אור ברסלב

קול הרמז נשים· רבי משה זכות

כתובות

יבמות

פרק א משנה א

פתיחה:

ד"ה טעם וכו'. ולי נראה משום דיבום קדים במעשה יהודה כמ"ש

(בראשית לח,ח), ויבם אותה:

משנה א:

שפעמים בשבת. כתב רבינו תם בדף ג' א' (ד"ה שבתי דינין), שקודם תקנת עזרא לא היו קבועים בתי דין כל יום אלא יושבים כשהיו צריכים, ועזרא תקן שיקבעו בשני וחמישי, ע"כ. לכך תני שפעמים בשבת, ללמד שלעולם ישבו שני פעמים, בין צריכים ובין לא צריכים:

בתולה נשאת וכו'. פירש רש"י תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא, ע"כ. וכלומר שכיון שהיא תקנת חכמים כטעמם, לכן לא שייך למתני הבתולה, לאפוקי האשה נקנית דכל דיני קניינה כתובים בתורה, וזה מעין דברי התוס' (ד"ה ובפחותה). אי נמי יש לומר דכיון למה שכתב הר"ן שהביא התי"ט לקמן, דעיקר התקנה היא משום בתוליה, וזה שאמר כדמפרש טעמא (בד"ה משום דטרידא). ובזה אתי שפיר נמי מה שכתב [רש"י] בתר הכי, אבתולה קאי, כלומר שהתנא לא תני אלא מאי דשייך לבתולה, דהיינו טענת בתולים, ולא חש למתני שקדו, דשוו בה בתולה ואלמנה:

הרע"ב ד"ה בתולה וכו'. - שמא יהיה טרוד וכו'. וטרדתו אמרו (בתוס' ד"ה ליום הרביעי) שהוא משום (שבת קל,א) דליכא כתובה דלא רמו בה תגרא, והוא הדין לאלמנה דלא תנשא ליל ששי:

תי"ט ד"ה בתולה וכו' - תני נמי אלמנה וכו'. מה יאמר באלמנה נזונת (פי"א מ"א) דלית טעמא דאגב. ועוד דהתנן בשלהי תענית (פ"ד מ"ח), בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ואומרות תנו עיניכם וכו', ואם כן היו ידועות בקרב עמם:

משא"כ האשה כו'. פירוש האשה נקנית (קידושין פ"א מ"א) כדהרגישו התוס', ולפי דרך תי"ט שכוללת גם אלמנה שהיא ידועה לכן תנא האשה:

ד"ה שפעמים בשבת - אבתולה קאי וכו'. נראה דדוקא לרש"י לא מסיק כל מילי דבתולה מילתא בטעמא, ואחר כך ליתני ואלמנה ליום

חמישי, ועל דרך (בפ"ז)[בפרק ה'] משנה ב', ותירץ שטעם שפעמים בשבת קאי אבתולה, ומינה דגם אלמנה מן האירוסין תנשא ברביעי:

טעמא דשקדו וכו'. מכל מקום נראה לי דתנא רמיז להא דתני ליום הרביעי, כלומר יעשו הכנה ליום הרביעי שתנשא בו, ומשום הכי לא תני ביום:

משום דטרחא להו וכו'. אם רוצה לומר דטריחה להו ההוצאות, קשה דהר"ן גופיה כתב אחר כך (ד"ה והוא), דכייפינן להו למטרח. ויש לומר דפירושו כי הא דאמרינן בגמרא (ג,א), דכשבית דין קבועים בכל יום אשה נשאת בכל יום. ומקשינן הא בעינן שקדו, ומתרצינן דטריח ליה, פירוש שכבר טרח לפני השבת ותיקן צרכי סעודה. ובהא מיירי הר"ן, וטעמו משום מאן דחזי וכו'. ולעיקר הקושיא נראה לי דמתניתין לא תני אלא הטעם שנתחדש אחרי תיקון עזרא בקביעות בית דין בשני וחמישי, אבל טעם דשקדו אפילו קודם תקנת עזרא היה יכול להיות. ואפשר שזו היא כונת רש"י במשנה וז"ל, תקנת חכמים היא וכו', כלומר זוהי תקנה שחידשו מחמת הטעם האמורה במשנה:

ד"ה שאם וכו' - ושמא זנתה וכו'. ומאי דאמרינן בפ"ב דגיטין (יז,ב), דזנות לא שכיח, פירש תוס' דזנות בעדים והתראה לא שכיח:

אלא חד ספקא וכו'. אבל פירוש זה יש לומר, דמשום הכי לא תני טעמא דשקדו משום דטעמא דבתולים לא שייך אלא בהני תרי נשי, וטעמא דשקדו כולל לכל הנשים:

דאיכא ספק ספיקא, ספק תחתיו ספק ברצון:

ובפחותה מבת שלש תקנו וכו'. ונראה דבזה יצדק אומרו בתולה בלא ה' הידיעה, וכלומר בתולה, ואילו תני הבתולה הוה מוקים לה בפרטות להני תרי דליכא אלא חד ספיקא:

שזנתה ברצון, ואם לא יבואו תהיה מותרת:

והכי קאמר מצד תקנה זו וכו'. פירוש דמיירי כשיש בית דין, מינה נפקא לן כשאין בי"ד. מה שהקשו תוס' (ב,א ד"ה שאם וכו') לפרש"י, הוא משום דקשה לפירושו מדאמרינן בגמרא (ט,א), טוען פתח פתוח נאמן לאוסרה עליו, ואביי (ט,ב) מסייעו ממתניתין, והקשו התוס' דלרש"י אף על גב דלא נאמן לאוסרה ישכים לבית דין שמא יבואו עדים וכו', ולכן פירש מה שפירש. ולדידי לא קשיא לרש"י כלל, דמאי דאמר רש"י נאמן לאוסרה, עד שיראה אם יבואו עדים. אחר כך מצאתי כעין זה להר"ן. והר"ב ודאי לא סבר כתוס' דסתם כתב, והרי היא אסורה, אבל לא ידעתי למה לא הביא לשון רש"י כמנהגו:

פרק א משנה ב

כתובתה. למאן דאמר (י,א) כתובה מדרבנן, מפרש פסוק (שמות כב,טז) כמוהר הבתולות, סבלונות ודורונות. כן פירש הרמב"ן בפירוש התורה: גרושה. לא מיבעיא אלמנה שאין לה גריעות, אלא אפילו גרושה דמסתמא יש לה איזה פגם, ואפילו חלוצה:

הגיורת. כל אלה השלש דסיפא סתמן חשודות, ולכך לא ערבינהו עם השלש הראשונות:

תי"ט ד"ה וחלוצה וכו' - דכנשואה דמיא וכו'. והר"ן כתב, וקמ"ל ואף על גב דנתאלמנה ונחלצה, כתובתה מאתים. ונראה דרוצה לומר אף על גב דאית בה תרי לגריעותא. וגם מה שקראה (הרמב"ם פי"א מהל' אישות ה"א) משוחררת ומתניתין קראה שפחה, הוא דמפני שקדם ואמר הנושא, ולא שייך לומר הנושא שפחה. אבל קשה למה אמר שבויה דהוה ליה למימר פדויה, שהרי כשנשאה לא היתה שבויה. ויש לומר דאפילו בהיותה שבויה בקטנותה היתה יכולה להתקדש לו על ידי אביה:

ד"ה הגיורת וכו' - שמעתי טעם ששונה וכו'. ולא התחיל בשבויה שלא להתחיל בפורענות:

פרק א משנה ג

שבא על הגדולה. כתבו התוס' (יא,ב ד"ה ושמואל), בלא השיר בתוליה דאי בהשיר למה יש לה להיות פחותה ממוכת עץ, ע"כ. ונראה דהכי

פירושו, למה תהיה טענה זו לגבי בעל פחותה משל מוכת עץ שהיא [לחכמים] מנה וזו יש לה מאתים:

הרע"ב ד"ה וחכמים אומרים וכו' - לא הוי מקח טעות. אין להקשות דאם כן היינו משנה ז', דהקדים כאן הר"ב ללמדינו דטענתייהו

במשנה ז' במנה ולא כלום, פי' היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי מנה והוא אומר דרוסת איש את ואין לך כלום, הא דאם לא טען דרוסת איש אלא לא הכרתי בך כתובתה מנה:

פרק א משנה ד

בתולה וכו' כתובתה מנה. הא קמ"ל דאפילו היו לה עדים שלא נסתרה עם בעלה או [אפילו נסתרה] שלא שהתה כדי בעילה, מכל מקום

אין לה אלא מאה. ובבא דגיורת נקטה משום רבותא דשבויה, דכתבו התוס' בפרק אלו נערות (לו,ב ד"ה ואלו) במתניתין דאין להם קנס, דשבויה אינה בחזקת בעולה וכו', וכדהביאה התי"ט בסמוך פ"ג מ"ב, ומהאי טעמא גופיה הוצרך לשנות בכאן דכתובתה מנה ואגבה תני שנים אחריתי. ועוד משום מאי דכתב התי"ט לקמן (ד"ה ואין להם טענת בתולים) משם רש"י, דבכולהו לא מצי למימר מקחי מקח טעות, שלא בעדים שיעידו שלא נתייחדו:

פרק א משנה ה

אינו יכול לטעון. ויש לדקדק, למ"ד חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, למה לא יהיה נאמן. וי"ל דשמא אחר שבא עליה באירוסין נזכר שנתחייב בכתובתה יעשה סעודה להפסידה. וא"ת א"כ גם בלא אירוסין נחוש שמא יעשה סעודה לבוא עליה ולהפסידה אח"כ בטענת בתולים, דיש לומר דיחוש שמא היא תטעון משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני תחתיך, ולא יועיל ברמאותו ויפסיד סעודתו, אבל הכא דכבר נתחייב בכתובתה שמא יעשה הסעודה להפסידה כתובתה:

בית דין של כהנים. כתבו התוס' (יב,ב ד"ה בית דין) דאפילו לא כתב לה כתובתה גובה ארבע מאות בתנאי בית דין, ונראה לי דנפקא לתוס' מדלא תני כהנים היו גובין אלא בית דין. ועוד אמרינן בגמרא (שם) דגם משפחות מיוחסות שבישראל אם רצו עושין כן:

ולא מיחו בידם חכמים. דס"ד אמינא דלמחו משום כבודן של שאר בתולות ישראל:

הרע"ב ד"ה האוכל וכו' - ביהודה היו נוהגים וכו'. מדברי ה"ה פרק י' מהל' אישות (ה"א) משמע שביהודה לבד נגזרה גזרה איסור בעילת הארוסה. ונראה לי שטעם הדבר היה משום מה שכתב בירושלמי בפרקין (ה"ה) שמסורת היתה ביד בני עשו שיהודה הרג את עשו וגזרו שיהיה איסטרטיו בועל תחילה, ולכן התקינו שיהיה בעלה בא עליה בבית אביה, ומסיק דאף על פי שבטל השמד לא בטל המנהג:

תי"ט ד"ה האוכל וכו'. דלא אכיל. ש"ס. כצ"ל:

ונפ"מ היכא דלא נהיגי ליחד יכול לטעון פרש"י, כצ"ל. קשה לי חדא דפשיטא, דאפילו מתניתין תני דוקא שלא בעדים. ועוד רש"י בגמרא (ד"ה כדתניא) פי' דיש מקומות ביהודה דנהגו ליחד ויש מקומות דנהגו למשמש את החתן ואת הכלה קודם בעילה, אותה שלא תביא דם מבחוץ, ואותו שלא יאבד המפה שיש בה דם הבתולה, ושם בודאי דיכול לטעון, דאם לא כן למשמש מאי בעי, ואם כן זו היא כונת התנא לומר דמקומות שונים הם, ולכך תני האוכל ולא נחית לנפקותא דדינא. וי"ל בדקדוקנו בגמרא דמעיקרא אמרינן מכלל וכו' כדמייתי התי"ט, ובתר הכי אמר אביי, שמע מינה ביהודה נמי מקומות מקומות יש כדתניא וכו', ואהא דאביי כתב רש"י, ונפ"מ, משום דק"ל מאי הוסיף אביי, לכך פירש דאביי אמר הכי לנפקותא דדינא, וקמ"ל דלא תימא דמאי דתניא שהיו מקומות דנהגו במשמוש היה משום תוספת טובה ולכבוד הבתולות ולעולם אימא לך דאינו יכול לטעון, קמ"ל דאיהו יכול לטעון, דאי לא תימא הכי למה לי למתני האוכל כו' לתני ביהודה אינו יכול לטעון וכו':

לאו דוקא וכו'. ממאי דפי' רש"י ונפקא מינה וכו', י"ל דאף מש"ה תני האוכל לאשמועינן דלאו דוקא:

פרק א משנה ו

לא מפיה. תלמידי הר"י ז"ל כתבו בשמו, דנקט האי לישנא משום דאחד משלשה עמודי העולם הוא האמת, ומפי זו אין לנו חיים והעמדה, שחזקה שמשקרת בחזקת בעולה, וכלומר אבדה חזקתה ואוקי ממונא בחזקת מריה:

והטעתו. פירוש ואפילו מנה אין לה, ומשום הכי לא תני והטעתו גבי מוכת עץ (מ"ז) לאוקמי אפילו לרבי מאיר (מ"ג) ודו"ק:

הרע"ב ד"ה נאמנת דחזקה וכו' - אין אדם וכו'. כך היא למאן דאמר דכתובה דרבנן, אבל לתוס' דסבירא ליה דכתובה דאורייתא לא אמרינן האי חזקה (תוס' ד"י ע"א ד"ה א"ר נחמן):

תי"ט ד"ה לא כי וכו'. כתבו תוס' (יב,ב ד"ה והוא) דאף על גב דבסוף המניח (לה,ב) דייקי מדקתני לא כי, דמיירי בברי, הכא דליכא למטעי תני לא כי אף על גב דאיירי בשמא:

ד"ה מקח טעות וכו' - אפילו מנה וכו'. ויש ליתן טעם למה לא דמי למוכת עץ, דבגמרא (יא,ב) מסקינן, מוכת עץ בין הכיר בה בין לא הכיר בה כתובתה מנה, אבל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה (יב,א) אין לה כלום. ונראה דבאנוסה יש החרפה מפני שנאנסה שאולי יקניט את בעלה מה שאין כן במוכת עץ דמקרה הוא:

ד"ה נאמנת וכו' - דהכא דוקא וכו'. קשה לי דאם כן למה (לי)[לא] טענה משנשאתני נאנסתי דאית לה תרתי למעליותא, חדא שלא תורע חזקת בית אביה, ועוד שלא יקראנה רמאית במה שלא גלתה לו שהיתה אנוסה קודם שנשאה:

רגלים לדבר וכו'. כתב ההגהה חו"מ סי' ט"ו ד', דמהרי"ק כתב דאף במקום שאינו חייב שבועה יכול הדיין להשביע כדי לברר האמת, ע"כ.

ונראה לי דיש רגלים לדבר, שלא לחשוד שישראל אנס ארוסה:

דאין להקשות וכו'. נראה לי דאי לאו חזקה דאין אדם טורח הוה אמינא דעדיפא חזקת גופה דהיא בתולה מחזקה דממונא, וכדאמרינן (כר"נ יב,ב) דאוקי אשה אחזקתה:

הרי היא קלה וכו'. דעליה לפקוח עין ולשמור דם בתוליה. ועוד דאי לא תוכל לברוריה תטעון משארסתני או מוכת עץ אני תחתיך:

ד"ה עד וכו' - הוה ליה למתני וכו'. מתני' מדויקת, שהרי בזמן שנפלו נכסים או נאנסה עדיין היתה עתידה להארס, ועל דרך שפי' רש"י בפרשת ויגש פסוק (מו,ח) הבאים מצרימה:

ולא ידעתי וכו'. גדולה מזו תמהתי דמאי קמ"ל הירושלמי. ונראה לי כמו שפי' רש"י שם (עח,א), דדוקא בשנפלו לה עד שלא תתארס ונתארסה, אבל אם נשאת לא תמכור אף על פי שנפלו לה עד שלא תתארס. וזה לשון הירושלמי (פ"ח ה"א), כיני מתניתין עד שלא נתארסה, מה בין עד שלא נתארסה מה בין משנתארסה וכו'. פי' מה בין עד שלא נתארסה ונתארסה שמוכרת ומה בין שנפלו לה משנתארסה דסברי ב"ה דלא תמכור. ולפי זה מה שאמר תחילה כיני מתניתין עד שלא נתארסה, ר"ל ואחר כך נתארסה, שלא היה דבר אחר כי אם נפילת הנכסים קודם האירוסין ואחר כך לא היה כי אם אירוסין אבל לא נישואין:

פרק א משנה ז

אלא דרוסת איש. לפי' ר"ח (ט,א ד"ה ואי וכו') דמייתי התי"ט לקמן, צ"ל לפי' התי"ט, שטען שהיתה מוכת עץ במכה גדולה עד שיש להסתפק שמא דרוסת איש היא, ולכן כתב הר"ב פסקו בכאן ולא במשנה הקודמת, לאשמועינן כן דאי תימא דמתניתין בסתם מוכת עץ, והלא לר"ח פתחה סתום והוא טוען ברי ולמה נאמנת היא בהכחשתה, והלא כל הפוסקים כתבו דאי טעין ברי פתח פתוח דנאמן. אבל יותר נכון לומר כדלקמן דטעין טענת דמים דמוכת עץ אין לה דמים והבעל טוען דרוסת איש את תחתי, וכהאי גוונא מיירי הר"ב, דמשום הכי כתב, ולאחר זמן האירוסין כשנשאה וכו', פי' דהיא אומרת מוכת עץ אני תחתיך והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את תחתי, דאי קודם אירוסין היינו מתניתין דלעיל, וכיון דהיא אומרת מוכת עץ אני תחתיך לא נוכל לומר עוד ספק תחתיו, ובכהאי גוונא מיירי הר"ב:

הרע"ב ד"ה נאמנת וכו' - דשמא לאחר וכו'. פי' שהוא טוען דשמא נבעלה ולא מוכת עץ היא לאחר שארס אותה, כי השמא לא קאי אזמן אלא אבעילה:

תי"ט ד"ה נאמנת וכו' - מקחה מקח טעות וכו'. פי' לאפוקי מדרב חייא (יא,ב) דסבירא ליה כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה:

ז"ל כמ"ש התוס' וכו'. עיין מה שכתבתי (ד"ה אלא) לס"ד זה של התי"ט, אבל ודאי אין נכון דאם כן היא מכחשת אותו ואינה נאמנת, או אכתי יש שתי ספיקות לפי מש"כ לעיל:

בין בעץ ובין אדם וכו'. דע דזה לשון הירושלמי אמתניתין (ה"ז), מה אנן קיימין, אי בשכנסה בחזקת בתולה ונמצאת מוכת עץ אף ר' מאיר מודה, אי בשכנסה בחזקת מוכת עץ ונמצאת מוכת עץ ניכר הוא בפתח פתוח בין בעץ בין באדם, ע"כ. וקשה להר"ן דסבירא ליה שהכל שוה, מה הוא זה שאמר ניכר הוא, אלא נראה דה"פ, והלא ניכר הוא בין במה שנפתחה בעץ ובין שנפתחה באדם דשל עץ בודאי יותר סתום ואיך תעלה על דעתה לטעון מה שודאי הוא יכול להכחישה, ובזה יתקיימו דברי ר"ח. וגם הרי"ף סבר כן, והר"ן נראה שמפרשו בתמיה, וכי אפשר לאדם לבחון בין מוכת עץ לדרוסת איש, אבל לי נראה דאפילו אם לבו נוקפו הו"ל ספק סוטה, אלא (דקאמר)[דקשה] דבמשנה ו' אמרינן בגמרא דאיכא מיגו דמציא אמרה מוכת עץ אני ואי פתחה סתום הרי היא מכחישתו והוא נאמן, וי"ל דמתניתין איירי בטוען טענת דמים ומוכת עץ אין לה דמים והכי נמי מתני דהכא כנזכר לעיל:

דמוכת עץ לא שכיח, קשיא וכו'. אישתמיטיה דיבור תוס' דף ט' (ע"ב ד"ה אי למיתב לה כתובה), דבהדיא אור"י דלא שכיח, ודההיא דפרק אלו נערות אליבא דרבן גמליאל אבל (ר' יוסי)[ר' יהושע] סבירא ליה דחבטה לא שכיח, ע"ש. ומשום הכי לא כתב הבית יוסף סימן ס"ח הא דתוס', משום דתוס' בדבור הנזכר העלו דלא שכיח כדברי ה"ה (פי"א ה"י) והר"ן:

פרק א משנה ח

בשוק. גירסא זו דבשוק דבגמרא (יג,א) ל"ג, צ"ל מלת מדברת מתייחדת, וכל שכן למאן דאמר נבעלת, אלא ר"ל שתחילה דברה עמו בשוק

ואחר כך נתייחדה, דאי לא תימא הכי אלא הדבור בעלמא, למה ישאלוה מה טיבו של זה, והיינו דאמר בגמרא מאי מדברת, כלומר מה לנו שתדבר, מכל מקום הפוסקים כתבו נבעלה מפני שכן הוא הדין, ומתניתין לא נקטה מתייחדת אלא להודיעך כחו דר"י (תוס' ד"ה חדא):

איש פלוני. אף על גב דסגי לה לומר כשר הוא, תני איש פלוני, לפי מש"כ הרמב"ם בפרק ט"ו הלכה י"ד לאיסורי ביאה, דנאמנת לאסור הולד בקרובות אותו פלוני, והוא הדין שגם היא תאסר כן:

לא מפיה. קשה בשלמא לעיל קאמר ר"י הכי משום דאיכא חזקה

דממונא, הכא ליכא ונוקמא בחזקת כשרות. וי"ל דשאני זו שיצאה מחוק הצניעות ואתרע חזקתה, ור"ג דמכל מקום עדיין חזקת כשרות נמשכת:

בחזקת בעולה. פירש רמב"ם (שם) שאף על פי שזה שנתייחד עמה הוא ידוע (פי' לפי דבריה) לאדם כשר, מכל מקום היא בחזקת בעולה לפסולים ואינה נאמנת לענין כהונה כנז"ל. ובהכי דייק תנא, הרי זאת בחזקת בעולה לנתין וממזר, פי' לאחרים מלבד זה. ולפי זה מה שכתב שתביא ראיה לדבריה, ר"ל שאותו פלוני כשר ושלא נבעלה לאחר:

הרע"ב ד"ה וכהן הוא, - מיוחס. בנ"י דאין דבריה מועילים אלא לענין כשרות היחס אבל לא לענין הכהונה, ק"ו ממאי דאמרינן בגמרא

(די"ג ע"ב), עשרה כהנים עומדים ופירש אחד מהם ובעל, שמשתיקין אותו, לא לבד מנכסי אביו גם מדיני כהונה, דכתיב (במדבר כה,יג), ולזרעו אחריו, שזרעו מיוחס אחריו:

תי"ט סד"ה מדברת וכו'. אין זה בש"ס בפירוש, אלא אמרינן בשלמא לזעירי דאמר מדברת מתייחדת היינו דקתני תרתי מתייחדת ומעוברת, ע"כ. ופרש"י במתייחדת, להודיעך כחו דר"י ובמעוברת כחו דרבן גמליאל. ואי לאו דמסתפינא הו"א דזה או זה קתני, וכ"כ הרמב"ם פי"ח מהלכות איסורי ביאה (הי"ג), ולא עוד אלא אפילו ראוה מעוברת:

פרק א משנה ט

תי"ט ד"ה מעוברת וכו' - דאפילו בתה וכו'. קשה דמשמע דבתה יותר חידוש, ואינו כאחד משני הפירושים שהזכיר בסמוך (ד"ה נאמנת). ויש לומר דכאן מיירי לרבן גמליאל, ובסמוך לפסוק ההלכה כדשמואל, דאמר (יד,א), לא תעביד עובדא לכתחלה, אבל ברבן גמליאל (יג,ב) א"ר יוחנן המכשיר מכשיר אף בבתה (ור"מ)[ור' אלעזר] אמר פוסל בבתה, ואם כן אתי שפיר מ"ש אפילו בבתה. ועי"ל דלדידה קנסו אבל בתה לא דאיהי לא חטאה:

ד"ה נאמנת וכו' - ואפשר נמי לומר וכו'. לא ידעתי מי הכריחו לזה משמעות מדברי הר"ב, שהרי בפירוש אמר לא המדברת ולא המעוברת. ובכל דפריש וכו', פי' בין היא בין בתה, נראה דאינו כך למעלה:

פרק א משנה י

הרע"ב ד"ה מעלה עשו ביוחסין וכו'. פי' רש"י (יג,א), בכהונה: העוברת שם. ובזה מדוייקת ייתור, הרי זו, ור"ל זו דוקא, שהיתה שם סיעה ואיכא תרי רובי:

תי"ט ד"ה אם רוב וכו'. גרסינן בגמרא (יד,ב), אמר רבא רבי יוחנן בן נורי כמאן, אי כרבן גמליאל אפילו ברוב פסולים נמי מכשר ואי כרבי יהושע אפילו ברוב כשרים נמי פוסל, ומשנינן דהוו תרי רובי, ובתר הכי איתא שם (טו,א), אתמר רבי חייא בר אשי אמר רב הלכה כר' יוסי. וקשה דאמאי קאמר דרבן גמליאל מכשר אפילו ברוב פסולים והא אמרינן בגמרא (יד,א) דהיינו בדיעבד ורבי יוחנן בן נורי מיירי לכתחלה. וי"ל דאי אפשר לומר כן לסלקא דעתך דמקשן דלא ידע מתרי רובי, דאמאי תנן תו דאבא שאול בפרק עשרה יוחסין (דע"ד ע"א) דאמר ליה דאי מדרבן גמליאל הוה אמינא רוב כשרים, דהא ריב"ן לס"ד. [ובדרך קצרה נפרש דאי למימר דלרבן גמליאל סגי רוב פסולים בדיעבד, מסתיין בדריב"ן דבעי רוב כשרים לכתחלה, מכלל לאשמועינן דרבן גמליאל סגי ברוב פסולים, וזהו סלקא דעתך דמקשן, אבל שמואל דאמר דרבן גמליאל איירי בדיעבד וברוב פסולים הוא, משום דידע דריב"ן איירי בתרי רובי, ואם כן כשאמר ואת לא תעביד עובדא עד שיהיו רוב כשרים על כרחך דרוצה לומר רוב כשרים דמתניתין דהכא, וזהו הכרח להרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ח הי"ד)]. ועוד קשה למאן דסבירא ליה (רא"ש ור"ן) דתינוקת איירי כשאינה טוענת, אם כן מאי מקשה מדרבן גמליאל ברוב כשרים ולכתחילה, הא אינו איירי בטוענת דקאמר נאמנת. ואחר כך מצאתי שהכסף משנה (הי"ג) כתב כעין זה להליץ על הרמב"ם. ולהרא"ש והר"ן יש לומר דהכי פירושו, אי מיירי בטוענת קשה מדרבן גמליאל דמהימנא אפילו ברוב פסולים, ואי אינה טוענת הו"ל כר' יהושע דלא מחשיב טענתה ופוסל אפילו ברוב כשרים. ומשני (כתירוץ ראשון בתוס' יד,ב ד"ה כמאן) דהכא לאו משום טענה מכשר ריב"ן אלא משום דהוו תרי רובי. והתוס' דף ט"ו כתבו בתירוץ השני, כהרמב"ם דמיירי בטוענת, והוסיפו [דלא ראוה שנאנסה] דאית לה מיגו [דאמרה לא נבעלתי] ואפילו הכי בעינן תרי רובי [משום מעלה]:

הרא"ש והר"ן וכו'. קשה לי דלפי מ"ש התי"ט לעיל דבתה תנשא לכתחלה ולא היא, אם כן דילמא דרבן גמליאל דמיירי בחד רובא היינו לבתה אבל להכשיר הנבעלת לכתחילה ליבעי תרי רובי:

דמשמע הא דיעבד וכו'. יש לומר דקאי אדלעיל דכתב דלכתחילה סגי בחד רובא, ולכך כתב דהכא אינו כך:

כדעת הרמב"ם וכו'. דבטוענת בעינן תרי רובי לכתחלה, ובדיעבד אפילו ברוב פסולים לא תצא, אבל כשאינה טוענת אפילו לדיעבד בעינן

תרי רובי:

ולא תידוק וכו'. קשה כמו שכאן כתב ולא תידוק וכו' משום דלכולי עלמא לא בעיא רוב, הכי נמי לעיל כד ס"ד לאוקומי כהרא"ש, לא תידוק דבדיעבד לא בעי תרי רובי, דליכא מאן דאמר דס"ל הכי:

משום דיוקא דתדוק וכו'. האי בורכא היא, חדא דא"ל בדברי מפרש דכתב העיקר שלא כהוגן כי היכי דתידוק, ועוד דכבר שמעינן לה ממאי דכתב קודם דהיא לא תנשא לכתחילה:

ואני תמה וכו'. זה לשון הגמרא (טו,א), גזירה רוב סיעה אטו רוב העיר, ופריך ורוב העיר נמי אי דאזלי אינהו לגבה, ופריך וכו', ומשני איכא דאזלא איהי לגבייהו, זו היא גירסת רש"י. ויש גורסין לא צריכא דקאזלא איהי לגבייהו, ופירוש דוקא משום הכי גזרינן רוב סיעה אטו רוב העיר (איכא), דודאי אזלא איהי, דאז לא יש כי אם ספק אחד, וזו היא גירסת הטור, ומשום דודאי כשהלכה היא אז גזרינן אבל אי אזיל איהו, או לא ידעינן מי הלך אם הוא או היא, כשרה. אבל רש"י גרס איכא דאזלא, כלומר דגזרינן אטו רוב העיר (איכא), דמספקא לן מי הלך, דיש שני ספיקות ספק הלכה היא וספק אי אזלא לסיעה, גזרינן רוב סיעה אטו רוב עיר, ולא הוכשרה אלא דוקא כשנבעלה חוץ לעיר, דאז ליכא שום צד להסתפק. ולפי זה לא ידעתי איך רוצה התי"ט לחבר יחד סברת רש"י לשל הטור, ועיין בכסף משנה פרק י"ח מהלכות איסורי ביאה (הי"ג):

פרק ב משנה א

שנתארמלה. פי' לא מיבעיא שיורשים טוענין שמא, אלא אפילו נתגרשה דאיהו טוען ברי:

נשאתני. בהרי"ף גרסינן נישאתי (לפנינו נשאתני, ועי' בשינויי נוסחאות), וכן גורס בהרמב"ם הה"מ (הל' אישות פט"ז הכ"ה). והנאתני גירסא זו לדקדק בדברי רש"י והר"ב שכתבו, והוא אומר קאי אנתגרשה, ולמה לא כתבו כך גבי נשאתני, אלא דאף אינהו גרסי נישאתי, ואין הכרע דיהא קאי אנתגרשה, דאף נתארמלה תאמר נישאתי, מה שאין כן גבי הוא אומר אלמנה נשאתיך דעל כרחך איירי בנתגרשה. וגם הטור גריס נישאתי בסימן צ"ו (לפנינו נשאתני):

תי"ט ד"ה כתובתה מאתים וכו' - במקום עדים הוא וכו'. קשה דקארי לה אמאי קארי לה, אטו כולי עלמא לא ידעי דמגו במקום עדים.

וי"ל דמשום דאמרינן בסוף פירקין (מ"י) בגדול דנאמן להעיד מה שראה בקטנותו, והא קמ"ל דהוי כמגו במקום עדים. והר"ן לא ניחא ליה בהאי תירוצא, ומשום הכי תירץ במאי דקיימא לן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. ובזה מתורץ מה שהקשה למוהריב"ל חלק ג' סימן כ"ב אמאי לא תירץ הר"ן כתוס', והוא ז"ל השיב באופן אחר, ע"ע:

פרק ב משנה ב

ומודה. הא דאפסיק במשנה א', משום דהיא סיומא דלעיל, כלומר דדוקא בברי ושמא קאמר רבן גמליאל אבל לא בברי וברי:

הרע"ב ד"ה ומודה רבי יהושע וכו'. קשה לי דטעמא דר' יהושע הוא משום דאוקי ממונא בחזקת מריה וכדכתב תי"ט משנה ו' לעיל (ד"ה לא מפיה), ואם כן גם הכא נוקי קרקע ביד המחזיק. וי"ל דאין טעם דחזקת ממון אלא לנגד חזקת כשרות דקאמר רבן גמליאל, אבל עדיין נשאר המגו: במגו וכו' אבל וכו'. היה נראה לי לומר שפירושו מפני שהמגו הוא בענין האיסור והתביעה היא בממון, כך כתב הרמב"ם (בפי' המשנה), אבל הכא מגו הוא בממון, ואם כן התי"ט לא דק בהבנת דברי הרמב"ם. אלא דקשה לי דבגמרא (טז,א) אמרינן דומודה אמגו קאי, ומעיקרא בעי, אהייא וכו' אילימא אהא דראוה מדברת וכו' הניחא לזעירי דאמר מאי מדברת

(מתייחדת)[נסתרה] דיש לה מגו דמצי אמרה לא נבעלתי וקאמרה נבעלתי לכשר מהימנא וכו', והא הכא דאין שום תביעת ממון. ור' יהושע לא מודה במגו גם שהמגו הוא באותו ענין. ולכן נראה שהפירוש הוא כדמשמע מלשון הר"ב וכמו שהביא התי"ט. וכתבתי כל זה לאפוקי מת"ח שרצה לפרשו כנז"ל:

תי"ט ד"ה ומודה וכו'. - ומ"מ תמהני וכו'. נראה לי דהרמב"ם מפרש שור שחוט לענין איסור שהבהמה בחייה אסורה עד שיודע במה נשחטה, וכן כתב בעל המאור בפי' שור שחוט, אלא דלא פירש כהרמב"ם בכללות הענין, ע"ע. אבל הרמב"ם מפרש דהתם איכא ספק איסור וכדכתב הר"ב, אבל כאן אינו ענין לאיסור:

ולא מהמנינן וכו'. ומסיים רש"י (טז,א ד"ה הכא), דדלמא לא אסקה אדעתה אי נמי איערומי קא מערמא:

פרק ב משנה ג

אבל אנוסים. קמ"ל דלא כר"מ (בדי"ט ע"א) דסבר דעדים יהרגו ואל יחתמו, והא קמ"ל דיעברו ואל יהרגו:

קטנים היינו. אף על גב דקטנים נכללים בפיסולי העדות תנינהו, דאי לא תנינהו הוה אמינא דכאן אינם בכלל פסולי עדות משום דאיתא

(בדי"ט ע"א) חזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה בגדול, קמ"ל דאיכא מגו במקום חזקה:

הרע"ב ד"ה אנוסים וכו' - אינם נאמנים וכו'. אם לקו על עונם או שיש עדים שעשו תשובה נאמנים, חו"מ סי' ל"ד ס' כ"ט. ואם כן קשה שיוכל להיות בפסולים מחמת עבירה, וזהו היינו על דרך שכתב הר"ן בקרובים מחמת הנשים כדמייתי התי"ט:

תי"ט ד"ה אנוסים וכו' - והקשו וכו'. עיקר הקושיא של תוס' (יח,ב ד"ה ואין) הוא מפרק קמא דסנהדרין (ט,ב), פלוני רבעני לרצוני או בעל אשתי דאמר פלגינן דיבוריה, ואגב הזכירו גם ההיא דיבמות (כה,ב), אבל אי לא הוה האי דיבמות, הוה אמינא דקולא היא משום עגונה דאתתא כדאשכחא טובא:

ד"ה יוצא וכו' - וכיון שהגיד וכו'. מכאן קשה על הרמב"ם פרק ג' מה' עדות ה"ד, דסבירא ליה דכל עדים בכתב הוי דרבנן, דמדאורייתא בעינן מפיהם ולא מפי כתבם, והכסף משנה הניחו בצ"ע מפני קושיא אחרת. ובעל לחם משנה יישב מ"ש הרמב"ם דהוה אחר מיתת העדים שאין ראוי להעיד בפיהם ואז הוי השטר מדרבנן, אבל אם הם בחיים הויא עדותם בשטר מדאורייתא הואיל וראויים להעיד בפיהם ונכון הוא, ועיין ש"ך חושן משפט סימן כ"ח ס"ק י"ד:

פרק ב משנה ד

זה אומר. נראה דבבא זו לרבותא לרבי, דסד"א דלא סגי בעדות חבירו דדלמא אינו מכיר חתימתו אלא דראהו כותב על השטר וסמך על זה קמ"ל, ובבא שניה לרבותא דרבנן:

כתב ידי, צריכים לצרף וכו'. כתבו התוס' (כא,א ד"ה על), דלרבי אפילו אמר בפירוש שעל מנה שבשטר מעידין אינם נאמנים, וז"ש צריכים פי' מתקנה אחרת:

הרע"ב ד"ה וחכ"א וכו' - דעל מנה שבשטר וכו'. התוס' (שם) הכריחו דלרבנן אפילו אמרו בהדיא דעל כתב ידם הם מעידים. ואמר וזהו יתור לשון משנה, אלא נאמן לומר זה כתב ידי, כלומר ועל זה אני מעיד:

פרק ב משנה ה

שהפה. כיון דמשני ממון לאיסור איכפל תנא למיתני הפה שאסר וכו', לומר דאף גבי איסורא שייך האי טעמא, לאפוקי מס"ד דהוה

אמינא הנזכר לקמן (כד,א) בצריכותיה. ושמא רמיז נמי תנא דלא צרכינן למילף הפה שאסר וכו' מקרא (דברים כב,טז) דאת בתי נתתי, כדהוה אסיק אדעתא דרב אסי (כב,א), דסברא הוא דהוא אסר והוא שרי, להכי הדר תנא ותנייה לומר דהויא דומיא דהפה שאסר דלעיל ומסברא איתיה, ואי לאו דתני הפה שאסר הוה אמינא דטעמא הוי משום חומרא דתצא מזה ומזה: שהפה שאסר. נראה דהדר ותנייה נמי הכא, דלא תימא דטעם משום קולא דשבויה קמ"ל אף הכא צריכים לטעמא דהפה שאסר:

פרק ב משנה ו

הרע"ב ד"ה שמעידות זו את זו וכו'. התי"ט (ד"ה ובזמן) הוקשה לו למה שינו רש"י והר"ב בפי' שמעידות דהכא לשל שמעידין דלקמן

מ"ז . ולי נראה דלרבותא כתבוהו כן הכא, דמיירינן אפילו כל אחת שותקת משל עצמה והא ודאי, אלא כל אחת מעידה על חבירתה ע"כ לא זזו זו מזו, ואם כן הוה אמינא כיון דשותקת על עצמה נראה דאינה טהורה ולא נאמין של זו בזו קמ"ל דנאמנות, ומשום הכי כתב הר"ב דבשבויה הקילו. וקשה שהרי גם בכהנים נאמנים זה על זה. אלא דזו קולא גדולה אף ששותקות על עצמן, ומשום קולא דשבויה אפילו ר' יהושע מודה:

תי"ט ד"ה שנשבו וכו' - ומיהו יש לקיים וכו'. זה תימא שהרי איתא בגמרא (כג,א) דבנות שמואל הצפינו את עדיהן והועילתן המגו, וכאן שלא ידעו שיש עדים לא להימנו. ועוד קשה דאי הכי אמאי מצריך (כד,א) הא דשתי נשים משום סיפא דלא חיישינן לגומלים, לימא דהא רבותא קמ"ל. ועוד יש לדייק לר"י (כג,ב) דל"ג נשביתי אמאי צרכינן אפילו לטהורה אני, ליתני שתי נשים שנשבו ומעידות זו את זו נאמנות, ולהא יש לומר דאגב סיפא דשני האנשים תנייה הכי. ונראה לי דהכי קאמר שתי נשים שנשבו אף על גב דזאת אומרת וכו' אינם נאמנות על עצמן נאמנות זו על זו, ומנא ידענא דטעמא דאין נאמנות על עצמן הוי משום דלא מעידות זו על זו, שמע מינה דכל אחת מסופקת על חבירתה:

פרק ב משנה ז

תי"ט ד"ה וכן וכו' - דאי תנא מודה וכו'. נראה דהוה מצי לומר דהתם מודה ר' יהושע משום דליכא שור שחוט לפניך דלא היו עליו

עוררים, וכדפי' רש"י (טז,א ד"ה הכא), אבל בשטר יש עליו עוררים הוא הלוה האומר קיים שטרך. ולפי' תוס' (שם ד"ה התם) דפירשו באומר שדה זו של אביך היתה, מיירי בהלה תובעו על פה:

אבל איהו וכו'. הקשה הבעל לחם אבירים (ד"ה אבל אשת) דלשתוק מדשדה ולתני דעדים ואשת איש דאיכא בהו דעלמא ודנפשה, ולא תירץ. וי"ל במ"ש שם (בדי"ז ע"ב) דמיירי שאכלה שתי שנים בחיי אביו ואחת בחיי בנו, ואפילו הכי אם יש עדים שהיתה של אביו אינו נאמן, וקמ"ל דאין מחזיקין בנכסי קטן. וליכא להקשות ואמאי לא מצריך הכי, וי"ל דניחא ליה להצריך מן הרישא וסמיך אצריכותא דנשביתי, דאמר דמשום סיפא תני לה, ומינה דאי נצטרך לצריכותא דסיפא גם בעדים נעבדינהו, דכי היכי דבב' מתניתין דאיסורא מצריכינן תניינא משום סיפא, הכי נמי בב' מתניתין דממונא. אבל איכא למידק אמאי לא הקשה דלתני דנשבית ולשתוק מדאשת איש, דהתם אית איסורא ורבותא דסיפא, וי"ל דהוה אמינא בשבויה הקילו:

פרק ב משנה ח

הרע"ב ד"ה ר' יהודה אומר וכו' - אפילו היכא וכו'. הקשה הבעל לחם אבירים (ד"ה ואי בעית אימא) דמנ"ל דר' יהודה מיירי אפילו בדליכא גומלים. ועוד קשה דדלמא ר' אליעזר מפרש דר' יהודה, ולהא איכא למימר דלא אמרינן בגמרא (ב"ב לא,ב) דאימתי מפרש אלא בר' יהודה, ועיין ד"ה מעלין. אבל שתי הקושיות לא קשיא, דאי ר' יהודה איירי בגומלים דוקא מאי האי דקאמר ר' אליעזר בדליכא עוררים דמה ענין עוררים אצל גומלים. ועוד דאם כן הוה ליה למימר ר' יהודה אומר אין נאמנים, וכדתנן בסוף פ"ד דדמאי, אלא אין מעלין סתם דקאמר ר' יהודה אפילו בדליכא גומלים. אלא תקשה אם כן מנא לן הכש"כ שכתב הר"ב, דלמא דבעלמא לא חייש לגומלים, וכדתנן סוף פרק ד' דדמאי. ולפי זה קשה דמנא לן לאקשויי דר' יהודה אדר' יהודה וכדכתב התי"ט, שהרי בברייתא (כד,א) תניא אני כהן וחברי כהן ר' יהודה אומר אינו נאמן עד שיהיו שנים מעידין עליו, ואם כן אין אחד נאמן על חבירו, וסלקא דעתך דמשום גומלים הוא:

ד"ה עוררין וכו' - ואין עירעור פחות וכו'. ומשום הכי צרכינן לאוקמי (כו,א) פלוגתא דר' אליעזר ורבן שמעון בן גמליאל בצירוף עדות, דאי ערעור הוי בחד הוה מצי לאפלוגי, דתנא קמא לא חייש לערעור ולגומלים ורבן שמעון בן גמליאל חייש לעוררים כר' אליעזר ולא לגומלים כתנא קמא, ורבי יהושע סבר דאין עד אחד כשר אפילו ליכא ערעור וגומלים. ר' אליעזר חייש לערעור וגומלים דבעי דליכא גומלים ועוררים, אבל כיון דערעור בשנים לית סברא לומר דתנא קמא לא ליחוש לערעור ולא

לגומלים. ואם תאמר ומנא לן למימר הכי ואצטריך לאוקמי דרבן שמעון בן גמליאל במחלוקת אחר דצירוף עד, דילמא דערעור בחד ונוקי מחלוקתם בארבע החלוקות. וי"ל דאי הכי מתניתין אינה מסודרת דהוי ליה למתני דר"י בסיפא דאיהו אתא לטפויי, אבל השתא ניחא דתנא קמא חייש לעוררים ולא לגומלים, ור"י אפילו ליכא גומלים ולא עוררים, ורבי אליעזר חייש לתרווייהו, דאי איתא או עוררים או גומלים אין מעלין:

ד"ה מעלין וכו' - והיינו וכו'. יש מקשים דכיון דודאי גם תנא קמא חייש לעוררים דאין סברא דלא ליחוש לשני עדים, אם כן לימא ר' אליעזר אימתי במקום שיש גומלים, דהיינו מאי דבין ר' אליעזר לתנא קמא. וי"ל דהא קמ"ל דאין ערעור פחות משנים, דעל משנה זו אמר ר' יוחנן כך, כדכתבו התוס' (ד"ה והאמר):

בין ר' אליעזר וכו'. בבבא בתרא דל"א ע"ב פי' הרשב"ם דרבי אליעזר לפרש דר' יהודה בא ולא לחלוק, וזה נגד יבין שמועה כלל תל"ט, שכתב שאין אימתי לפרש אלא דוקא בר' יהודה:

תי"ט ד"ה ר' יהודה אומר וכו' - בדמאי הקלו וכו'. פי' זה תיר(ו)ץ אביי (כד,א) ולא תיר(ו)ץ דרבנן אדרבנן, ונראה דסבר דלא קשיא עלייהו, משום דשאני התם שעמי הארץ חשודים, אבל רבא תמה ואמר אטו רבנן אדרבנן לא קשיא, וצריך להבין למה לא רצה בחילוק שכתבתי:

במעלין מתרומה וכו'. ופי' רש"י (כד,ב) דלא הוו טעמא משום גומלים. וקשה אם כן לו יש עוד הצריכותא דאמרינן לעיל, דוכן שני אנשים למה. ויש לומר דההוא הצריכותא היא למאי דמשני תירוצא קמאי דבדמאי הקלו וכו' דמוקי למתני' בטעמא דגומלים, אבל לתירוץ השני דמילתא באנפי נפשה היא המשנה הח' דלא מטי בה משום גומלים, מה שפירש במשנה הז' נאמנים היינו דוקא לתרומה וכדדייק הר"ב, וטעמא הוי משום דאין מעלין ליוחסין, ודתנן וכן, היינו לנאמנות ולא לטעמא דמילתא:

לפרש אם כרש"י וכו'. לא גריס דרש"י לא ס"ל כתוס', דאף לאב"א צריכים תירוצא דכלי אומנותו ושאב"א דוקא לר"י, דאם כן הו"ל לאקדומיה לאב"א קודם תירוץ דרבא לקושיא דרבנן אדרבנן, וכל שכן דא"ה לא הוה שתיק רש"י מלכתוב כתוס' דבעינן אותו התירוץ, וס"ל לרש"י דלא חיישי רבנן לגומלים אלא כד מפסיד לאחרים דזהו הטעם דגזרו על הדמאי משום דאף על גב דהוו מיעוטא דלא מעשרי, כיון דהוי מיעוטא דשכיח היה הרבה נכשלים בו, וכמ"ש התוס' פרק קמא דשבת דף י"ג (ע"א ד"ה רבא), ומש"ה הכא דאין מעלין מתרומה ליוחסין לא חיישינן לגומלים דלא מפסיד לאחריני:

דלאב"א שפיר מתרצא וכו'. יישוב זה לא נראה, חדא דאמאי שביק תירוצא דתלמודא דידן ותפיס ליה דירושלמי. ותו דהתם כתב הר"ב לר'

יהודה דבדמאי הקלו משום חיי בני העיר, וא"כ כיון דמטי בה משום קולא דדמאי תו לא צריך אב"א:

והר"ן כתב וכו'. וה"ה (פ"כ מהל' איסו"ב הי"ג) כתב להפך, ע"ע: מעלין לכהונה וכו'. טעם זה כתבו הרמב"ם (בפיהמ"ש), שאביו מוחזק לכהן ויצא עליו קול וכו', וכדכתב הר"ב (ד"ה רשב"ג), וכן כתב בפ"כ מהאסו"ב דין י"ו, אבל בעלמא ס"ל דאין עד אחד נאמן בתרומה דאורייתא אבל בדרבנן נאמן, וז"ש ואין הלכה כרבי יהודה, דמיירי בדרבנן: דאין מעלין מחלוק וכו'. נראה לי דמיירי אי אתרמי שנתנו לו חלק בגורן, שיכול להיות שהיה רבו חולה שאל מבעל הגורן שישלח לו חלקו ביד עבדו, דמאן דאמר בגמרא (דכ"ד סע"ב) דרבנן אמרי דנאמן כהן זה על זה משום דאין מעלין, לא חייש למיעוטא דמצי למהוי:

ולכך לא נוכל וכו'. נראה לי דהרמב"ם מספקא ליה אי הלכתא כר"י משום דאיכא ב' סתמי כותיה או הלכה כרבי יוסי כדכללין. א"נ י"ל דחייש לתרי אתרי כדאמר בגמרא (כו,א) ודו"ק:

ד"ה רשב"ג וכו' - נראה דסברתו נוטה וכו'. התי"ט לא העתיק הלשון כהוייתו דמסייעתו, שהרי בהר"ן לא כתוב ואחרים דאז הדין עם הב"י, אלא כתב אבל אחרים שמזה נראה דלהכי נוטה:

פרק ב משנה ט

האשה שנחבשה. למ"ד בגמרא (כט,א) דהיינו נחבשה היינו הורהנה דעדיות, תני הכא נחבשה, משום סיפא דע"י נפשות דלא שייך בהורהנה:

שנמצאו. פי' לאפוקי דאיכא מחבואה, וכדכתב הר"ב, דאז אינן מצויות: ואין נאמן. בעל הערוך כתב שקבל מרבו דגרס שאין והש' במקום ו', כגון (ביצה פ"א מ"ב) שאפר כירה מוכן הוא:

אין אדם וכו'. יש ליתן טעם למה לא יהיו אדם ואשתו נאמנים כשכל אחד טוען בברי שהיא טהורה, ומאי שנא מההיא (כב,ב) דשנים אומרים גרושה היא וכו' דנאמן אחד מעדים לנושאה בטוענת ברי. ונראה דשאני הכא דרבנן הקילו בכמה דברים בשבויה, מטעם דאמרינן בקידושין די"ב ע"ב דבשבויה מנוולה נפשה באפי שבאי, ומש"ה חיישינן דיורה היתר לעצמו להחזיקה לטהורה:

הרע"ב ד"ה ע"י ממון וכו' - ודוקא שיד וכו'. ואין להקשות דא"כ לפלוג בדידה ע"י ממון, דבמה דתני לעיל דיני דשבויה כבר אשמועינן דכשידם תקיפה אסורה מ"מ:

ד"ה ע"י נפשות וכו' - אפילו לבעלה וכו'. הא דלא כהרמב"ם ז"ל פי"ח מהאסו"ב ה"ל. ויש לי להביא ראיה לדבריו דאמר בפרק נערה (נא,ב), כל שתחלתה באונס וסופה ברצון מותרת לבעלה משום דיצר אלבשה, וכן כתב הרמב"ם פכ"ד מהל' אישות הי"ט, והשתא ק"ו לאונס פחד המיתה: תי"ט ד"ה שנחבשה וכו' - הרמב"ם וכו'. להרמב"ם ניחא דמשוי לה לשבויה, אבל לר"ב דמחמיר אפשר דלא סגי עד אחד:

ד"ה ע"י וכו'. ובגמרא (כז,א), דאמרינן כגון נשי דגנבי או דרוצחים, ופי' רש"י שדרך המלכות להפקיר בתם ונשיהם, צ"ל דמופקרות גם למיתה:

ד"ה אפילו וכו' - כההיא דגיטין וכו'. והא דלא תני לה הכא כדתני התם, נראה לי משום דאיכא מ"ד בגמרא (כז,ב) דתנאי היא, הכא אי מהימנה שפחתה אי לא כדמשמע הב' ברייתות, ומש"ה לא תני לה הכא דבפלוגתא לא מיירי:

ד"ה המעון הזה וכו' - ונ"ל שאין זה וכו'. הכי מסתבר לי נמי, דאי שבועה, איך נשבע רבן גמליאל (כריתות פ"א מ"ז) שלא ילין עד שיעמדו הקינים בדינרים, שהרי הדבר תלוי בדעת אחרים, וגם בבא בן בוטא (שם פ"ו מ"ג) למה לו להשבע ללא צורך:

פרק ב משנה י

ושהיה איש פלוני. בגמרא (כח,א) מקשינן, ודילמא עבד כהן הוא, ומסיק דאסור לאדם שילמד את עבדו תורה. והקשה מהרש"ל, אמאי לא אוקי כגון דמוחזק לן באבוה דכהן הוי ונפק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה וכו', וכמ"ש הר"ב לעיל מ"ח (בגמ' כו,א), והניחו בצ"ע. ואני אומר דלא ידענא מנ"ל למהרש"ל דהאי עד אלים לבטל הקול:

ושהיה חולק. כתבו התוס' (כח,ב ד"ה תנן וכו'), דאיהו מעיד בתרומה דאורייתא אבל לא נאמן אלא להאכילו בדרבנן. ובהאי ניחא דלא מקדים בבא דחולק לבבא דטובל, דהא מעיקרא חולק ובתר טביל ואכיל. אבל להר"ן דפירש דמעיד בדאורייתא ומהימן משום צירוף הגדול שיש עמו, קשה הסדר. ועוד דהוה ליה לחבר יחד בבות הצריכות צירוף ודו"ק: דרך היה. הא דלא ערבינהו, דרך ומעמד ומושב [ומספד] היה לפלוני במקום הזה, נראה דמשום דיש דרך שאינו צריך לעדות, כגון אדם אחד מקיפו מארבע רוחותיו, כדלקמן פי"ג מ"ז (בגמ' קט,ב), דממ"נ צריך ליתן לו דרך:

הרע"ב ד"ה זה וכו' - השטר על פיו וכו'. לאו על פיו לחודיה, דבגמרא (כח,א) אמרינן דצריך גדול עמו. ונראה דאשמועינן דלא יצטרפו שנים להעיד מה שראו בקטנן. והשתא ניחא דלא אקשינן בגמרא פשיטא, שהרי אין קיום שטרות אלא בשנים, ולא ידעתי למה לא הזכירו הר"ב ולא התי"ט, ומתניתין דייקא, נאמן אדם, כלומר אחד ולא שנים:

שקיום שטרות וכו'. ואפ"ה אין נאמנים להעיד בקטנן, ואע"ג דבבדיקת חמץ נאמנים משום דבדיקה מדרבנן, שאני התם משום דבדיקת חמץ היא בידו, כן כתבו התוס' (כח,א ד"ה אלו), דהואיל ובידו לבדוק נאמן לומר בדוק הוא. ולי נראה דכיון שתקנו קיום שטרות משום חשש הזייפנים, לכן לא ראו להאמין הקטן בקטנו דבקל יוכלו לפתותו שיאמר שהוא מכיר החתימה, אבל בגדול דנתחייב במצוות והוא בר עונשין לא יעיד שקר, וכן הוא בעדים מתים. ועי"ל דבכל הני חב לאחרים, דבתרומה ממעט לאחרים, ובבית הפרס אם היה כהן מונעו מליכנס שם, ובתחומים שלא יעברו משם, אבל לפי דכל הני לקולא לא אתי שפיר תירוץ זה:

ד"ה ושהיה וכו' - שאינו נקוב וכו'. זה אליבא דהרמב"ם (הל' תרומות פ"ב ה"א), דסבר דמן התורה כל הפירות חייבין בתרומה, אבל רש"י (כח,ב ד"ה בתרומה) פי' בתרומת פירות או דחוצה לארץ:

תי"ט ד"ה זה וכו' - והילכך אין זה וכו'. אין אלו דברי רש"י כי כמה פעמים העמידו דבריהם במקום תורה:

וכתבו התוס' תימא וכו'. דבור זה קבעוהו התוס' אמאי דאמרינן הכא קיום שטרות מדרבנן. וקשה לי למה לא קבעוהו לעיל במכילתין די"ח ע"ב אהא דקאמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר וכו', וי"ל שכוונתם להקשות לכאן, דכיון דעל דין התורה חששו רבותינו ז"ל שכל אדם יזייף וכו' (משום דאחסור דר"י) א"כ למה לא ראו להקל בעדות קטן. ולפ"ז אין תירוץ רש"י דגיטין (ג,א ד"ה נעשה) כלום. ולפי סברת התי"ט ז"ל דאשתמיטתיה לתוס' דברי רש"י, וזה דוחק גדול, וכש"כ דאין שום חדוש כמו שפרש"י דלא חציף אינש לזיופי, דאיהו ז"ל כתב הטעם הפשוט למאי דלא הצריכה תורה לקיים השטר, דאיהו משום דשארית ישראל לא יעשו עולה, אבל אח"כ רבו הפריצים בעו"ה:

ויכתוב ויחתום וכו'. ולהרמב"ם ניחא, דלא אמרינן כמי שנחקרה עדותם בבי"ד אלא בעדים שעדיין חיים, וכנז"ל סוף משנה ג', וא"כ לא חיישינן לזיוף דעבידא לגילויי:

סד"ה וזה וכו'. ויש להקשות דא"כ אמאי עבדינן צריכותא, דילמא דתנן דוקא הני למעוטי אחרים:

ד"ה דיוצא וכו' - ועכשיו שנשתחרר וכו'. כ"כ התוס' (ד"ה ודילמא). וקשה דלפ"ז הוקשה להם למ"ד ביבמות (צט,ב), דאין חולקים תרומה לעבד דלא ליסיק ליוחסין, ואמאי לא אמרינן דלמא נשתחרר וכו'. ותירצו דלא שכיחא כולי האי שישאל תרומה אחר שנשתחרר וכו'. וקשה לי א"כ אמאי ניחוש לכך כיון דלא שכיחא, טפי הול"ל דילמא עבד הוא ויוחזק לכהן ויבוא לחלוק על הגורן, ובהא הוה ניחא ההיא דיבמות. ועוד דהכא משמע מדאמרינן ודלמא עבד הוא, ולפי' תוס' הול"ל עבד הוה:

סד"ה ושהמקום וכו'. צריך להוסיף מ"ש הר"ן דכל הבקעה בספק טומאה, ופירושו מקברות הרבה, דאי לא הוה אלא קבר אחד הלא אין לו אלא מאה אמה לכל רוח כרפי"ז דאהלות, ומהו זה שמיקל זה, אבל מ"מ לישנא דהמקום הזה לא דייקא, דהול"ל ועל כל בית הפרס. אבל הראב"ד (מובא בר"ן) פי' דר"ל טומאה קלה, כלומר שכבר נידש ונופח והוא טהור לעושי פסח, וגמרא (כח,ב) דייקא כוותיה דאמרינן בית הפרס דרבנן, דקשה וכי יש בית הפרס דאורייתא, אלא ר"ל בית הפרס שכבר נתקן כתיקון רבנן דהיינו שנידש ונופח:

פרק ג משנה א

הבא על הממזרת. הקשה מהרנ"ח דהול"ל אלו נערות וכו' ממזרת ונתינה וכו'. ותירץ במ"ש דתני הבא על הגיורת וכו' והבא על אחותו וכו' לחלק בין חייבי לאוין ובין כשרות ובין חייבי כרת ומש"ה תני הבא: הבא על הגיורת. משום דאמרינן בסנהדרין (סו,ב), בתולה ולא בעולה, סד"א דשני ספק בעולות, קמ"ל דכיון דחוזרות בתוליהם לא נקט בעולות אף על פי שנבעלו:

הבא על אחותו. תנא לא נקט הני עריות כסדרן בתורה, אלא ד' אחיות וב' אישות, להקל בזכירתו ולפי מדרגת קורבתן:

יש להם קנס. לשון מיותר הוא זה שיהיה די שיאמר, ואע"פ שהן בהכרת וכו', אלא מובן כמ"ש הלחם אבירים (ד"ה הבא על הממזרת) דמיירי באנוסה, והיינו דקתני יש להן קנס אע"ג דנתקדשה וקנסה לעצמה: הרע"ב ד"ה אלו נערות, - שאע"פ שהן וכו'. ולפיכך מקדים הפסולות שהוא חידוש ולא התחיל בחייבי כריתות משום דאיכא מ"ד (לה,ב) דאין להם קנס:

אם אנס אדם וכו'. כתב הלחם אבירים (שם) דשפיר דייק לאוקמי באנוסה ולא במפותה משום ב' בבות דלקמן דאיירי בנתקדשה וכדכתב הר"ב, ואם במפותה אין להם קנס דמדעתה עבדה:

ד"ה ועל וכו' - גרי אריות הם וכו'. קשה לי דתנן פ"ז דברכות (מ"א) דכותי מזמנים עליו, וכתב הר"ב דאח"כ מצאו להם דמות יונה ועשאום כעכו"ם, באופן שבימי המשנה היו כישראל, והיינו טעמא דתנן בכל מקום ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לנתין וממזר ולא תני כותים, וגם כתב שם הר"ב בברכות דגרי אריות היו, וא"כ מהו זה שכתב כאן, דא"ל דהכי מיירי אחר שמצאו להם הע"ז, חדא דלא הזכירו הר"ב, ועוד דאם כן אפילו למאן דאמר גרי אמת הן, כעכו"ם הן אחר שנודעה רשעתם:

ד"ה שאע"פ שהן בהכרת וכו'. לאפוקי מרבי נחוניא בן הקנה (ל,א) דס"ל דאף כרת פוטר, ואביי מייתי מקרא אסון, וסבר דבין כרת ובין מיתה בידי שמים פטרי לרבי נחוניא, ורבא (ל,ב) מייתי ליה מאם העלם יעלימו, דבמיתה בידי שמים מודה רבי נחוניא דחייב בתשלומים, ומתניתין דיקא כוותיה, דתני דאע"פ שהן בהכרת אית להו קנס, וכמו כן מפני שאין בהם מיתת בי"ד דכשישנה פוטרת אבל לא מיתה בידי שמים שזו אינה פוטרת מתשלומים:

תוכן העניינים

קול הרמז נשים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה