבר יקברוניה: ד"ה אי אפשי וכו' - בסוף פ"ט דנדרים וכו'. לא דמי דהתם אפילו ליכא עינוי בגופה היא מנוולת בבלואי סחבות וחסרון הקשוט:
וצריך לומר וכו'. הרמב"ם פליג על תוס' (כח,א ד"ה בד"א). בפ"ד דהלכות נזירות הי"ז פסק בחילוק הבמה דברים אמורים בין תגלחת טהרה לשל הטומאה, ואי הוה קאי ארבי עקיבא הא לית הלכתא כוותיה. ולדבריו י"ל דתני מנוולת, משום דנזירות אחר שלאחר הטומאה היא נגד רצונה וגורמת לה עינוי גדול ורוח נכאה. וז"ש הר"ב מעונה ומנועה משתיית יין, פי' מעונה בעל כרחה. ורש"י ז"ל כתב אהא דאמרינן (כח,א), דרבי אליעזר סבר תגלחת מעכבתה מלשתות יין וכו', וכיון דאית לה ניוול מצי מפר, ופי' רש"י דאית לה ניוול כדכתיב (זכריה ט,יז) תירוש ינובב בתולות. ולפי זה כל מניעת שתיית יין מקרי ניוול, וצריך עיון לדברי התוס':
פרק ד משנה ו
האיש מדיר. פי' האב חייב לקיים דקדוקי נזירות בנו אם הדירו בנזירות, הלכך אם לא נתקיימה החטאת תמות, דכבר נתחייב האב להביא הקרבנות, והיינו כיצד דקאי אחיוב דאב:
ואין האשה. נראה לי משום דמצינן בשמשון שהמלאך דבר עם אמו
תחילה, סד"א דלכל הפחות תהא האשה שוה לאיש:
הרע"ב ד"ה האיש וכו' - ודבר זה הלכה וכו'. ואם תאמר תיפוק ליה דכתיב, (במדבר ו,ב) להזיר לה', ולא כתיב לדור. וי"ל דאצטריכא ליה לידות נזירות כדאמרינן בפ"ק דנדרים (ג,א). ותו דאם כן הא כתיב (שם) איש או אשה כי יפליא:
פרק ד משנה ז
אמר רבי יוסי. לא תני רבי יוסי אומר, משום דקאי נמי אסיפא ואליבא דכולי עלמא, כדכתבו התוס' (ל,א ד"ה האיש. גרס רי"א):
הרע"ב ד"ה אמר רבי יוסי וכו' - ואם היו בנים רבים וכו'. וז"ל הרמב"ם (פ"ח הט"ו), מת האב והניח בנים רבים חולקים המעות הסתומים מפני שהוא ירושה להם ויש לכל אחד מהם לגלח על חלקו, ע"כ. ומעתה מ"ש [הר"ב], זכה, ר"ל שיצא בקרבנות, אבל ודאי שיתן לשאר אחיו מה שנוגע להם חלקו:
פרק ה משנה א
שור שחור. יש מקשים דדלמא ה"ק, השור השחור שיצא ראשון הקדש, אעפ"י שלבן יצא לא יהיה הקדש אלא שחור שיצא ראשון לשחורים ולא נאמר שטעה. וי"ל דאם כן היל"ל שור שחור ראשון שיצא, דאז הוה קאי אראשון לשחורים, אבל מדאחר ראשון אל שיצא מביתי, ש"מ דקאי ראשון אל היוצאים:
תי"ט ד"ה בית שמאי אומרים וכו' - בנזירות וכו'. משום דאיהו ממש מחלוקת בהקדש טעות, משום הכי הקדימוהו להאיך (מ"ג), דמי שנדר בנזיר ונשאל לחכם, דאין מחלוקת בהקדש טעות, אלא דבעו בית הלל לדמויי להקדש טעות:
פרק ה משנה ג
ונשאל לחכם. אף על גב דבית שמאי סברי (ט,א), דאין שאלה בהקדש ונזירות, היינו כשהלשון הוא לשון טוב, אבל הכא מיירי שהוא מסופק אם הלשון הוא טוב, תוס' (לא,א ד"ה מי שנדר):
אמרו בית הלל. אין ספק שמשנה זו דמי שנדר קדומה וסתמית היא, ולכך הקשו בית הלל ממנה לבית שמאי, ודייקו מדאיכפל תנא ותני היתה לו בהמה וכו', תנא קצר ושנה והתירו, מותר, דבעיא לאשמועינן דינא דהקדש טעות:
שהוא מקודש. קשה לי דגמרי (לא,א) מתמורה דהקדש טעות הקדש, אם כן למאי איצטריך (בכורות ס,ב) ריבויא (ויקרא כז,לב) דוכל מעשר בקר וצאן, דמיניה ילפינן הא דשלשתם מקודשים. ונראה לי דאיצטריך למעוטי שמיני ושנים עשר, ועיין טעמיה בשלהי בכורות:
תי"ט ד"ה אמרו להם וכו' - שמשיבים בדרך וכו'. לא דמי, דהתם (פסחים פ"ו מ"ח) אמר לא אם אמרת וכו', דנמשך הלשון יפה, ור"ל לא דמי כדסברת מפני שאם אמרת באימורי וכו' תאמר וכו', אבל בכאן צריך לשנות הילוך הלשון. ולי נראה דתמיהא דכתב הר"ב, ר"ל שאינו בניחותא אלא הוא קושיא, דהיינו אינו כמו שנראה שאתם סוברים שהשבט קדשו, כי ודאי לא שבט קדשו. וכוונת הר"ב למעט פעם אחת, דהיינו לא כן אלא שבט הנזכר בפסוק, כל אשר יעבור תחת השבט הוא קדש, והתם כתיב קודש וכל מעשר בקר וצאן, דמקרבו תשיעי ואחת עשרה:
פרק ה משנה ד
הרע"ב ד"ה מי וכו' - ואדעתא דהכי וכו'. כתבו התוס' (לב,ב ד"ה ואם), והקבלה היתה בטעות וכו' ולא חלה אפילו רגע אחד וכו' ונראה
דאפילו בית שמאי מודי בזה, ע"כ:
ד"ה וזו טעות טעה וכו'. אמרינן בגמרא (לב,ב), שטפוהו רבנן לרבי אליעזר ואוקמוהו אשיטתייהו, שהורה להם שאין פותחין בנולד.
ואפשר שזהו הטעות שטעה נחום, שחשב שעדיין רבי אליעזר עמד
בסברתו, דאילו ידע שרבנן נצחוהו והוא הודה לא היה סומך בדעתו: תי"ט ד"ה והלך וכו' - והלך להביא קרבנותיו וכו'. לפי דעתי דתנא דידן דייק טפי, דלא שייך שם קרבן אלא כשמובאין אל בית המקדש שכבר הם מוקדשים, וכדלקמן פ"ו מ"ח וי"א, אבל לא כשמביאין מן השדה או מן העדר, ותנא נקט שם המין כדרך התורה (בראשית לב,ו) ויהי לי שור וחמור:
פרק ה משנה ה
תי"ט ד"ה היו וכו' - ששה וכו'. אינו כך שטחות פשיטות דברי הר"ב, אלא מיירי בשני בני אדם, וכמ"ש הרמב"ם בחיבורו (פ"ב ה"ח), והתוס' (לב,ב לפנינו ששה) פירש כן במשנה זו. אבל לא דיינו בזה להבין מציאות הענין במ"ש התי"ט ששה שהיו מהלכין וכו', ולא דמו לששה שכתב הר"ב דמשנה ז', דהתם כל אחד אחד דבר בפני עצמו, אבל בכאן זה תלוי בזה, וכמ"ש התוס', האחד מן הששה חושב שמכירו מרחוק ואומר זה פלוני, והשני אומר שאינו הוא, והשלישי אומר לשנים הראשונים אחד מהם נזיר דהיינו מי שיתקיימו דבריו, והרביעי אומר אין אחד מהן נזיר שהוא אותו שיתקיימו דבריו והיינו כדברי השלשה אלו שהפכו דבריהם, והחמישי אומר לשני הראשונים שניכם נזירים שכל אחד מהם סובר שאומר אמת ונחת לנזירות והוא אומר כולכם נזירים, ע"כ. אבל מ"ש בשלישי וברביעי, נראה לי דוחק לומר ששניהם אומרים דבריהם בהיפך הנדרים. ועוד דאם כן הול"ל לרביעי שאחד מכם אינו נזיר. ונראה לפרש ששום אחד מכם אינו נזיר לפי שסובר ששניהם טועים בהכרת אותו פלוני שאינם מכירים אותו בודאי, ולכן אין אחד מהם. ואפילו לרבי שמעון לא חשיב הפלאה מה שהוא כדברי השלישי או הרביעי, דהיינו אם הוא אותו פלוני או לאו, שהפלאה ר"ל כמ"ש הר"ב ורש"י בראשם והרא"ש והר"ן בפ"ב דנדרים שצריך שיהיה ברור וידוע לו בשעת נדרו, מה שאין כן דאחד אומר פלוני ואחד אומר אינו הוא:
ד"ה ובית הלל וכו' - ופי' רש"י דה"ק וכו'. וקשה דאיך יפרש אביי מלת שלא, דמיעוטא היא. וי"ל דבית הלל קאי אבית שמאי, דאמרי
דאפילו לא נתקיימו דבריו הוי נזיר, ואהא אמרו בית הלל דאינו נזיר מאלו דשלא נתקיימו דבריו, אלא אותו שלא נתקיימו דבריו הראשונים, שהם הנזכרים במשנה, אלא נתקיימו דבריו אחרונים:
פרק ה משנה ז
הרע"ב ד"ה ראה וכו' - ששה וכו'. כאן דוקא פירש הר"ב בששה, לפי שהם ששה דברים בגוף אחד חלוקים:
תי"ט ד"ה הרי וכו' - לכאורה משמע וכו'. יש לומר דהכא נסיב לה הר"ב אליבא דגמרא דכריתות (ריש פ"ה) דמייתי לה התי"ט לקמיה, דבריה הוא בפני עצמה, ומתניתין דייקא הכי, הריני נזיר שאינה לא חיה ולא בהמה, פי' אלא בריה בפני עצמה:
דאין ספיקו וכו'. ובהכי ניחא דהא תנינן לעיל פ"ב מ"ח הא דרבי שמעון, אם היה בן קיימא הריני נזיר חובה וכו', אבל שאני התם דבשעה שנדר הוי ספק שהיה יכול להתברר, מה שאין כן הכא דלעולם לא יוכל להתברר, ואפילו הכי מחית אינש נפשיה אספיקא:
וגם זה אינו וכו'. המורה יש לו הכרח מהגמרא, דמתניתין דהרתיע מהדרינן (לג,א) לאוקמה אליבא דרבי יהודה, ואי בית הלל סבירא ליה דספק הקדש אינו הקדש, לוקמא אליבא דבית הלל. ומ"ש התי"ט מסתם מתניתין דטהרות אינו נמי סתמא, אדרבא האי עדיפא דתני לה בהלכתא דנזירות, והתם מצרף לה לאחריני דדמו לה, וכדאמרינן בסנהדרין (לד,ב) ועיי"ש ברש"י (ד"ה משום):
אמת במקצת וכו'. גם בעל לחם משנה (פ"ב ה"י) נושא נותן בזה, ומקשה הרבה קושיות לפי' הרמב"ם, ודוחק ליישבם, ע"ע:
פרק ו משנה א
עד שישתה. לא סגי ליה למת עד רביעית, לר"ב משום שתיית עיקר דמנהג אמרינן, ולרבינו תם (לח,ב ד"ה ואינו) משום דבשתיה פליגי: הרע"ב ד"ה שלשה וכו' בנזיר, הטומאה וכו'. אע"ג דיוצא מן הגפן קדים בקרא (ו,ג), תנייה בסופה משום דנפישי מילי, ובעי לפרושינהו למתני פלוגתין דמשנה ראשונה ואחרונה ודרבי עקיבא, וכיון דלא פתח בגפן לא בעי למפתח בתגלחת דקדמה לטומאה, דניחא ליה למתני כסדר מלמטה למעלה ולא בדילוג:
תי"ט ד"ה אינו וכו' - והא נמי מחייב וכו'. והול"ל עד שיאכל כזית, דהוה אף אחרצן וזג שהם נכללים ביוצא מן הגפן, ושנה ותנא מן הענבים, לומר מן הענבים אין מן הגפן לא, והכי דייקינן בגמרא (לד,ב). ואע"ג דסתם מתניתין היא פ"ק דערלה מ"ז, העלין והלולבין [ומי] גפנים והסמדר מותרים בערלה וברבעי ובנזיר, י"ל דניחא ליה לתנא לאשמועינן ליה הכא בקיצור, משום דאיהו דוכתיה, אבל אי מהתם הו"א דאין הלכה, וכדכתיבנא לעיל גבי תמורה:
פרק ו משנה ב
אלו החיצונים. וקרא (ו,ד) ה"ק, מן החיצונים הנראים עד הפנימי הנעלם, ואמר זג אחד משום חשיבותו שראוי:
תי"ט ד"ה וחייב וכו'. ולפי דעתי ה"פ, לא מבעיא יין בענבים שהם חשובים שחייב על כל אחד ואחד, אלא אפילו חרצנים וזגים שהם
פסולת:
פרק ו משנה ג
או שגלחוהו לסטים. פי' רש"י (לט,א במתני'), בין באונס בין ברצון: הרע"ב ד"ה סתם וכו' - אע"ג דתני לה וכו'. כ"כ התוס' (לט,א ד"ה סתם). ולי נראה דהדר תנייה לומר דלגבי שער לא סותר פחות משלשים,
דגדל פרע כתיב ואין פרע פחות משלשים, כדפי' רש"י בחומש (ו,ה), ואפילו רבי אליעזר דפליג בפרק ג' בסתירת הטומאה מודה הכא:
פרק ו משנה ד
משנה זו נשנית עוד בפ"ג דמכות (מ"ז ומ"ח). ואין להקשות שם תנינא חדא זמנא, כדאקשינן (כתובות עב,ב. קידושין נ,א) גבי המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים וכו'. דשאני התם במכות דתנא מצרף אהדדי מילי דחייבינן עליה מלקות, והכי אורחיה בכל מקום. הכא דכל הבבות שוות דאין צריך להאריך בזו מבזו שנאם התנא כסדרם בתורה. נראה לי להצריך אלו השלשה, דביין הכל יודעים שרביעית שיעור שתיה, אבל בגילוח לא דמי לאינשי דשער אחד נקרא גילוח ולא קביל ההתראות, ובטומאה חושב דכיון דטמא הוא מן הפעם הראשונה שוב אינו עובר:
פרק ו משנה ה
שלשה וכו'. יש לדקדק דאמרינן בגמרא (מד,א), שבתגלחת עשה את המגלח כמתגלח, וכפי' רש"י דכתיב (ו,ה) תער לא יעבור על ראשו, וקרינן ביה לא יעביר ליה אחר, וא"כ אמאי לא תנינן זה חומר בתגלחת מבטומאה, שלא עשה בה המטמאה כמתטמא. וי"ל דתנא לא איירי אלא במה דשייך לנזיר ולא באדם אחר דהיינו המגלח, וזהו דתנן שלשה מינים אסורים בנזיר דוקא. אחר שהתנא השנה שלשתם במה שבכולם יוכלו להיות חיובים רבים לפי ההתראות, דהוה ס"ד דאינם שוים וכדכתיבנא בצריכותא, נמשך ושנה שלשה מינים אסורים, כלומר ושלשתם שוים, אבל מ"מ משונים שיש חומר בזה מבזה, ואם לא היה שהקדים הצריכות, הו"א דיש בהם עוד אותו השינוי, שבאחד יש חיובים רבים ולא בחבירו, ודו"ק:
תי"ט ד"ה שהיוצא וכו' - מסיים הרמב"ם וכו'. אין כוונת הרמב"ם לפרש אופן הלימוד, וכמו שגם הר"ב לא פרשו, אלא כוונתו לומר למה הוצרך הכתוב לאסור יין מצוה, ולזה אמר שטעמו משום דבטומאה מצינו שהתיר במת מצוה, דלא תימא דהוא הדין ביין מצוה:
ד"ה בתגלחת וכו' - ותימה וכו'. אישתמיטתיה מאי דאמרינן בפרק שלוח הקן (קמא,ב), וכתבו התוס' פרק אלו מציאות (ל,ב ד"ה הא), דעשה דמצורע אלים משום דגדול השלום, ומשום הכי הוי דחי עשה ולא תעשה דשלוח הקן אי לאו יתורא דשלח תשלח, ומאי דדרשינן (מד,א), מראשו וזקנו, היא למפרך קל וחומר מיין, לומר דלא הותר תגלחת מכללו כיין. ומ"ש התוס' (מא,א ד"ה ראשו), דאי לא כתב ראשו הו"א דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה, היינו משום דהייתי יכול לקיים כל שערו בשאר גופו, ודו"ק:
איצטריך למכתב ראשו וכו'. כבר נזכר לעיל דאצטריך ליה למפרך קל וחומר:
פרק ו משנה ו
תגלחת. הא דהקדים תגלחת הטומאה לשל טהרה משום דזוטרן מיליה: הרע"ב ד"ה מה וכו' - וקי"ל וכו'. קי"ל לא איתבריר היכא, ואדרבה בתורת כהנים תניא דמגלח בשמיני כדכתיב:
תי"ט ד"ה ואינו וכו' - כדמסיים וכו'. ומייתי סיוע שיש בו ממש, דכתיב בגמרא בהדיא (מד,ב), תניא בתורת כהנים שאם גלח בשמיני מביא קרבן בו ביום. אלא דבמסכת נגעים פי"ד מ"ז מצאתי שהר"ש גריס גלח בשמיני אין מביא קרבנותיו בו ביום. ואפשר דהיינו הקי"ל דכתב הר"ב: והכסף משנה וכו'. הכסף משנה לא אשמיטתיה אף דהכא, אלא דסבירא ליה דפירוש דהאי בבא קאי אמצורע, וכדכתב התי"ט, דלכאורה הכי
משמע, הלכך בפ"ד דהלכות מחוסרי כפרה ה"ב, דכתב הרמב"ם דמצורע צריך הערב שמש ואם גלח בשמיני מביא קרבן בתשיעי, כתב שם הכסף משנה, ופשוט הוא במ"ו פרק שלשה מינין (מד,ב). אלא דקשה מנ"ל דגם הנזיר צריך הערב שמש. לכך אני אומר דהרמב"ם נפקא ליה הערב שמש במצורע מההיא ברייתא דתורת כהנים הנזכר לעיל, וגריס כגרסת הר"ש, ולענין הנזיר נפקא ליה מהך דהכא, וכדפירשו המפרשים:
פרק ו משנה ז
שלש בהמות. לאפוקי תגלחת הטומאה שמביא עופות:
שחטאת קודמת. שנאמר (ויקרא ה,ח), והקריב את אשר לחטאת ראשונה, וקי"ל (זבחים צ,ב), שאפילו חטאת העוף קודמת לעולת בהמה, והואיל ובשאר מקומות מצינו שקודמת, אף כאן בנזיר תהא קודמת כדי שיהיה נזיר מגלח עליה, רש"י (מה,א במתני'). ולי נראה שהוצרך להאריך כ"כ, מפני שהפסוק (ו,יד) הקדים כאן את העולה:
תי"ט ד"ה היה וכו' - והשתא ניחא וכו'. לא ניחא כולי האי, שבהבאה העולה קודמת בפסוק, והתנא הקדים החטאת:
כל מה שנדחק הכסף משנה וכו'. לדידי אין סברת הכסף משנה דחוקה, דלאחר דלא נזכרת במשנה מחלוקת בסדר הקרבנות, דלא נראה לו
לאפושי במחלוקת, ופסק כרבי אליעזר, אע"ג דמסברא הו"א שהקדימו השלמים, כמה דהוה ס"ד דהרמב"ם. ועוד נראה לי דס"ל להרמב"ם דמאי דתנן חטאת עולה ושלמים שאינו כסדר ההבאה בעזרה, משמע דלכו"ע סדר עשייתן כך הוא, וסתם משנה לענין השחיטה, וכדכתוב כך בתורה, והרמב"ם גריס שחט את השלמים, כגרסת הר"ב וכדכתב התי"ט לעיל: