קול הרמז נשים· רבי משה זכות
נדרים
פרק א משנה א
פתיחה:
ד"ה כתב וכו' - איידי וכו' באמת שכוונתו לדעת הגמרא. ותמהני איך אישתמיטה להרמב"ם ז"ל:
משנה א:
כל כינויי וכו'. לפי מה שנז"ל (בפתיחה), שיש שני מיני נדרים להקדש או לאיסור, וכן שני מיני חרמים, מש"ה אסמכינהו אהדדי, כך נראה לי מוסף על מ"ש התי"ט (ד"ה כחרמים):
חוכך בזה וכו'. [אי] תני בהדיא רבי עקיבא מחמיר, אמרינן בגמרא (ז,א), שאם עבר אינו לוקה:
הרע"ב ד"ה כל וכו' - חסורי מחסרא כו'. משום דמודרני וכו' הן ידות, כדכתב הר"ב, ומש"ה צריך להוסיף כל ידות:
ד"ה רבי עקיבא וכו' זו בזו וכו'. ז"ל הרא"ש (ז,א), אדם ששואלין לו דבר ואינו פשוט לו להתירו גם טעם פשוט לאסור אינו יודע והוא חוכך בשפתיו ושותק ומתוך כך מבינים שהוא מחמיר. והערוך (ע' חך) פי' מקוה להחמיר [ואוסר אבל לא מחמיר ממש לחייבו מלקות. ע"כ.] (מלשון אשרי המחכה):
תי"ט ד"ה כל וכו' - וה"ק וכו'. גם הרמב"ם (בפירושו) כתב כך. ונראה דסברי כתוס' (ב,א ד"ה כל) דכתבו, דדוקא בנדרים איכא דסבר (י,א) דכינוי לשון שבדו חכמים, כי היכי דלא לימא קרבן ודילמא יאמר קרבן לה' ומפיק שם שמים לבטלה, אבל בנזיר כו"ע סברי דלשון גוים הם, כי איך יביא קרבן על לשון בדוי. ולכך כו"ע מקדמי כינויין לידות, שאינם חולקים. אבל הכא שיש מחלוקת ולמ"ד שבדו חכמים שמקדים ידות משום דחביבי דאתי מדרשא, ס"ל להרמב"ם והר"ב דאף למ"ד לשון גוים גרסינן הכי, דטעמא רבה איהו חיבה דדרשא, ואע"ג דמעיקרא נקט טעמא דאורייתא, ניחא ליה להשוות המדות ולא להרבות גרסאות שונות. והכי משמע מלשון הגמרא (ג,א) דאמרי, ולאו חסורי קא מחסרת לה אקדים נמי ותני ידות, דמיתורא דלישני משמע דכי היכי דמחסרינן לה אליבא דכו"ע ה"נ מקדמינן ידות דאתו מדרשא. והכי מוכח מדברי התוס' (ג,א) דכתבו וז"ל, אקדים ותני ידות ברישא, וצ"ע כי מתחילה היה קשה להגיה ברישא ועתה מגיה, ע"כ. ואי איתא דההגהה היא אליבא דחד ולא לכו"ע מאי עיון צריך, והא אליבא דהאי דסבר לשון שבדו לא יש תירוץ אחר כי אם להגיה, אלא ודאי הצ"ע הוא משום דההגהה היא לכו"ע, וכמשנז"ל דעדיפא טעמא דחביבותא ניחא הקושיא דניחא ליה להשוות המדות, משום טעם זה שהוא הכולל בכל הגמרא, וכדכתב בעל הליכות עולם פ"ב משער ג' וז"ל, אורחיה דתנא למנקט ברישא מה דאתי מדרשא והדר מייתי מאי דכתיב בהדיא בקרא וכו' עד וכן בריש נדרים, ע"כ. ואי הקדמת הידות אינה אליבא דמ"ד לשון גוים מאי מייתי מריש נדרים, אדרבה ראיה לסתור היא, דההוא מ"ד רבי יוחנן הוא דהלכתא כוותיה, ולדידיה אמרינן דפתח בדאורייתא, אלא ודאי דס"ל לבעל הליכת עולם כהרמב"ם והר"ב, דלמסקנא עדיפא ליה טעמא דחביבה ליה, ובהכי סלקא לה קושית כללי הגמרא, עיין ביבין שמועה:
אינו גומר דבריו לפרש הנדר וכו'. פי' שלא הזכיר קרבן או קונם: ד"ה וחרמים וכו' - דכתיב כי ידור וכו'. נראה לי דידור הוא מן הקל ויוצא לאחרים, אבל נשבע נפעל שהוא פועל מהשבועה שחלה עליו: ד"ה שאיני וכו' - שאני אוכל וכו'. אוכל משמע כזית, וטועם בכל שהוא, ואין לומר אוכל דוקא אכילה, דהא קיימא לן שתיה בכלל אכילה: ול"ג שאיני וכו'. אבל הרמב"ם כתב בפירושו, שלא אוכל לך, והיה לו להתי"ט לכתוב נ"א:
וזה לפי דרכו וכו'. מלאכה שאינה צריכה היא זו, דהרא"ש קאי בפירוש מתני' דתנן מודרני וכו', ופי' דה"פ מודר אני ממך מה שאני אוכל לך, ובזה לא קשיא דהוי דבר שאין בו ממש:
ד"ה להחמיר וכו' - פירוש זה מוכרח וכו'. ונראה לי לומר חדא דבהכי לא מפישנא בפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן, דאינהו שרו ואיהו לא אסר אלא בד' אמות. ועוד דמנודה אני לך לחוד, פי' הרמב"ם דאסור לישב בד' אמות, וגם הראב"ד מודה לו מדלא השיג עליו בזה, ופסק כרב פפא דאיהו בתרא לגבי רב חסדא, וקאמר דלישנא דמנודה משמע נידוי, ואם כן אם הוסיף שאני אוכל לך, אין לשון מנודה זזה ממשמעה, ור"ל לאכול בד' אמותיו:
ד"ה כנדרי רשעים וכו' - משום סיפא וכו'. וא"א[ואני אומר] דטובא קמ"ל רישא, חדא מה נכלל בנדרי רשעים, ועוד הנודר על דרך זה נקרא רשע וכמ"ש הר"ן, ושאין ראוי לעשות כך:
ותימה להרמב"ם וכו'. אין תמיהתו תמיהה אמיתית היא, דנפקא מינא לענין דינא דאמרינן בגמרא דהא ק"ל דלא מפיק שבועה מפיו, כיון דאמר כנדרי רשעים הוה ליה כנשבע בהדיא, ואם אמר הרי עלי כנדרי רשעים כדכתב הר"ב, פשיטא שהרי אמר הרי עלי וכו', ומוכח מהגמרא דמקשינן, ודלמא הכי קאמר כנדרי רשעים לא נדרנא, ופי' רש"י דכיון דלא אמר הרי הוא עלי כנדרי רשעים משמע דאם אמר עלי דיו. וקשה לי דאם כן אמאי לא מוקי מתני' בהכי דאמר הריני עלי. ועוד קשה לי דשמואל (ט,א) דמוקי לה בהריני עלי והימנו, נדרש ללא שאלו, שהרי הגמרא לא מקשי אלא דילמא כנדרי רשעים לא נדרנא, ועל זה הי"ל לתרץ באומר הימנו או אם אוכל:
ד"ה כנדרי כשרים וכו' - שרי ליה וכו'. והוא הדין לנודר בעת צרה, כדמצינו (באע"פ)[ביעקב אע"ה] (ב"ר ע,א). וכתבתי בחידושים שלי שכוונתו להיות שליח לדבר אותה המצוה שמקבל עליו לעשותו, דקי"ל שלוחי מצוה אינן ניזוקין:
ד"ה וכנדבותם וכו' - ופירש הר"ן וכו'. התוס' (ט,ב ד"ה כהלל) פירשוהו מעין זה. אבל יותר מרווח שכתבו (י,א ד"ה דנזירות), שנדר הוא מיראת עונש ונדבה מאהבה, וכמש"ה (הושע יד,ה) אהבם נדבה. והוסיפו מ"ש התוספתא (פ"א מ"ב), כנדבת רשעים לא אמר כלום, והיינו מפני שאפילו נדבתם אינה מאהבה אלא מיראה ואין זה אלא נדר. ודין זה מדוייק ממתניתין כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן אבל כנדבות רשעים לאו כלום הוא:
פרק א משנה ב
האומר. איידי דתני לעיל האומר לחבירו, וברוב נדרים הנזכרים בזו המסכת איני אוכל לך, תני הכא האומר לחבירו, דהוא הדין אם
אמר לעצמו ככר זה עלי:
נדר במותא. לא אמר נשבע, ללמד שבועה בלשון נדר הוי שבועה (עי' ר"ן ב,ב ד"ה איידי):
תי"ט ד"ה נדר במותא וכו' - דבעי למתני גבי וכו'. ועוד י"ל למ"ד (י,א) שבדו חכמים, דטעמא דתקינו רבנן כינויים כי היכי דלא לדכר שם שמים לבטלה, הנה במצות נדרים וחרמים ונזירות נזכר שם ה', (ויקרא כז,כח) יחרים איש לה', (במדבר ל,ג) נדר לה', (שם ו,ב) להזיר לה', לכן הסמיכם, אבל בשבועה כתיב, (שם ל,ג) (תשבע)[השבע]. [ולמ"ד] לשונות נכרים הם, לדברי הטור (סי' רלז), מומי ואומי אינו כג' האחרים שהרי הוא לשון תרגום גמור, ופי' הר"ן (י,ב) אין הכינוי לשבועה אלא למשה, ודוק:
פרק א משנה ג
לא חולין. בגמרא (יא,ב) מפרש לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך. וכן צריך לפרש דברי הרמב"ם בפירושו, וכמ"ש התי"ט, והיינו לפי המסקנא:
הרע"ב ד"ה כירושלים וכו' - פ"א שחומות ירושלים וכו'. וכל צרכי העיר (פ"ד דשקלים מ"ב), ופי' הר"ב לחפור בורות שיחין ומערות ותקון רחובותיה ושוקיה [ושמירת העיר]:
תי"ט ד"ה האומר וכו' - סברוה וכו'. ואף על גב דאמר סברוה הכי קאי במסקנא, הר"ן (יא,א):
ד"ה לא חולין וכו' - דלית לן מכלל וכו'. היינו דוקא בלשון שמדברים בני אדם ולא בשכר התורה, וכמו שפי' רש"י בפסוק (שמות כ,יב) כבד את אביך, שדברי תורה נדרשים הן מכלל לאו ולאו מכלל הן, ועיין עוד בפ"ב מ"ב מ"ש שם (בתי"ט בא"ד אלא):
והר"ב כתב דאין הלכה וכו'. תלי תניא בדלא תניא, שהר"ב לא מיירי אלא בפלוגתא דבירושלמי, דסבירא ליה דהך סברוה לא קאי:
ממילא משמע וכו'. ולפירושו הסברוה הוא כדשאר דוכתי דלא קאי הכי, כ"כ הכסף משנה ריש הלכות נדרים (פ"א הי"ט):
אף על גב דהרא"ש וכו'. ז"ל אהא דאמר לא חולין ולפיכך לא אוכל כתב (יא,א) וז"ל, הכא דסיים למילתיה כי לא אוכל לך משמע שפיר דלאסור בא ומכלל לאו כי האי דמוכח אית ליה שפיר לרבי מאיר, ע"כ. וכונתו כשאמר כי לא אוכל לך אז מוכח שפיר אפילו לרבי מאיר, והיינו דקאמר הגמרא, נעשה כאומר לא חולין להוי ולפיכך לא אוכל, אבל מאי דקשה הוא דלגירסת הרמב"ם איך יפורש הסברוה:
כו"ע מודו דאמרינן וכו'. דוק ותשכח דבברייתא (יא,ב) דתניא לא חולין לא אוכל לך מותר, ס"ד דגמרא דהוי מכלל הן, וקשיא לן דלית לרבי מאיר מכלל:
ד"ה לא כשר וכו' - והו"ל למתני וכו'. נראה לי דבלחולין קמ"ל דוקא, משום דאות ח' של חולין היא מאותיות הגרוניות ומשפט הל' פתוחה אשר לפניה הוא להרחיק קריאתו בהעמדת הגעיא, ואז הוא נשמע לא חולין, משא"כ בלא כשר וכו'. כך היה נ"ל אלא שלא יכון לדברי הטור סי' ר"ד והר"ן בריש מתני' (י,ב) גריס לכשר לדכי בפתחות הל':
ד"ה טהור וכו' - ל"ל למתני וכו'. לפי' הר"ב שפירש מותר ניחא, דרבותא קמ"ל דאף על גב דמותר ואסור שייך בנבלה וטריפה וכו':
ד"ה טמא וכו' - אפילו בלא כ"ף וכו'. לא ידענא מאי אפילו, דאדרבה טמא יותר פשוט בלא כ"ף לאיסור. ועוד טהור משמע אבל טמא. ועוד דהא אשמועינן זה בנותר ופיגול בלא כ"ף. ועוד דלא תני פסול משום דשמעינן ליה מלא כשר וה"נ לא שנא:
ד"ה אסור וכו' - בכ"ף הפסיק וכו'. פי' דמשום הכי לא ערבינהו לכולהו אהדדי:
ד"ה כאימרא וכו' - בכ"ף וכו' וקשיא עצים וכו'. מצינו לשון חיות אפילו באבנים, כמ"ש (נחמיה ג,לד) היחיו את האבנים, וכן ביואב (דבה"י א יא,ח) יחיה את שאר העיר, ועיין בספר השרשים:
ד"ה כאישים וכו' - דלשון אישים וכו'. ולי נראה על שם (במדבר כח,ב) לחמי לאשי, בלשון רבים:
ד"ה רבי יהודה אומר וכו' - אלא רבי יהודה היא דהוא בר פלוגתא וכו'. דהכא קיימא לגמרא בקבלה שרבי יהודה חולק ארבי מאיר, דאי לאו הכי ממשנה דהתם (קידושין פ"ג מ"ד) יש בר פלוגתיה בהדיא שהוא רבי חנינא בן גמליאל, ומאן לימא דרבי יהודה לא מודה לרבי מאיר, אלא מפני שרבי מאיר אמרה לכך נקרא על שמו:
פרק א משנה ד
האומר קרבן. כיון דתני שאני אוכל לך, לא צריך לומר לחבירו: הרע"ב ד"ה ורבי יהודה וכו' - וסיפא אשמועינן וכו'. פי' במאי דתני רבי יהודה מתיר, אבל סיפא גופא איצטריכא לאשמועינן דמקרי נודר בדבר הנדור:
תי"ט ד"ה קרבן וכו' - שלמי צבור וכו'. פי' דחג הביכורים והם כבשי עצרת:
דקרבן לאו מלתא וכו'. מדברי הר"ב שכתב בחיי הקרבן ובחיי העולה, נראה להדיא שזה אינו. ועוד חדא דקרבן עדיף מקונם וקונם שאיני אוכל לך נדר הוא. ועוד לא הבנתי מ"ש ולא שייך ביה חובה, שהרי הוא שם כולל חובה ונדבה, וכיון שכן אזלינן לחומרא. והרמב"ם כתב בפירושו קרבן מה שאוכל לך. וגם בברייתא (יג,א) תני הא קרבן הא עולה הא מנחה וכו': ד"ה שאני אוכל לך וכו' - הכי גרסינן וכו'. תמיהני איך החליט הדבר ואישתמיטתיה הירושלמי שגורס שאיני. והרמב"ם כתב (בפירושו), קרבן שאיני אוכל לך. וטענתו אינה טענה כי יש חילוק בין לא אוכל לך ובין שאיני אוכל לך, כי השי"ן הוא במקום כי, והרי הוא כאומר קרבן יהא זה כי איני אוכל לך. ורבי יהודה סובר שר"ל חי הקרבן שאיני אוכל לך, ואם גרסינן שאני לא אתי שפיר חי הקרבן שאני אוכל לך, דמה ר"ל חי הקרבן מה שאוכל לך, ולפי זה י"ל דהקרבן כקרבן קרבן דגרסינן שאוכל לך:
פרק ב משנה א
הרע"ב ד"ה קונם וכו' - הרי זה בבל יחל דברו מדרבנן וכו'. משמע דלא ס"ל לר"ב כתוס' (טו,א ד"ה רבינא), דמתניתין לצדדים קתני, ואיני משמשך הוי אורייתא, אלא ס"ל כהר"ן (טו,ב ד"ה והא מן התורה), דהנאת תשמיש נמי לית ביה ממשא, ומשום הכי סתם הר"ב וכתב אכולהו בל יחל מדרבנן. אבל יש להקשות דאם כן הא דאמרינן בפרק ראוהו בית דין (רה"ש כח,א) המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו שופר, דמצות לאו ליהנות ניתנו, תיפוק ליה דהנאת השמיעה אין בה ממש, ק"ו מהנאת תשמיש. וי"ל דאם כן יאסור מדרבנן כדהכא:
תי"ט ד"ה ואלו וכו'. הנכון הוא מ"ש הר"ן (יג,ב) וז"ל, איידי דתנא בפרק קמא נדרים אסורין פתח הכא באלו מותרין:
ד"ה חולין וכו' - שגם הוא אינו גורס כן וכו'. הכי משמע ממ"ש במתניתין (יג,ב) וז"ל, חולין שאוכל לך (אע"ג ד)מילתא דפשיטא היא ובגמרא מפרש אמאי קתני לה, ע"כ. דמ"ש אמאי, היינו מאיזה טעם, והיינו דרבינא, כי איידי (יד,א) אינו טעם:
וכמ"ש גם הכסף משנה וכו'. קשה מאד, דהכסף משנה (הל' נדרים פ"ב הי"ג) לא כתב כך אלא להקשות על הרא"ש ז"ל, דכתב מסברת עצמו דרישא לא בעי שאלה מדקתני סיפא וכו', ולא דס"ל לכסף משנה דסברא מעלייתא היא לומר דנטר עד סיפא, דאדרבה הקשה על הרא"ש אמאי לא כתב לה מלשון הגמרא (יד,א), דמי איכא לאסוקי וכו', דמינה משמע דליכא למימר דנטר לה עד סיפא, דאם כן לא הוה קשה מידי, ובודאי קשה על הרמב"ם דפסק דבעי שאלה, והרב לחם משנה רצה להליץ בעד הרמב"ם וכתב בעצמו שהוא דחוק:
ד"ה קונם שאיני משמשך וכו' - והא מצות וכו'. וי"ל דאפשר לו שלא ליהנות ולא לכוין להנאה, דומיא כמי שכפאו שד:
פרק ב משנה ב
קרבן שאוכל לך. ה"ג הקרבן, וכן כתב הר"ן (טו,ב במתני'), וגם הר"ב גריס כן לעיל (פ"א מ"ד ד"ה קרבן):
בשבועות מותר. ולוקה משום [שבועת שוא] (שבועות פ"ג מ"ו), וא"כ הויא שבועה אלא דמותר בסוכה ולולב ותפילין, ובנדר אסור, וזהו חומר בנדרים מבשבועות. ולזה רומז הטעם שאין נשבעין וכו', שר"ל שאסור לישבע וממילא שהוא שבועת שוא:
הרע"ב ד"ה שבועה שאוכל וכו' - לא אכילנא וכו'. נראה דלאו דוקא שתי פעמים, דאם כן בלא שבועה נמי הויא שבועה, כיון דאמר
שתי פעמים, שו"ע (סי' רלז ס"ה). אי נמי שאמר כן בהפסק, ועיין שם: ד"ה זה וכו' - לא מצינן לאוקמה וכו'. הכי אמרינן בגמרא (טז,ב). ונראה דנטריה עד הכא כדי להסמיך לו, וחומר בנדרים מבשבועות:
תי"ט ד"ה לא שבועה לא אוכל לך אסור. ז"ל הר"ן, ולשבועה לא אוכל נמי אפילו בלמ"ד פתוחה אסור דאע"ג דלמ"ד פתוחה לא משמע ומתניתין רבי מאיר היא דלית ליה וכו':
אלא איסור גרידא וכו'. ותוס' (טז,א ד"ה לא שבועה) והרא"ש (ד"ה שבועה) כתבו סתם, דשאני שבועות דחמירי. ובהכי ניחא מאי דקיימא לן שכל התורה נדרשת מכלל לאו וכו', משום דכל התורה נתקבלה באלה ובשבועה: ד"ה בנדרים אסור וכו' - לא ידעתי למה וכו'. נראה לי שכיון שהוא חייב בנדר ולא שום חפץ אחר הו"ל מין שבועה, וז"ש גם בחיי, שאינו נדר איסור שהאיסור חל על החפץ, אלא דאין הקדש שמקבל עליו להקדיש קרבן:
פרק ב משנה ג
בתוך נדר. פי' שבתוך זמן נדר אחד כבר חלה האחר. ונראה לי דהיינו שאמר הריני נזיר מעכשיו, דאי לא תימא הכי מאי רבותא, דלמא הריני נזיר עכשיו והריני נזיר אחר כך, והכי סברת הגמרא (יז,א): תי"ט ד"ה יש וכו' - חל על איסור וכו'. אבל הרמב"ם בפ"ג דנדרים מפרשו (בקונם)[בקרבן] אם אוכל ככר זה. ותמהני על הכסף משנה שלא דיבר בזה כלום וגם התי"ט לא הזכירו. וכתב הלחם משנה וז"ל, וטעמו עמו דאע"ג דאין איסור חל איסור אין זה אלא בנודר שני קרבנות וחייב שתים, והא דסיים בנזירות יש לתרץ משום דמקרא דנזיר נפקא לן דנזירות חל על נזירות, ופתח בנדר לאשמועינן דאף בנדר משכחת לה כדכתיבנא, אבל קונם עלי ככר זה שתי פעמים מודה רבינו דאין איסור חל על איסור ואינו לוקה אלא אחת, ע"כ. והר"ן כתב דמש"ה פתח בנדר פי' ולא בנזירות לאפוקי ככר הרי עלי וכו':
פרק ב משנה ד
כבשר מליח. נראה לי לתת צריכות לארבעת חלקי מתניתין. דבשר מליח אתא למעוטי מליח של חולין, ונפקא מינא מאי דכתיבנא בתי"ט ד"ה אם של עבודה זרה. ונראה דהוא הדין מעשר למעוטי מעשר מלכים, דכתיב (שמו"א ח,טו) וזרעיכם וכרמיכם יעשר, וקמ"ל דאין רגילות לומר מעשר בשל מלכים. וחרם ותרומה נקט משום דרבי יהודה:
הרע"ב ד"ה אם וכו' - ואין מעשר וכו'. בדין זה מתורצת קושית התוס' (יח,ב ד"ה ואם של מעשר) שהזכיר התי"ט, דכיון דאינו אוסר הדיר אינו קדוש מעצמו עד שיתפרש מן העדר, וזהו הקדשו:
תי"ט ד"ה ופירושם וכו' - אבל בפסקיו כתב וכו'. זה אחד מהמקומות המרעישים שומעיהם לומר שהרא"ש הכחיש את עצמו. ועוד דנראה דאנשייה לגמרא, שכתב (בפסקים סי' י) הפירוש הראשון משם יש מפרשים וז"ל, יש מפרשים אעפ"י שפירושם להקל אם לא פירש אזלינן לחומרא ולא נהירא וכו', ע"כ. שנתפרש הדברים דמה ר"ל שפירושם להקל אם ר"ל שפירש בלשון בני אדם להקל, אם כן למה אם (לא) פירש ניזיל לחומרא, אלא ודאי טעות סופר וצ"ל שפירש, פי' שהוא פירש אותם בשעת נדרו, והוא ממש מ"ש (התוס' ד"ה סתם) בפי' א' וז"ל, שפירש בשעת נדרו הרי עלי כבשר מליח של גבוה וכו', ע"כ. ועל זה הקשו הקושיא שהקשה הרא"ש, ופירשו פירוש השני שפירש הרא"ש, ע"ע. והנה על זה הפי' הראשון הקשה הרא"ש, אבל לא פגע ולא נגע בפירוש הר"ב שהוא הוא פירוש הרא"ש בגמרא, שמ"ש אע"ג דבכשפירש דבריו וכו', לא ר"ל בשעת נדרו אלא אח"כ, שחזר ואמר בלבי היה וכו', וכדכתב הרא"ש, ועל זה לא יש שום קושיא, והרא"ש בפסקיו מטין לפירוש הגמרא, איברא שיש ביניהם חילוק בפירוש אם סתם, כי בגמרא פירש דסתם נודר להחמיר מדלא שתק:
וכפירוש האחרון וכו'. שאני התם (נזיר פ"א מ"ה), דתנן ואם אמר סתם נדרתי צריכים אנו לפרש כך, אבל כאן תנן ואם סתם, ופירש נכון כי סתם ולא פירש, והוא כדברי הרמב"ם כמו שנתבאר בסמוך:
מבואר שדעתו וכו'. גם הש"ך (סי' רח ס"ק א) סובר כן. ולי נראה שהב"י כתב שהוא כפירוש הראשון, מפני שהרמב"ם (פ"ב ה"ז) סתם הסתם ולא פירשו כמו שפי' התוס', שכתבו ואם סתם שאמר שנתכוין סתם למה שהלשון משמע. וגם הרא"ש כתב נדרתי כמו שפירשו חכמים. וכן כתב הרשב"א שהביא שם הב"י וז"ל, ואם סתם אסור, כלומר אם סתם לא ידע על מה שנתכוין. הרי שכולם פונים איש לדרכו לפרש מהו הסתם. אבל הרמב"ם שכתבו סתם אחר שני הפירושים דשמים ודעבודה זרה שלא פירש כוונתו, וכדכתב הר"ב וכנזכר לעיל, וכן פירש הר"ן, כיון שלא פירש אחר מכאן למה שנתכוין הולכים בסתמו להחמיר:
ד"ה אם של עבודה זרה וכו' - דאין רגילות לקרות וכו'. כי אם מלוח, כי מליח הוא שם כמו מליחה, ור"ל בשר שבהכרח הוא במליחה,
ונפקא מינא לענין דינא, דאם פירש ואמר לשל חולין נתכוונתי אינו נאמן, עיין ברמב"ם פ"ב מהל' נדרים ה"ז:
פרק ב משנה ה
הרע"ב ד"ה בחרמו וכו' - אשר וכו'. תוס' (כ,א) מייתו לשון מצודה, לשון (יחזקאל כו,ה) משטח חרמים תהיה בתוך הים:
ד"ה ואם וכו' - ואם עם הארץ וכו'. בודאי עם הארץ הוא, שאילו תלמיד חכם לא היה נשאל שכך היא ההלכה:
תי"ט ד"ה אלא בקרבנות וכו'. דמצינו (מלאכי א,ח) הקריבהו נא לפחתך:
ד"ה עונשין וכו' - ואין מתירין וכו'. הרא"ש הסביר הענין וז"ל, דלא מהימנינן ליה שכך היתה כוונתו לפי שאינו בקי בנדרים וירא שמא לא ימצא לו פתח שיתיר לו חכם ולכך משקר, ע"כ:
אם עבר וכו'. ולמה יענש אם חשב שנדר בטעות ושאינו נדר. אבל י"ל דמנדין אותו אחר ששאל וראה שהחמיר עליו, והוא כפשוטה של
מתניתין, ואם נשאלו נענשין, ולא תידוק מינה דאם לא בא לשאול אין אוסרין, אלא הכי קאמר וכשנשאלו נענשין. ומלת ואם, ר"ל ואם עם הארץ הוא שהוא מאותם שצריכין שאלה. והכי מוכח מהסוגיא (כ,א), דאמרינן היכי דמי כדתניא וכו', ור"ל דעונשין אותו שינהוג איסור כימים שנהג היתר, והיינו אחר ששאל, כדתני אין נזקקין לו עד וכו'. והוא דיוק לשון הר"ב שכתב, פירוש עונשים אחר דמתחיל בשאלה, וסיים על נדרו זה מנדין, פי' על זה שראה שמחמירין, ואי דאקדומי תנא לאשמועינן דשולחים להתרות בו שלא יעבור ואם לא יאבה עונשין אותו:
ד"ה ופותחין וכו' - ואין צריך לפתוח לו פתח וכו'. סברא הוא להחמיר לעיל, משום דהקפדה הווה היא ולכך נחמיר עליו, מה שאין כן בכאן. ומה שתמה על שני הפירושים, על לשון אחד אינו תימא, שנמצא דוגמתו אפילו בלשון מקרא, כדפי' רש"י (ויקרא כא,כ) גבי גרב:
פרק ג משנה א
ארבעה נדרים. עד השתא איירי בכנויים האסורים והמותרים ובמתפיס בדבר הנדור (והאסור)[והמותר], והשתא מיירי בנדרים שאעפ"י
שהוציאם בפיו כשאר נדרים אפילו הכי מותרים. וטעמא הוי משום דבעינן פיו ולבו שוים, ואנן סהדי דלא שוו פיו ולבו בהני ארבעה נדרים. והיינו טעמא דלא פריך בגמרא והא דברים שבלב הם כדפריך לקמן גבי נדרי אונסים, משום דבעינן פיו ולבו שוים. ונדרי זרוזין שריין מהאי טעמא, עכ"ל תוס' (כ,ב). והתם שאני באונסים, משום דכשאומר יאסרו פירות העולם עלי מצריכים ליה שאומר בלבו היום, ומשום הכי פריך דברים שבלב הם: התירו חכמים. שמותרים מאליהן בלא היתר חכם, הר"ן (כ,ב במתני'). והא דלא תני מותרים, משום דאיתא עוד נדר, והוא בפ"ח מ"ז, אבל ההיתר אינו תלוי מעצמו אלא במודר או בנודר, ועיין שם. אבל הכא התירו חכמים שאין צריך התרת חכם, ואעפ"כ אינו מותר לנדור אם אינו רוצה לקיים דבריו, וכמ"ש הטור סי' רל"ב. ונראה דמש"ה לא תני מתירים חכמים, דהו"א אפילו לכתחילה, אלא התירו פירושו אם כבר נעשו שניהם, כלומר כך הוא דרכם של מוכרים וקונים:
הרע"ב ד"ה ארבעה נדרים, - כולהו וכו'. נראה לי שכתב כן מפני שיש הא דרבי אליעזר בן יעקב באמצע:
ד"ה רבי אליעזר בן יעקב וכו' - דחסורי מחסרא וכו'. דסלקא דעתך שהוא מתנה כן בפני חבירו, ואם כן ודאי הוא שחבירו לא יאכל אצלו כיון שהוא מבטל הנדר שהדירו:
ד"ה ובלבד וכו' - בשעת הנדר וכו'. איתא בגמרא (כג,ב), ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר אי זכור עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה (פי' דאל"כ למה הוא נודר) אמר אביי תני ובלבד שלא יהיה זכור בשעת הנדר. ורוב הפוסקים פסקו כאביי. ואי כדברי הר"ב למה לו לשבש המשנה, לישני דמיירי שדעתו על התנאי. ועוד קשה למה ליה לידור ולכוין לבטלו. ואפשר שהר"ב מיירי כשנדר לאחר והוא נודר לזרזו על איזה דבר, דלא שייך לומר למה הוא נודר, ובהא אתי שפיר דהוי נמי נדרי זרוזים:
תי"ט שניהם וכו' - כתב הר"ב ואע"ג וכו'. קשה לי מאי אע"ג, אדרבה היא הנותנת שלא יהיה נדר, דהא בעינן פיו ולבו שוים וכנז"ל מן התוס', דדוקא בנדרי אונסין יש קושיא זו ולא היה לו להר"ב להרגישה בכאן דליתא וכנז"ל:
פרק ג משנה ב
הרע"ב ד"ה נדרי שגגות וכו' - אם אכלתי וכו'. לא מבעיא שהנדר בטעות אלא אפילו שהיה נדר גמור וטעה במעשה, וקמ"ל דאף במעשה בעינן האדם בשבועה. והבבא שגנבה אשמועינן, דאיהו לא ידע ודאי שהיא עשתה כך אלא שחשדה בכך, והו"א דליתיה בכלל טועה. ואי נמי לאשמועינן דצריך שיאמר כך בפיו, כדכתב התי"ט לקמן. ובבא דתאנים, לפלוגתא דבית שמאי ובית הלל:
תי"ט ד"ה נדרי הבאי. כן כתב מוסף ערוך, הגוזמא בלשון יון הפלגה בדבר מה:
ד"ה אם וכו' - תמה וכו'. שפתי כהן (סי' רלב ס"ק ז) השיב לתמיהתו, ועיין גם כן שם בט"ז (ס"ק ח):
שאם כן וכו'. ואם תאמר ומאי שנא ממש"כ בפ"ג דשבועות מ"ח, דכשאינו דרך גוזמא הפירות אסורים. וי"ל דהתם אין לומר דשקר קאמר, דאין אדם מכיר בשקרו כדהכא שהדבר ברור שלא ראה נחש כזה, אבל לעיל אין כוונתו על גוזמא, שאין דרך גוזמא בכך והוי תנאו כמאן דליתיה, הלכך הפירות אסורים:
פרק ג משנה ג
תי"ט ד"ה הדירו וכו'. ובהכי דייקא מתניתין דלעיל, הרוצה להדיר, דברצונו תליא, והכא דבעל כרחו שהוא לבקשת המזומן:
ד"ה או וכו' - דלא שכיח וכו'. אבל שכיח ולא שכיח לא מקרי אונס, ומש"ה תני הרי אלו נדרי אונסין לאפוקי שכיח ולא שכיח. ולתוס' (כז,א ד"ה וכי תימא), דסבירא ליה דאף שכיח ולא שכיח הוי אונס, הרי אלו נדרי אונסין להפריש בינם לבאים אח"כ, נודרים לנהרגים וכו' ששם האונס בא בשעת הנדר:
פרק ג משנה ד
בכל נודרין. לא מבעיא בידות וכנויים אלא אפילו נדר גמור:
הרע"ב ד"ה להרגין, - ליסטים וכו'. ליסטים ישראל:
ד"ה ולחרמין וכו' - שאינם הורגים וכו'. אבל מכל מקום מכים ומפחידים: ד"ה שהן וכו' - אין אוכלין וכו'. ולפי זה ניחא הבבא שניה של בית המלך, לא מבעיא דנודרים (לתרומה) שהוא אסור שודאי יועיל, אבל בלהפחדת המלך אימא דלא איכפת להו וליתסר:
תי"ט ד"ה שהיא וכו' - וי"ל שלא וכו'. אפשר דחיישי לערב התרומה בחולין ולדמע. א"נ משום כבוד הכהונה:
ד"ה חוץ וכו' - יאסרו פירות וכו'. ואף על גב דבכהאי גוונא אינו נדר, כמו שפסק שו"ע (סי' רלב ס"ה), מכל מקום נדר שוא אסור הוא לידור אותו, דיש אומרים דאפילו מלקות יש בו, כדכתב ב"י סי' רלו (ד"ה ויש דברים):
פרק ג משנה ה
הרע"ב ד"ה הרי וכו' - אם אינן נקצצות וכו'. היום ועבר היום ולא נקצצו, גמרא (כח,ב):
תי"ט ד"ה הרי וכו' - שהיה סבור שאי אפשר וכו'. קשה דאם כן למה הקדישן. והתוס' (כח,ב ד"ה דאיכא) כתבו, דמהו דתימא דחשיב נדרי זרוזין שלא נדר אלא לאמן דבריו שלא יתנצלו ולא משום דדעתו להקדישן אם ינצלו קמ"ל דאפ"ה הוי קדושות דגמר בלבו להקדישן (שאירע)[שסבור] הוא דיכול להיות דמינצלן, ע"כ. ולפי זה מ"ש הר"ב וירא שמא יקצצו הוא טעם, דקמ"ל דכיון להקדישם כדי שיציל אותן מן הקציצה, משום דניחא ליה בקיומן:
ד"ה אם וכו'. דודאי לא נתכוין שיקדשו מיד דאם כן מה לו להתנות, אלא דעתו לאיזה זמן:
פרק ג משנה ו
תי"ט ד"ה בכלל וכו' - עכשיו בים וכו'. וכן אמרו בגמרא (ל,ב). וקשה לי דלמה לא אמרו הואיל שנולדו ונתגדלו ביבשה, דהו"ל תואר כגון (תהלים קז,כג) יורדי הים באניות וגו' המה ראו וגו', שאעפ"י שאינם היום מדלא כתיב המה רואים, אבל תואר שם העתיד במה שלא עשה לא נמצא. ונראה לי התוארים אלו הם על שם הרגילות בכללות העולם ובסתם בני אדם:
פרק ג משנה ז
הרע"ב מי שהחמה וכו'. ולשון קרא נקט (קהלת ז,יא), ויותר לרואי השמש, שר"ל כל הבריות, שהרי החמה רואה את הכל. ונראה שמלת רואי תוכל להתבאר שם הראיה, כי (בראשית טז,יג) אתה אל רואי, פי' בא אל ראייתי, וכן (ישעיה כח,ז) שגו ברואה, בראיה, ומתניתין רואי החמה, ר"ל ראיות החמה, פי' הדברים הנראים לחמה, ודוקא העשוים לראות החמה, כדכתבו התוס' (ל,ב ד"ה לאפוקי), ונפקא מינא שאם אמר רואים את החמה מותר בסומים, כדכתב הטור (סי' ריז סל"ו), דאין מקום לפרשו שם ראיה מפני מלת את, והוא הדין בלא מלת את רואים החמה, מותר בסומין, כדפסק שו"ע (שם):
פרק ג משנה ח
הרע"ב ד"ה שאין וכו' - וראשם וכו'. אפילו בתולות, כדאמרו רז"ל (כתובות עב,א), לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש, אפילו פנויות (עי' שו"ע אבה"ע כא,ב):
פרק ג משנה ט
מן הנולדים. דאע"ג דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, מכל מקום אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם, שו"ע יו"ד ססי' ר"ד:
הרע"ב ד"ה מן וכו' - אף בילודים וכו'. משום דקא משמע דרבי מאיר מתיר נולדים וילודים, ואם כן ממאן אסר. ולפי גירסא שלפנינו אינו דוקא חסורי מחסרא, דגם בלשון משנה י"ל אף בילודים נאמר דמותר כשנדר מן הנולדים, כמו שאמרת בנודר מן הילודים דמותר בנולדים. ודוגמא לזו כתבו התוס' סוף פי"א דשבת (קב,א ד"ה רב אשי), דאמרינן בגמרא חסורי מחסרא, וכתבו דלאו דוקא הוא אלא כמו הכי קאמר:
תי"ט ד"ה מן הילודים וכו' - כתב הר"ן וכו'. (במ"מ)[במחילה מכבודו] ילודים בי' חיר"ק ול' חול"ם משמע הכי ומשמע הכי, אבל אם הל' בשור"ק אז הוא דוקא נולד כבר, כמו (מלכ"א ג,כו) את הילוד החי, (איוב יד,א) אדם ילוד אשה, (דבה"י א יד,ד) שמות הילודים. וכל אדם אומר ילודים (לו בשורוק) ולא ילודים (ל בחיריק), והכי גרסינן במתניתין. ותו דלפירוש הר"ן אמאי לא מפרשים בגמרא שני מיני ילודים (י' בחיריק ו' בחולם) כדמפרשים בנולדים דמשמע הכי והכי, ודוק:
ד"ה רבי מאיר וכו' - משמע דגרסתו וכו'. וה"ג בירושלמי (ה"ז): גרסת הרא"ש וכו'. בפסקיו לא גרס לה, אבל בפירושו אהא דמקשינן לרבי מאיר, ולא מבעיא נולדים אלא ממאן אסר, כתב הרא"ש והוא הדין דהוה מצי לאקשויי מאי אף, ע"כ. ואי איתא דל"ג אלא בבא קמא, הנודר מן הילודים מותר בנולדים רבי מאיר מתיר אף בילודים, מאי קשה האף, אבל אי גרסינן גם הבבא תניינא אסור בילודים, מצי לאקשויי מאי אף, דלא סלקא דעתך אלא דמתיר דוקא בילודים, לכן נראה דחסרון יש בפסקים, שהרי בגמרא דידן גריס לה, וגם הרמב"ם גרס תרי הבבי בפירושו:
פרק ג משנה י
תי"ט ד"ה מאוכלי שום וכו' - והוא בעצמו וכו'. אם כי לא נעלם מהב"י אותה הסוגיא, ואפילו הכי כתב דהעיקר ומותר בכותים. ואין ספק אצלי שבעלי אותה הגירסא היה להם גירסא אחרת גם בגמרא, ובמקום תרתי בבי קמייתא היו גורסין בבא קמא, משום דהוא מדאורייתא, אבל גזרות עזרא אין כל כך סברא לומר שהם קבלוה, דמסתמא הם היו שונאים את עזרא שבנה בית המקדש בירושלים:
פרק ג משנה יא
אסור בישראל וכו'. הטור כתב כמ"ש הר"ב, דגם הגרים בכלל ישראל, וכן פסק השו"ע (סי' ריז ס"מ), והב"ח והט"ז כתבו דאין לזה מקור בגמרא, אבל הט"ז מסיק נראה דטעמא הוי משום דהגר אומר אלקי אבותינו. ואני מוסיף מ"ש (שמות יט,ג) כה תאמר לבית יעקב, אלו הגרים. ובר מן דין ממתניתין מוכח בהדיא, דקתני ומותר בעכו"ם, ובודאי שאין הגרים בכלל עכו"ם:
ומוכר בפחות. ואפילו בנכסים שקנה אחר נדרו, דאע"ג דהוי דבר שלא בא לעולם, מכל מקום איהו מיהא איתיה בעולם ואיהו המהנה את
המודרים ולכך אסור, הר"ן (לא,א ד"ה לוקח):
הרע"ב ד"ה ומותר וכו' - ביצחק וכו'. גם מפשט ביצחק, ממעט ישמעאל:
תי"ט ד"ה קונם וכו' - בשם הכסף משנה וכו'. תמיהני איך לא הכריח כך מלשון המשנה, שישראל נהנין לי, ולא תני שאין ישראל:
ד"ה ואומר וכו' - סיפא דקרא וכו'. קשה דאדרבה בפסוק מחלק ביניהם, דאמר שכל הגוים ערלים בכללות כל הערלות, אבל ישראל דוקא ערלי לב. אבל נראה לי דאי מקרא קמא הוה אמינא דשאני לשון ה' מלשון בני אדם, לכך מביא דברי דוד שאמר כך מעצמו, וכי תימא דדוד קראו ערל על שם רשעו כי חרף את ה', לכך מייתי דבנות ערלים:
ד"ה שנכרתו וכו' - שהג' מהם וכו'. מדבריו ניכר שלא ראה בזוהר (עי' אד"ר קלב,א) שבפירוש אומר שמדה ראשונה היא אל, ושלא ידע בחכמת האר"י זלה"ה (עי' שה"כ דרושי ויעבור ובמבו"ש ש"ג ח"ב פי"ב ועוד), אבל רוח ה' דבר בו במה שהקביל י"ג בריתות לי"ג מדות:
מן המאוחר וכו'. זה אינו, כי דוקא המשיג בחכמתו הוא כך, אבל הנבואה היא על דרך השפע, וראשיתו ממעלה, קל וחומר מן חכמת האמת:
ד"ה שדוחה וכו' - החמורה וכו'. לדעתי הוא (ע"ד)[על דרך] ביום הכפורים שחל להיות בשבת, והיינו חמורה יותר משאר שבתות:
ד"ה שדוחה את הנגעים וכו' - קשה לי וכו'. הריא"ה תירץ דהיינו רבותא, דבין מילה בזמנה בין שלא בזמנה דוחה את הנגעים, מה
שאין כן בשבת דדוקא בזמנה דוחה:
ד"ה שנאמר וכו' - אלא ביום וכו'. אדרבה היא הנותנת, שבמילה אינו כסדר העולם דהיום הולך אחר הלילה והלילה הקודם ליום, אבל במילה היום קודם:
פרק ד משנה א
נפה. תנא נקט סרכיה, דתני פ"ה דשביעית מ"ט וסוף פ"ה דגיטין משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחיים ותנור, וטעמא דהיתרא דהתם משום דשמא שואלת נפה לספור בה מעות וכו', דבכולם י"ל שיעשה בהם מלאכה שאינה לאוכל נפש, ומש"ה לא נקט לה כסדר מלאכתן, והכא תני להו הכי אגב דהתם, אבל אסור להשאילה משום דסתם נדרים להחמיר:
תי"ט ד"ה מקום שמשכירין וכו' - כגון לעיסת חיטים וכו'. לא דק, דודאי אכילה אסורה, אלא דגם לעיסת חיטים אסורה, אבל לא השאלת נפה וכברה:
יש לתמוה וכו'. הר"ב סמך על מה שכתב בסופו, ולא כיון אלא לומר שלא אמר מאכלך עלי, כי אז לא יאסר עליו אלא אכילה בלבד, ולכך הוסיף מלת הנאה. אי נמי אפשר לומר דמאי דאמר רבא (לג,א), באומר הנאה המביאה לידי מאכלך עלי, דסבר הר"ב שהוא נכלל בדבר הנאת מאכלך עלי, ומשום הכי לא אמרינן בגמרא אלא אמר רבא, וז"ש הר"ב, והוא הדירו מהנאה וכו', וכלומר שבהנאת מאכלך משתמע כל הנאה השייכא למאכל, ומשום הכי בירושלמי לא אמר אלא הנאת מאכלך:
פרק ד משנה ב
הרע"ב ד"ה ובמקום וכו' - כששניהם וכו'. מתניתין נמי דווקא בהכי מיירי, דאי נכסי בעל האבידה אסורים על המחזיר אסור לו לקבל אלא מחזיר בחנם, ואי נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה צריך לקבלו ואינו רשאי להחזיר בחנם, אלא מתניתין כששנים מודרים, וכן כתב הטור סי' רכא:
תי"ט ד"ה מקום וכו' - כשאין המחזיר רוצה וכו'. דאי רצה לקבל מותר ולא תפול להקדש, שהרי שכרו הוא כפועל בטל:
מה שיקבל ממנו וכו'. פי' ולאו מצוה קא עביד, ולכן אסור לעשותו דיש בו הנאה דמכוין לה, וליכא למימר מצות לאו ליהנות נתנו:
ומכל מקום לבי מהסס וכו'. אם מהסס למה לא שם לבו משום סברא זו לכל רבוותא, וכל שכן שאין כאן אשם ופשע, שהרי קי"ל דבדבר
שבממון אפילו התנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים, ואם כן מ"ש הרמב"ם ממנהג, ר"ל שכך תקנו לנהוג מפני תיקון העולם, וכדשנינו בפ"ה דגיטין מ"ג, המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם, ולא ידעתי מה איסור יש בזה, דכיון שמותר ליחיד להתנות, כדתנן בפ"ב דבבא מציעא מ"ט, גם הרבים יכולים הם להנהיג כך. והרמב"ם קשיתיה מתני' דתנן מקום שנוטלין, דמשמע שהוא כולל בכל אותו מקום, וגם הר"ב לא פירש מתניתין בפרטות מתנה, אלא שהניחה כפשוטה דתני מקום:
מדין פריקה וכו'. שאני התם דאיכא צער בעלי חיים דאסור מדאורייתא: וכן בכולי פרקין וכו'. עיין מה שכתבתי לקמן מ"ג ברע"ב ד"ה אבל לא ילמדנו:
פרק ד משנה ג
נפשה לשמים. נראה דר"ל שאסורה בחייה כהקדש, דבחזקת איסור עומדת, וגופה אחר שחיטה, דבחזקת היתר עומדת:
הרי הוא מוכרה וכו'. כתב הר"ב לאכילה, כי למלאכה אסורה כדתנן בריש בכורות (פ"א מ"א), ולכן בחייה נפשה לשמים ובמותה גופה שלו, ודו"ק:
הרע"ב ד"ה אבל לא ילמדנו וכו' - ודוקא במקום וכו'. הוה ליה למימר כמשנה ב', דתפול הנאה להקדש. ומכאן תשובה למ"ש תי"ט לעיל, דבכולי פרקין לא העמידו נטילת שכר וכו', דתנא סמיך אמאי דתני במשנה ב':
תי"ט ד"ה לדעתו וכו' - כתב הר"ן וכו'. לפי דעתי טעמו, דכל הרוצה או כל הזן הוא דבר העתיד, שהוא אינו יודע מי ירצה ומי יזון, אבל כל השומע הוא בהווה, שבהכרח ישמע ואין צריך התעוררות רצון:
פרק ד משנה ד
תי"ט ד"ה עומד וכו' - כשנכסי וכו'. ולהכי הדר ותני המודר הנאה, דנראה דהוה סגי למתני ואם נכנס לבקרו וכו', דקאי אהמודר דלעיל, אלא דהתם מיירי כששניהם מודרים:
ד"ה אבל וכו'. ומ"ש הר"ב אין זה מוכרח, דאם כן היה לו לומר בתחילה, במקום שרגילים ליטול שכר על הישיבה:
ד"ה ואוכל וכו' - זה בשר וכו'. זה ממש נגד מ"ש הר"ב בדבור אבל לא מן התמחוי, דאם שונאים זה את זה איך ניחוש שיניח לו מנה יפה, ואיך יפרש הרא"ש בבא זו. ואחר כך מצאתי שהרא"ש מפרשו וז"ל, אבל לא מן התמחוי, אם נותנים לשניהם קערה אחת שאם האחד אוכל מעט והשני הרבה נמצא מהנהו משל חבירו, ע"כ:
פרק ד משנה ו
תי"ט ד"ה המודר וכו' - שמא ישאל וכו'. לכאורה נראה לפרש, ולא ישאל ממנו, כלומר לא ישאיל, שבזה לא יבא לשאול ממנו, וכן כולם. אי נמי במקום (ב')[שנים] כמ"ש לא יבוא ולא ימות. והנכון אצלי כי המודר הנאה כולל בין כשראובן אסור ליהנות משמעון ובין כשאסור להנותו. ואי נמי לא ישאילנו ולא ישאל תרי בבי נינהו כל חדא גזרה על חבירתה:
פרק ד משנה ז
והוא נותן. אם ירצה, וכן נוטל. אי נמי ונוטל בלתי חשש איסור: הרע"ב ד"ה ואין לו מה יאכל וכו'. דלאוקימתא קמייתא פורע לו חובו אפילו יש לו לפרעו, וכל שכן לאוקמתא תניינא:
תי"ט ד"ה ואין וכו' - וכ"כ תוס' וכו'. הר"ן לא דיבר בזה, ואם סבירא ליה כהני רבוותא, קשה מה שכתב התי"ט משמו לעיל מ"ד ד"ה
רפואת הנפש וכו':
פרק ד משנה ח
תי"ט ד"ה נותן וכו' - ותזון וכו'. והוא הדין אם תזון לא תפסיד אסור, כן כתב הבית ישראל (פרישה יו"ד סי' עב ס"ק ד), ע"ע. ובזה אין יסוד להשגת תי"ט, ודו"ק:
שאומר כן ליחידאה וכו'. ובודאי גם ביחיד יכוין לומר כל הזן, וכדאמרינן בשבת (קכא,א), דמותר לומר לנכרי כל המכבה אינו מפסיד, ואפילו לנכרי אחד, דאי לא תימא הכי לא מצינו בגמרא ולא בפוסקים באיזה לשון יאמר לנכרי יחידי בשבת. וגם מ"ש בהמדיר (כתובות פ"ז מ"א), יעמיד פרנס, משמע אפילו אין שם אחד דמכוין ליה:
הילכך נראה וכו'. דוק היטב בלשון תוס' שם בהמדיר (ע,ב ד"ה באומר) ולא תמצא שלא אסרו אלא אם תזון, אבל לא כל הזן שבודאי דשייך אפילו ליחיד, והרי סיפא דמתניתין דאין שם אלא אחד, ותנן מופקרים לכל מי שיחפוץ:
פרק ה משנה א
השותפין שנדרו. איבעיא להו בגמרא (מו,א), אם דוקא בנדרו כל אחד מרצונו שאסר נכסי חבירו עליו פליגי, או אפילו הדירו זה את
זה דהוי להו כאנוסים. וקשה לי דכיון דקא מפלגי אי אית ברירה אי לא, מה לי הכי ומה לי הכי. ובמה שכתב נמו"י לקמן יתורץ, ודו"ק: תי"ט וכופין וכו' - איכא למימר וכו'. קשה לי דיהיה חמור טעם דזילא ביה מלתא מטעם דיתקנא ויחטא לכתחילה:
פרק ה משנה ג
תי"ט ד"ה ויש וכו' - דאם איתא וכו'. ואין לומר דמשום סיפא תני מכרו, דעיקר הדין הוא הרישא ובה היה לו לאשמועינן חידוש דשכירות: