קול הרמז נשים· רבי משה זכות
יבמות
פרק א משנה א
פתיחה:
ד"ה מסכת יבמות. ולי נראה משום דיבום קדים בתורה בפר' וישב (לח,ח), בא אל אשת אחיך ויבם אותה, ואמרו בבראשית רבה (פה,ה), יהודה התחיל במצות יבום תחילה:
משנה א:
עד סוף העולם. לא סגי דתני צרות צרותיהן, דהו"א דדוקא קתני מדכתיב (ויקרא יח,יב), צרור, בשני רישי"ן, והיינו שתי מדרגות, כן כתבו התוס' (ב,א ד"ה עד). ובזה אני מדייק, דלא תני פוטרות צרות וצרות צרותיהן עד סוף העולם מן החליצה וכו', משום דלפי האמת מן הפסוק לא משמע אלא שתי מררגות, ומסברא אמרינן עד סוף העולם:
או מיאנו. הקשו התוס' (ב,ב ד"ה ואי), דמשכחת לה בקידושי טעות וכרבי ישמעאל, ותירצו דמתניתין לא כוותיה. ובהכי מתורץ מאי קמ"ל, אלא דאתא לאפוקי מדרבי ישמעאל, עיין למטה:
הרע"ב ד"ה חמש עשרה וכו' - שאפילו יבמתו וכו'. ונראה לפרש, דערותה מושכת עצמה ואחרת עמה, והכי קאמר ערותה וערות עליה, אבל מן הגמרא (ג,ב) משמע דהוי גזרה שוה:
ד"ה וכולן וכו' - אלא ביתומה קטנה וכו'. וכאן הוא קיים ואיך מיאנה בתו:
תי"ט ד"ה חמש וכו' - ולא עריות וכו'. ולי נראה משום (תהלים קיט,קל) פתח דבריך יאיר, ניחא למנקט לישנא מעליא:
ד"ה פוטרות, - לא תני אוסרות וכו'. בגמרא (ג,א) פי' רש"י דפוטרות משמע מהחליצה, ואי בעי מייבם, וזה אינו דהוה ליה איסור אחות אחיו: שלא במקום מצוה. כל זה הוא מהגמרא (שם) ופי' רש"י. ומסיים רש"י (בד"ה משום), אבל פוטרות לא משתמע איסורא משום צרתה של בת, אלא
הבת פוטרתה מיבום ואיסורא שכיב עלה, ע"כ:
ד"ה מן החליצה וכו' - כל העולה וכו'. אין להקשות דלעיל (ג,א) אסר חליצה משום גזרה דלא תתיבם, ולא צרכינן תו להאי כללא (מא,ב). דבגמרא (ג,א) אמרינן ליה משום דמקשינן דליתני מן היבום לבד וחליצה ממילא משתמע, ומשני דהוה אמינא דתחלץ שלא להפקיע מצות יבום אבל לא תתיבם משום איסורא דלצרור, ופירוש ולא ניחוש לגזרה, דאתי למימר תתיבם. ולהא משני דאקרא עצמה אסורה לחלוץ כשאינה יכולה להתיבם. ואיברא דהתי"ט הוי מצי למימר האי כללא לעיל ולא למטי משום גזרה, משום דאף על גב דבגמרא איתא להאי גזרה, כדמקשה דלתני אוסרות, עדיין לא גילה האי כללא, אבל תי"ט הוה מצי לשנותו כיון דאיהו המסקנא:
ד"ה ומן היבום וכו' - למה שמפורש וכו'. ולפי מאי דכתיבנא התם בברכות, י"ל הכא דאע"ג דתניא הכא איצטריכא בבכורות לפרושי, דהא דחליצה קודמת היינו בדורות אחרונים, ע"ע, דאי מהכא הו"א דמעיקרא נמי חליצה קודמת ואינו כן:
ד"ה ובת וכו' - בת בתו וכו'. ומש"ה נקט בבת אשתו בת בנה ובת בתה, מלישנא דקרא (ויקרא יח,יז). ועי"ל דאמרינן בגמרא (ב,ב), דלקדים תנא בתו משום דאתיא מדרשא וחביבא ליה, ומש"ה הקדים אף בת בתו לבת בנו:
ד"ה אחותו וכו'. כתב רחמנא (דברים כה,ה), יחדיו, דמיוחדים בנחלה, שחולקים נחלה אחת לאפוקי לוט שאין חולקים נחלה אחת, רש"י (יז,ב ד"ה המיוחדים). וכלומר שאם בא לחלוק בנכסי תרח אינו חולק מחמתו אלא מחמת הרן אביו:
ד"ה או שנמצאו וכו' - דקתני שנמצאו וכו'. והשתא י"ל דלהכי תנא הא דאילונית למ"ד (יב,א) שנמצאו לאפוקי הכיר בה, ומ"ד (יב,ב) שהיו לרבות הכיר בה:
פרק א משנה ב
הלכה צרת בתו וכו'. אורחיה דתנא למתני הליכה היכא דאיכא איזה שינוי, ועיין ריש פ"ג דקדושין [הגה, ושם תראה דהליכה הוא ברמאות אף כאן הלכה ברמאות], דהו"ל לאחיו לייבם בת אחיו, אלא שצרתה השתדלה לפתות אותו שיקחנה. וגם מש"ה לא תני ונתייבמה אלא ונשאת, שהערימה בפיתוי או במתנות למצוא חן בעיניו, כאילו היתה אשה חדשה שנושא בעלה מפני שחפץ בה ולא מכח הכרח מצות יבום:
תי"ט ד"ה מתה וכו' - לאשמועינן וכו'. ובהכי ניחא דפתח במתה וסיים נמי בנתגרשה לאשמועינן הא:
פרק א משנה ג
הרע"ב ד"ה שש וכו' - ורמב"ם וכו'. ולדידיה ה"פ למתניתין, שחמש עשרה נשים דלעיל יכולות להנשא לאחיו מאביו ואין כן שש עריות אלו, שהן יותר חמורות מפני שיכולות להנשא לאחרים דוקא ולא לאחיו מאביו:
פרק א משנה ד
ואלו מטמאין וכו'. כתב רש"י (יד,א ד"ה על גבי), בית הלל מחמירים בטהרות טפי:
הרע"ב ד"ה בית שמאי וכו' - דרשה דלצרור. וטעמייהו דכתיב (דברים כה,ה), לא תהיה אשת המת החוצה, מכלל דאיכא פנימית, ואמר רחמנא לא תהיה, פי' רש"י (יג,ב ד"ה לא), החיצונה שהיא נכרית ליבם לא תהיה לאיש זר:
ד"ה ובית הלל וכו' - והרי היא וכו'. וקיימא לן (ויקרא כא,ז), ואשה גרושה מאישה, (צב,א) ולא מאיש שאינו אישה, כן פירש הרמב"ם:
תי"ט ד"ה ובית הלל וכו' - פשיטא וכו'. אין זה מחוור, דקושית הפשיטות (יג,ב) היא בין לבית שמאי ובין לבית הלל, ומשני דתנינהו משום בית הלל, לאשמועינן דאפילו תקנתא דרבנן לית להו:
ד"ה כל הטהרות וכו' - שהוא מההתפעל וכו'. שכח כל פסוקי גדידה שבמקרא, אבל עיקר הדרשה הוא משום דכיון דאיכא למטעי ולומר דלא אתא קרא אלא לגדידה, לימא בלשון קצרה תגודדו, ע"ד (בראשית מא,יד) ויגלח ויחלף שמלותיו. ומה שדקדק בלשון אגודה אינו מחוור, שאף על פי שאמרו לשון אגודות היינו לפירוש הענין, אבל גם גדודים ר"ל הוא חיבור אנשים, ואם כן כונת הפסוק, לא תעשו שני מיני גדודים, היינו שריטה וגדודי חיילים. ובהכי אתי שפיר דלא נקט קרא לישנא דשריטה כדנקט באתרי אחריני, (ויקרא כא,ה) לא ישרטו, (שם יט,כח) ושרט לנפש:
פרק ב משנה א
כיצד. בכל מקום דתני כיצד, הוא ללמד מציאות הדבר, (ביכורים פ"ג מ"א) כיצד מפרישין, (פסחים פ"ז מ"א) כיצד צולין, וכאן מנין אח שלא היה בעולם, וזה מלתא דפשיטא, ונראה דתני כיצד משום שיש מחלוקת
במציאות, דרבי שמעון מודה בדרישא ופליג בדסיפא, וזהו שפי' כיצד אשת אחיו פוטרת:
תי"ט ד"ה עשה וכו' - בלא חליצה וכו'. משום דהיא צרת ערוה, רש"י (יז,א במתני'):
ד"ה מאמר וכו'. האי בורכא הוא, דאם כן כל קידושין אקרו מאמר. ומה שכתב שאין דין קדושין אלא באמירה, לא שייך בקידושי כסף ולא בשל שטר, דמצי למיהב לה הכסף או השטר נישואין. אבל האמת הוא שנקראו מאמר, לפי שהוא גדול, ומאמר רז"ל שלא תתיבם אא"כ קדשה תחילה, ולפי שהוא מדבריהם לכך אינו קונה קנין גמור, וכמ"ש הרמב"ם (וכ"מ) (הל' יבום פ"ב ה"א), ולכן קראוהו מאמר, והוא בין כסף ובין שטר:
פרק ב משנה ג
תי"ט ד"ה לא חולצת וכו' - ממעטינן לה וכו'. וטעם ההיתר משום דהאילונית אינה ראויה ליבום, ואין איסור צרת ערוה אלא בהיותה ראויה למצות יבום:
כן כתב נמו"י וכו'. ואפשר לומר דכלל וכל הם שני ריבויים, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. וגם לכן האריך התנא לשנות כלל וכו' ולא תני כל איסור ערוה לדיוקי, וכיוצא בזה כתבו תוס' פרק חזקת (ב"ב נו,א ד"ה חייב):
ד"ה אחותה וכו' - מאנוסתו וכו'. כגון ראובן אנס את לאה והוליד בת, וגם שמעון אנס אותה והוליד בת, ונשאום לוי ויהודה ומתו בלא בנים, בת ראובן מותרת לשמעון ובת שמעון לראובן:
פרק ב משנה ד
תי"ט איסור וכו' - ותמהני וכו'. י"ל משום דתניא בתורת כהנים (רש"י כ,א הביא ת"כ) קידושין בעל כרחה שחייבים הבי"ד להפרישו ממנה אם נשאה, ומינה אם לא יפרישוהו שגם הם עוברים על איסור הקדושה: ד"ה אלמנה וכו' - ביאה ראשונה וכו'. טעם זה נאמר בגמרא (כ,ב) דוקא על אלמנה מן האירוסין, דליכא אלא לאו דאלמנה, והיה ראוי דייתי עשה דיבום ולדחי לא תעשה, ולכן אמרינן דגזרו וכו', וה"ה לכל חייבי לאוין, אבל לאלמנה מהנשואין לא צריך האי טעמא, דאית בה אף עשה דבתולה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה:
פרק ב משנה ה
וחייב על מכתו וכו'. הא דלא סגי למתני בנו לכל דבר, לדיוקי דדוקא בעשה תשובה חייב, אבל אם לא עשה תשובה חיובא ליכא אבל איסורא איכא, וכ"כ הרי"ף (סי' יט) והרמב"ם (הל' ממרים פ"ה הי"ב. פ"ו הי"א) והרא"ש (סי' ג). והטור יו"ד סי' ר"מ הקשה ממ"ש בפרק איזהו נשך (סב,ב. לפנינו בטור ציינו ב"ק צד,ב) גבי רבית, קרי כאן ונשיא בעמך וכו', והב"י תירץ בחילוק דחסרון כיס שאני, ע"ש. ולי נראה לחלק בין מחיים ובין לאחר מיתה. וכן מצאתי לבעל לחם משנה (פ"ו מהל' ממרים הי"א) ע"ע. ומ"ש התם מדנשיא בעמך פירוש אין איסור ודאי כיון שהוא מת, ודו"ק. ועוד י"ל דשאני התם דהאב גרם ביזוי זה ולא חס עליו ולגבי דידיה לא מקרי ביזוי, וכש"כ דכאן הביזוי הוא בשב ואל תעשה וזה מותר אם הוא רשע, ומ"ש הרמב"ם הוא בקום ועשה:
הרע"ב ד"ה שפחה וכו' - כי תסיר וכו'. פי' דלא כתיב כי יסירו את בניך, דהוה קאי אבנך ובתך:
תי"ט ד"ה מי שיש וכו' - כשר וכו'. לא ירדתי לסוף דעתם (תוס' כב,א ד"ה מי), דכיון דעיקר טעם הזיקה הוא משום דאתי עשה ודחי לא תעשה, מה לי הכי או הכי:
מזקק נמי וכו'. אף זה תשובה לקושית התוס' (שם), דשנאו כאן להסמיכו לטעמא דבנו פוטרו וכו':
ד"ה ומן הנכרית וכו' - כרבי שמעון דדריש וכו'. נראה לי ליישב הכל כמו שאמרו בדס"ח ע"ב דקדושין, דלרבנן נפקא להו לכל המסירים מדרשא (דברים כא,טו), דכי תהיין לאיש שתי נשים וילדו לו, כל היכא דקרינן ביה כי תהיינה קרינן ביה וילדו לו, וכ"כ התוס' (כג,א ד"ה מאן), דסוגיין דהכא משונה מהתם. ואם כן כפי האמת אין זה (דברים ז,ב) כי יסיר, בשבעה אומות לבד אלא בכל הגוים, ומשום דכי יסיר הוא יתור נסיב ליה הר"ב כיון דקושטא הכי. ותו דעיקר דברי הר"ב הוא מדרשא דבנך הבא מבתך דוקא קרוי בנך, ואף לרבי שמעון איצטריך:
לכל מי שתרצה וכו'. והראיה מן הנכריות שנשאל בימי עזרא דודאי עזרון בדתיהן, דאם נתגיירו היו מותרות בנות הכנעני והפריזי ושבעת האומות, וכמו שכתב רש"י פסוק (דברים כ,יח), למען לא ילמדו אתכם וגו', ע"ע:
ד"ה פוטר וכו' - אלא אסמכתא וכו'. אין זה נכון כלל, דאי אינה דרשה גמורה הוה לן לקיים גזירה שוה דאחוה אחוה מבני יעקב דהוו כולהו כשרים, וכדאיתא בגמרא (כב,א). ודוגמא לזאת דרשו בפסוק (שמות כא,יא), ויצאה חנם אין כסף, ובפסוק (ויקרא כב,יג), וזרע אין לה. ועוד דבגמרא (קידושין ד,א) הקשה דמנא לן דדרשינן הכי, ומייתי לה (במדבר כב,יד) ממאן בלעם, ואם כן דרשה גמורה היא, ואף על גב דלא נמצא מלת אין בלא יו"ד בהנהו דוכתי דמייתי דאית לן למטעי, הו"ל לכתוב אן, ויהיה הנח נעלם כמו שהוא במלת מאן בלעם, והשתא דאיהו נח נגלה יתור היו"ד בא לרבות מ"מ:
וזהו דוחק. הדין עמו כי מה יאמרו בפסוק (שמות כא,יא) אין כסף. וגם זו תשובה על שרצו לומר דעיין דוקא. ואף על הסמ"ע (ריש סי' רעו) קשה, דאין כסף אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאן איהו אב, דאי אפשר לפרשו כפירושו כלל:
פרק ב משנה ו
תי"ט ד"ה ואינו וכו' - אחת מהן וכו'. דקידושין שלא נמסרו לביאה הוו קידושין (קידושין נא,א), דהלכתא כאביי ביע"ל קג"מ (שם נב,א):
פרק ב משנה ז
תי"ט ד"ה שנים וכו' - וצריכה וכו'. פי' דהא תנן במשנה דלעיל, היו לו שנים אחד חולץ ואחד מיבם:
ודוקא מחלץ וכו'. היחיד לשתיהן:
ברישא וכו'. אפילו אחד מהשנים חולץ:
ביבמה וכו'. פי' באיסור היתר יבמה לחוץ, שמא זו היא זקוקת היחיד:
פרק ב משנה ח
תי"ט ד"ה מצוה וכו' - דא"כ יקום וכו'. והכי איתא בספרי (סי' קנו), על שם אחיו ולא על שם אחי האב. ומכל מקום אינו הכרח גמור, שהרי נאמר בלוט שהיה בן אחי אברהם (בראשית יג,ח), כי אנשים אחים אנחנו: וראיה לדברי וכו'. אין זו ראיה מוכרחת, דאם אפשר שלא לעקור פשוטו לגמרי הוא יותר טוב, ולכך מתמה תלמודא התם (כתובות לח,ב), דתנא דברייתא אמאי לא תני כדמתניתין דלא עקר הפשט, אבל כאן בפירוש איתמר (כד,א), דאתיא גזרה שוה ואפקיה לגמרי. ליישב דברי הרמב"ם (בפירושו ובחיבורו הל' יבום פ"ב ה"ו), נראה לי דסבירא ליה דמאי דדרשינן (כד,א), פרט לאילונית, אינה דרשה גמורה, ואם כן תיהוי אסורה בעשה, ודינה להיות חולצת ולא מתייבמת, כדכתב הרמב"ם (בפ"ו מהל' יבום ה"ח). ועוד דבלא קרא סברא רווחת דאילונית לא ראויה ליבום, שעיקרו להקים שם המת ואיהי לא חזיא להכי, תדע דמשום האי סברא קי"ל דצרת האילונית מותרת, דהויא שלא במקום מצוה דלא חזיא ליבום, וכדכתב התי"ט לעיל פ"ק סוף מ"א. אחר כך מצאתי מאמר בפסיקתא פרשת כי תצא וז"ל, והיה הבכור אשר תלד ואם אינה יולדת מהו אשר תלד, אלא הבכור זה היבם וכו' עד הבכור אשר תלד אם מת זה היבם הגדול שבאחים, ע"כ. וזהו מקור דברי הרמב"ם (פ"ב ה"ו), וגם הרב המגיד לא ידעו, שייחס דרשה זו לרבינו. והשתא דייקא לישנא דהרמב"ם דכתב וז"ל, וזה שנאמר אשר תלד משמעו אשר ילדה האם, ואין משמעו אשר תלד היבמה, ע"כ. והרי ששלל לגמרי דלא קאי אשר תלד ליבמה, כי היכי דלא תימא דמ"ש אשר תלד פרט לאילונית דהיא דרשה גמורה, דאם כן הוי קאי אשר תלד איבמה, ואינו כן מכח הכרח הפסיקתא, דאמר ואם אינה יולדת מהו אשר תלד, דהול"ל ואם תלד הבכור יקום, ע"ש. גם מצאתי בספרי פר' כי תצא (סי' קנו), דמעיקרא תני אשר תלד פרט לאילונית, ואחר כך תני (סי' קנז) וז"ל, לקחת את יבמתו מה אני צריך, מפני שנאמר הבכור אשר תלד יכול שאני מוציא עקרה וזקנה והאילונית וקטנה (ושאינה) שאינה ראויה, ת"ל יבמתו יבמתו ריבה. ואי לא תימא דרשה אסמכתא קשיא רישא אסיפא:
ואם כן וכו'. אינו כ"כ מופשט מן הפשט, שהרי סיפא דקרא דלעיל כתיב, ולקחה לו לאשה ויבמה, שנזכרו שניהם הוא והיא, ועליהם נמשך ואמר שהיבם יהיה הבכור והיא תהיה אשה אשר תלד:
פרק ב משנה ט
הרע"ב ד"ה לא ישא וכו'. לא ישא דוקא לכתחלה, אבל אם נשאה אין מוציאין מידו, הרמב"ם (פ"י מהל' גירושין הי"ד). וטעמא משום דליכא אלא לזות שפתים בלבד, וכדכתב הר"ב, ודמי לנטען על השפחה דלעיל (מ"ח), וכן כתב הר"ב בסוף הפרק:
תי"ט ד"ה לא ישא וכו' - י"ל דהתם וכו'. ועוד יש לומר דמשום איבה לא חיישינן שתעשה מעשה רב להכתיב גט פסול, כל שכן שתחשב לרשעה בפני שני עידי הגט, ובפרק התקבל (גיטין סז,א) אמרינן גבי עדים, מעשה לא עבדי דיבורא קאמרי:
ד"ה הרגתיו הרגנוהו. כמ"ש התוס' (כה,א ד"ה מת), דמשום רבי יהודה קתני לה, ניחא דלא מקדים הרגתיו הרגנוהו מת, כדי להסכימם לדרבי יהודה:
ולא הוה צריך למתני הרגנוהו. כל זה מוחק רש"ל, והדין עמו שהוא יתור, ותי"ט לא דק:
ואפילו בהרגתיו וכו'. כלומר וכי תימא דתני הרגוהו משום דיוקא דלא ישאנה הוא, הא לאחר מותרת, גם זה אינו דאפילו הרגתיו תנשא לאחר:
פרק ב משנה י
תי"ט ד"ה מיאנה וכו' - ולפי דברים וכו'. נראה לי שהר"ב מפרש טעמא דמתניתין בקושטא דדינא, שנים למיאון ושלשה לחליצה:
פרק ג משנה א
רבי אליעזר. וא"ת רבי אליעזר טעמא דבית שמאי אתא לאשמועינן. ויש לומר דלאפוקי אתא מברייתא (כח,א), דתניא קל היה לבית הלל בדבר זה, תוס' (שם ד"ה רבי). ועי"ל דאין הכי נמי שהרי רבי אליעזר שמותי, ופירשו התוס' (שבת קל,ב ד"ה דרבי) שהיה מתלמידי בית שמאי. ומיהו י"ל דקושית התוס' היא לרבי, דאמאי תני דברי רבי אליעזר:
הרע"ב ד"ה בית שמאי אומרים וכו' - אינה משנה וכו'. לא משמע כן מהרי"ף פ"ט דבבא בתרא (דף קצ"ה) (דר"ל ע"א. סי' תתקיח):
וצריך להפכה וכו'. אין זה כלל כולל, אלא בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, אין דבריהן חשובים, עיין תוס' בכתובות (נג,א ד"ה שאין אני קורא), ובמסכת ברכות (לו,ב), ובמכות (כ,א פי' רש"י ד"ה יפדה ויאכל), וכן נראה בהדיא מהרי"ף ריש פרק הזהב (ע"א סי' שנו):
תי"ט ד"ה רבי אליעזר אומר וכו' - ותקשה לך וכו'. קושיא זה למה שאמר הרמב"ם בפירושו, דאילו בחיבורו (הל' יבום פ"ז ה"ה) פסק יוציאו, ואפשר שזהו טעם נכון למה חזר בו ממה שכתב בפירושו: קושיות התי"ט יש להם מציאות אבל בע"ה תשובתן בצדן, אחר שראינו שהרי"ף והרא"ש השמיטו כל אותה השקלא והטריא, מוכרח לומר שלא ראו לדחות מאי דפשיטא במתניתין מכח שינויי דחיקי, והרי לא בעל המאור והראב"ד השיגו שום דבר. דאי לא תימא הכי למאי פסק גם כרבי יוחנן (כז,ב), והלא הוא דחה את המשנה, אלא ודאי דלאשתמוטי הוא דעבד, וכדאמרינן בכמה מקומות:
והטור בסי' קע"ה וכו'. גם הב"ח עמד בזה, ומסיק דטעות סופר הוא, וצריך לומר מוציאים. וע"כ לומר כך שהרי הרא"ש (סי' ב) פסק
דמוציא, ואי איתא דהטור חולק הו"ל לכתבו בפירוש:
פרק ג משנה ב
הרע"ב ד"ה איסור ערוה וכו'. בדף כח,א פי' רש"י (ד"ה דנפלה) וז"ל, דנקט חמותו חדא מעריות נקט וניחא למינקטיה מילתא דשכיחא ושאר עריות טריחא מילתא לאשכוחי, ע"כ. למה שכתב התי"ט לעיל פ"ב מ"ג (ד"ה אחותה), דאמרן בגמרא (כח,ב), דשיתא בבי דרישא לא משתכחי בנישואין, לזה כיון רש"י במה שכתב טריחא מילתא לאשכוחי, פי' אלא באונסין, וחדא מעריות דקאמר פי' מחמותו ואלך, ומשום הכי הכא נקט הרב חמותו ואם חמותו, שהן שתים הראשונות מן הנמצאות, ולעיל פ"ב מ"ג נקט חמותו וכלתו, שהן הראשונים והאחרונה מהנה:
פרק ג משנה ד
הרע"ב ד"ה ורבי שמעון וכו' - לצרור, בשעה וכו'. דלרבי שמעון אחות זקוקה ערוה גמורה כשתי אחיות דמחייב עליהן כרת, ומשום הכי לא אתי עשה דיבום ודחי לא תעשה דאית ביה כרת, דקרא הדין דלצרור אתי ממש לאסור כל אחת כשהן זקוקות כל אחד:
תי"ט ד"ה או אשה וכו' - שכיחי וכו'. לא הוה צריך לזה, כי בתו ובת בתו כל אחת ואחת אסורה עליו, מה שאין כן בהני דמתניתין, דדוקא שתיהן יחד אסורות עליו, אבל כל אחת לבדה מותרת לו מצד עצמה, אם לא היתה קרובת זקוקתו:
ד"ה הרי וכו' - מדרבנן וכו'. דגזרינן ביאה ראשונה אטו שניה: ד"ה ורבי שמעון וכו' - היינו וכו'. סברא זו איתא בפ"ב (יז,ב) ופי' רש"י (ד"ה אבל בחד), שאין שם אלא יבם אחד לשתי יבמות, דודאי כל אחת מהן עליה רמיא:
דריש פרקין. ומש"ה נקטיה תנא בשלשה אחין, משום דהאי מתניתין תנייה משום רבי שמעון:
ד"ה היתה וכו' - דמהו דתימא וכו'. ז"ל רש"י (כח,ב ד"ה ליגזור), אע"ג דהא נמי מרישא שמעינן ליה, התם הוא לרבנן לא גזרינן, דאי נמי אתי למשרי אחיות דעלמא ליכא אלא איסור אחות זקוקה דרבנן, אבל לרבי שמעון דאמר איסור אחות זקוקה ערוה גמורה היא וכו', ליגזור באחד מהן ערוה דלא (יקח)[לייבם] אחותה, דלא ליתי ליבומי אחות זקוקה דעלמא קמ"ל:
פרק ג משנה ה
והלה. בגמרא (כט,א) גרסינן והלזו, וגם בדף נ"א, ב' שנזכר שם מתניתין גרסינן והלזו, ופי' רש"י (נא,ב), כמו (יחזקאל לו,לה) הארץ הלזו הנשמה. ובירושלמי (פ"ג ה"א) גרסינן הלז, והיינו הך דכתיב (מלכים ב ד,כה) השונמית הלז:
תי"ט ד"ה בית שמאי אומרים וכו' - מדאורייתא וכו'. אמרינן בירושלמי (שם), דמודים בית שמאי שאם חזר לגרש צריך גט וחליצה:
ד"ה והלה וכו' - למאמר וכו'. דמאמר דחיה אחותה לכשתיפול, ז"ל רש"י (כט,ב ד"ה ה"ג אלא), כלומר אלא לעולם דוחה דחייה גמורה:
ד"ה זו וכו' - למעוטי וכו'. ונראה שאלו דברי התנא ולא דברי בית הלל, ומשום הכי לא תני ובית הלל אומרים אוי לו וכו', כדתני גבי רבי יהושע (פי"ג מ"ז):
פרק ג משנה ו
הרע"ב ד"ה נכרית וכו' - לא לזו ולא לזו וכו'. וגם אינה קרובה לאחים, כגון שהיא חמות של שניהם שלקחו שתי בנותיה, דאם כן אין
השלישי יכול לכנוס שום אחת מהם:
תי"ט ד"ה ושניה וכו' - ומשני וכו'. מתוך לשון הגמרא (ל,א) מוכח, דקים לגמרא דהכי הוה עובדא דתחילה ושניה הראשונה וכו'. ולפי זה היה נראה לי דכיון דזו ואין צריך לומר זו לא אמרינן אלא בדוחק, אם כן הכא דאית ליה טעמא דחביבא אמאי לימא שינויא דחיקא, אבל תוס' (ל,א ד"ה דחביבה), סבירא ליה דתירוץ בעלמא הוא, וקרו לו דוחק טפי מזו ואין צריך לומר זו. ולא ידעתי למה, דאי הוה שניה מסברא הוה ליה למימר דילמא וכו', אבל מוכח ודאי שכן היה ממש. ודכותה איתא בפ"ק דקדושין (כה,א), דאמר נמי בכהאי גוונא, תנא שמעיה לדרבי (ברישא) וקבעה ושמעה לדבן עזאי ותני ומשנה לא זזה ממקומה. והתם לא שייך טעמא דחביבותא, משום דלא תלי במידי דסברא כי הכא:
פרק ג משנה ז
תי"ט ד"ה ואחד נשוי וכו' - דקמ"ל וכו'. לא רצו לומר דתנייה אגב שתי משניות הקודמות, ואחרונה שאחרוה, שאם לא הוי איסור בצרה היה לו לשנות לכתחילה מופנה ללמד דהוי כמשנה ה', דהיינו מופנה היינו נשוי נכרית, אלא תני נשוי לרמוז דין הצרה שהיא אסורה, ולהיות זה פשוט לא הזכיר הצרה. תדע שהרי הרמב"ם שכתב בפירושו דחולצת, כמ"ש התי"ט, הנה בחיבורו (פ"ז הי"א), כתב בהדיא דהיא אסורה משום צרה:
ד"ה גירש וכו' - אפילו בלא וכו'. ומסיק (פ"ו הכ"ה), שאם תתייבם שמא יבוא לייבם אותה, ואפילו לא גירש זה שמת אחרון את אשתו, ע"כ. ותפס לעיקר לישנא קמא דהרי"ף (במתני'). ונראה לי דטעמא דהרמב"ם הוא מדאמרינן התם (ל,א), אבל מת נשוי נכרית וכו', ולא מפליג בין כנס ללא כנס. והרי"ף סבר דדומיא דמתניתין דייקינן וכדכתב הרי"ף, ולהכי ניחא ליה טעמא תניינא טפי:
אבל יש לי וכו'. לא נהירא כלל, חדא דא"כ הוה ליה לפרוש דכנס מותר. ועוד דכיון דטעמא דהרמב"ם משום גזרה כנזכר לעיל, אין הפרש בין כנס ללא כנס:
ונראה לי דתיבת וכו'. וכן כתב ב"ח (ד"ה שלשה) וז"ל, ומה שכתוב במקצת ספרי רבינו אפילו אם לא כנס צריך להעביר עליו קולמוס וכו', ע"כ. ומינה נשמע דאית ספרים דל"ג אפילו:
פרק ג משנה ח
וכולן. אחר ששנה כל דיני דחולצת ולא מתייבמת תני האי כללא: ולא מתייבמות. דילמא צרת ערוה היא, רש"י (במתני'):
ספק גירושין. לא תני הכא כיצד כדקתני בקדושין, משום דגם בגירושין איתא ספק קרוב לו או לה:
בכתב ידו. הכריחו התוס' (לו,ב ד"ה כתב), דאפילו אין כאן אלא חתימת ידו סגי. והא דלא תנן התם דהוי רבותא טפי, נראה לי דסמיך אקרא דכתיב, וכתב לה:
תי"ט ד"ה זהו ספק וכו' - ומספקא לר"י וכו'. (הגה"ה, א"ה כתבו לב'). ולא ירדתי לסוף דעתם ז"ל, דהאי ספיקא ודאי למאן דאמר עידי חתימה כרתי, ומספקא ליה אי כתב ידו חשיבא כעידי חתימה, וכדכתב חלקת מחוקק (סי' ל"ב ס"ק ח), והלא ר"י גופיה פסק כמאן דאמר עידי מסירה כרתי, וכדכתב הרא"ש משמו פרק המגרש (סי' ז). ועוד קשה לי דבפרק האומר (קידושין סה,ב) אמרינן, המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים, והכי ס"ל לכמה אמוראי, והכי פסקוהו כמה רבוותא, וכדכתב ב"י אבה"ע סי' מ"ב. איברא דאיכא סמ"ג דכתב, דמשום דאמרינן התם מאי הוה עלה, רב כהנא אמר אין חוששין רב פפא אמר חוששין, ולא נפקא ההלכה ראוי להחמיר. אבל מכל מקום אינה ראיה לכאן, דאפילו רב פפא לא קאמר חוששין אלא משום דאיכא עד אחד בהדייהו דחתם, אבל אי ליכא אלא הודאה כולי עלמא לא פליגי דאין חוששין:
פרק ג משנה ט
הרע"ב ד"ה וחולץ וכו' - יבמין דרבנן וכו'. דאי מדאורייתא חליצא נמי לא תבעי, ש"ס (לא,ב). וממתניתין נמי מוכח דקרא אסמכתא, ודוקא מדרבנן היא, דאי מדאורייתא אמאי תני חולצת, שהרי אשת השני אין עליה אלא זיקה אחת:
פרק ג משנה י
תי"ט ד"ה החליפו וכו' - הוחלפו וכו'. דאטו ברשיעי עסקינן, ונראה דר"ל החליפו אחרים שלא בידיעתם:
פרק ד משנה א
החולץ. הא דלא קדים לשנות הכונס (משנה ב), כדכתיב בתורה (דברים כה,ה), יבמה יבא עליה, כתב בעל לחם אבירים, משום דלעיל גומר בפיסול לכהונה ובהכונס לא שייך זה, ע"כ. וא"א דכאן בחולץ תוך שלשה חודשים כמו שכתב בסמוך, והכונס אסור עד שיעברו השלשה חודשים (משנה י), לפיכך קדים הא דקדים שלשה:
הרע"ב ד"ה החולץ וכו' - היינו הנך וכו'. כדלקמן משנה ז':
ד"ה אם אין וכו'. ברישא בוולד של קיימא לא פירש שאינו נפל, משום דכיון שנולד וידוע דכלו לו חדשיו, פוטר את אמו אפילו דלא יצא מכלל נפל עד יום שלשים, כנזכר בפרק יש בכור (בכורות פ"ח מ"א) גבי פדיון בכור, אבל בסיפא דוקא נפל נקט אינו בן קיימא:
תי"ט ד"ה החולץ וכו' - מעוברת וכו'. והתוס' (לה,ב ד"ה החולץ) כתבו, דרבותא הוא דאף על גב דלא היה ניכר עוברה בשעת חליצה ונראית חליצה מעליא אפילו הכי לא פסלה כשהוולד בן קיימא, ע"כ. ולי נראה לתרץ כמו שכתב התוס' בדבור שאחר זה, דכאן מיירי בחולץ תוך שלשה חדשים, וידוע דמסתמא אין עובר ניכר אלא לשליש, כדכתבו התוס', וא"כ לא הו"מ למתני החולץ למעוברת. והשתא ניחא דבברייתא (שם) תניא החולץ למעוברת, ואי כתוס' דרבותא, או כנמו"י (במתני') דלאו אורח ארעא, לא הו"ל למתני הכי, אבל לדידי ניחא דמתניתין איירי בתוך שלשה חדשים דומיא דהכונס, אבל ברייתא מצי איירי אחר שלשה:
ד"ה אין וכו' - מ"מ וכו'. ובהא ניחא דאין הסיפא יתירה, דאי לא תנייה הו"א דאין חליצתה כלום משום ההיא דשלשה חדשים:
פרק ד משנה ב
באשם תלוי. אמרינן בגמרא (לז,א), דלא נימא דליתי חטאת משום דרוב נשים יולדות לתשעה, וא"כ הוא בר קיימא, ובא היבם לאשת אח שיש לו בנים, דהכא במאי עסקינן דלא הוכר עוברה לשליש ימיה, וכיון שכן אתרע לה רובא:
פרק ד משנה ג
שומרת. עיין בפ"ח דכתובות מ"ו מה שכתבתי שם:
תי"ט ד"ה שנפלו וכו'. שומרת יבם ולא עשה עדיין בה מאמר, ומש"ה מוכרת ונותנת:
פרק ד משנה ד
ובלבד. ומשום הכי תני כאשתו ולא אשתו, דאילו אשתו כתובתה על נכסיו:
תי"ט ד"ה כנסה וכו' - יבמה וכו'. משום דסתם כניסה היא חופה ונישואין, קמ"ל דבעינן ביאה גמורה:
ד"ה ובלבד וכו' - סתמא קתני וכו'. מאי פסקא והלא איתא בגמרא (לח,א), דמוקי רישא דמתניתין דשומרת יבם בארוסה. ותו דשלש חלוקות יש, אם היתה ארוסה דכתובתה מאתים, או אם היתה אלמנה כשנשאת לראשון, או אם היתה בתולה. ולשתי חלוקות הראשונות אינו מרויח כלום:
פרק ד משנה ה
כל האחין. דרך גדילתן זה אחר זה:
תי"ט ד"ה לא וכו' - אלא לחלוץ וכו'. ומש"ה לא תני מצוה בגדול לייבם או לחלוץ, ואע"ג דקי"ל חליצת גדול קודמת לחליצת קטן, דאי תני או לחלוץ הוה משמע הא דקתני לא רצה, לא רצה גם לחלוץ חוזרין, ואינו כן דדוקא לא רצה ליבם חוזרין על השאר אולי ייבמו, דייבום קטן עדיף מחליצת גדול:
פרק ד משנה ז
הרע"ב ד"ה הרי וכו' - דסד"א וכו'. ור"ל דלא איצטריך הא אלא בגדול כשחלץ קודם שחזרו על יתר האחין, ואז יש הס"ד דלקנסיה:
פרק ד משנה ח
החולץ. אף על גב דאחות חלוצה היא משום אחות גרושה, מכל מקום אקדים אחות חלוצה דאיהי מעניינא דפירקין:
הרע"ב ד"ה וכן וכו' - ס"ד וכו'. שהרי אחות גרושה פטורה מכלום: מדברי תורה וכו'. דכתיב (ויקרא יח,יח), בחייה, כל שבחייה:
פרק ד משנה י
לא תחלוץ. א"ל דהא זו ואין צריך זו, דהקדים החליצה דאתיא מדרשא: הרע"ב ד"ה לא וכו' - הא אם יחפוץ וכו'. פי' דהול"ל ואם לא ייבם ועלתה, אבל מדכתב יחפוץ שמע מינה דמיירי דוקא במי שתלוי בחפצו לייבם או לחלוץ דליכא איסור בייבום, לאפוקי הא דהכא דאין בידו לייבם שמא יהיה בן קיימא ופגע באשת אח:
תי"ט ד"ה וכן וכו' - אי בפסיעותיה וכו'. בלכתה על עפר תיחוח פסיעות המעוברת ניכרות שהן יותר עמוקות שהוולד מכבידה (רש"י מב,א ד"ה בהילוכה). ואפילו ידוע דמעוברת לא תנשא דקיימא למניקה, וחיישינן דילמא לאחר לידתה מיעברה ומיעכר חלבה וקטלה לברה ברעב, ש"ס (שם): ד"ה אחד וכו' - ואחד בעולות וכו'. והכי פירושו, בתולות או בעולות שהן גרושות או אלמנות שהיו נשואות או ארוסות:
פרק ד משנה יא
תי"ט ד"ה הרשות בידו וכו'. בירושלמי (הי"ב) מייתי, דבימי רבי אירע מעשה שהיו י"ג אחים ומתו י"ב ובאו כולן להתייבם, והיבם אמר שאי אפשר לו לזונן, וכל אחת ואחת מהן קבלה על עצמה לזונו חדש אחד, ורבי הבטיחו לזונן חדש העיבור, ואחר שלש שנים באו לבית רבי עם שלשים וששה תינוקות, ואמר להם שיזונם חדש העיבור. ואין להקשות למה לא השיאו רבי עצה טובה (מד,א), די"ל שכיון שהן עצמן התנדבו לזונו, אם כן קבלו עליהם העונה השייכה להן מידי זמן בזמנו, או שמא אותו האיש היה מן הטיילים שעונתו בכל יום:
פרק ד משנה יב
תי"ט ד"ה המחזיר וכו' - וכפשטיה דקרא וכו'. נראה דבפסוק (דברים כד,ד), לא יוכל בעלה וגו', פליגי תנאי בספרי (סי קלו), דרבי אלעזר בן עזריה סבר מן האירוסין מותרת מן הנשואין אסורה, שנאמר (שם), אחרי אשר הוטמאה, וחכמים אומרים אפילו מן האירוסין אסורה ואשר הוטמאה בא לרבות סוטה שנסתרה:
פרק ד משנה יג
תי"ט ד"ה כל שאר וכו' - וקשיא לי וכו'. ותיקשי ליה כמה איסורי לאוין דלית בהו קורבה כמצרים ואדומים וכו'. וי"ל דקורבה שאמר ר"ל אותה שנעשית על ידי החיתון, והראיה דכל אשה סתם אינה קרובתו מקודם ונקרא שארו. ועוד י"ל דהני תרי מתניתין י"ב וי"ג, הוו כעין תרי תנאי אליבא דרבי עקיבא, דתנא דמשנה י"ב סבירא ליה דרבי עקיבא אוסר כל חייבי לאוין אף על פי שאינם שאר, ולתנא דמשנה י"ג דוקא דשאר, וכן כתב רש"י (מט,ב ד"ה והבא), וגם מתוס' (מט,א ד"ה וכל) מוכח כן:
פרק ה משנה א
רבן גמליאל אומר, אין וכו'. אף על גב דגט ומאמר אינה מן התורה, ומה שאין כן בעילה וחליצה, ואם כן הוה ליה לאקדומי, וגם תהיה מתניתין לא זו אף זו, י"ל דהקדים גט ומאמר לאפוקי מדרבנן:
גט אחר גט. הא דלא קיצר ותני, אין כלום אחר גט ואחר מאמר וכו', היינו משום דמודה הוא דיש גט אחר מאמר ומאמר אחר גט וכו', כדתניא בברייתא (נא,א):
פרק ה משנה ב
כמצותה. פי' קיים דברי תורה ודברי סופרים, שתקנו מאמר ליבמה, ולאפוקי בעל ועשה מאמר:
הרע"ב ד"ה צריכה הימנו חליצה וכו'. והא דלא תני חולצת ולא
מתייבמת, אי בעית אימא משום בבא דגט, דבעי למתני צריכה הימנו גט. אי נמי משום דסתם חולצת ולא מתייבמת דלעיל, היינו או משום ספיקא או משום גזרה, וכאן צריכה דוקא משום דקיימה בלא יבנה: תי"ט ד"ה כיצד וכו' - וגט תחילה וכו'. בריש פרקין (נ,א) כתב רש"י וז"ל, סדר משנה זו שלא תטעה לשבש הגירסא שבספרים סדר יבם
אחד ויבמה אחת תחילה מפרש דין גט וחליצה וביאה שאחר מאמר ואחר כך מפרש דין מאמר וביאה וחליצה שאחר הגט ואחר כך דין מאמר וגט וביאה שאחר החליצה ואחר כך דין מאמר וגט וחליצה שאחר הביאה וכן סדר יבם אחד ושתי יבמות, ע"כ. באופן שסדר יבם אחד ויבמה אחת הוא דוגמא לסדר יבם אחד ושתי יבמות, ואפשר שלכך הקדים דיבם אחד ויבמה אחת, ומלת כיצד סדר אלו החלוקות, ומביא דיבם אחד ויבמה אחת, שהיה הסדר שגור בפיהם להיות דוגמא לשל עיקר המשנה, דהיינו יבם אחד ושתי יבמות:
ולי נראה. דבגט ומאמר שוין לרבנן דישנם פתח בדסליק ובעילה וחליצה דשוין דאינם פתח נמי בדסליק, וכהאי גוונא תירצו התוס' ריש פרק כיצד הרגל והביאו התי"ט:
דהקדים גט וכו'. לא נתן טעם לקדימת גט למאמר, ונראה לי דיותר חידוש הוא דאין מאמר ביבמה שניה, דהא לא קאי עליה אלא בבית אחד
דהוא בונה וכו', והו"א דתפסי, ומשום הכי תנייה בזו א"ז, ובזה יש טעם לסדרא דריש פרקין דפתח בגט, דהוה ליה למפתח במאמר דקודם לגט, וכמו שהקדים אחר כך בעילה לחליצה. וגם מש"ה הקדים נתן גט ובעל לנתן גט וחלץ במשנה ג', וכן במשנה ד' הקדים מאמר ובעל למאמר וחלץ, דחליצה היא האחרונה, אבל בסיפא גט ובעל גט ומאמר שניהם שוים בקדימה, וא"נ גט ועשה מאמר אגודה טפי:
פרק ה משנה ג
חליצה כלום. אף על גב דחליצה פסולה היא:
תי"ט ד"ה חלץ וכו' - דלא תימא וכו'. האי בורכא הוא, דמ"ש בריש פרקין הוא שלא יאמרו ההמון, אבל התוס' (נ,א ד"ה חלץ) הקשו להתנא שמדבר עם החכמים:
ד"ה חלץ וכו' - אלא איידי וכו'. הכי קאמר בסוף פרקין (נג,ב). ומהא קשה לתוס' (נ,א ד"ה חלץ) שאמרו ששונה כל העניינים, למה לן טעמא דאיידי. וא"ל דטעמא דאיידי עדיפא והיכא דמצינן למימר אמרינן: ד"ה אין אחר וכו' - ומיהו מזה וכו'. אף התוס' (נ,א ד"ה רבן גמליאל) לא אמרו כן לראיה, אלא דבהכי דייקא מאי דלא קאמר עלה זאת דרבי עקיבא, ולא צרכינן לומר דנטר כדאמר התי"ט. אבל כוונה לתוס' לקרב דעת רבן גמליאל לרבנן דרבי עקיבא, ומשום דסברא הוא לחלק בין ביאה דאורייתא למאמר דרבנן:
חליצה כלל וכו'. עדיפא הול"ל, דנטר ליה עד הכא משום דאיכא ס"ד בגמרא (נב,ב) דלא אתי דרבי עקיבא, ע"ע:
פרק ה משנה ד
צריכות הימנו. נראה דתני הימנו חליצה, משום דאיירי בשתי יבמות ויבם אחד, אבל אם היו שני יבמין ליבמה אחת, היא צריכה חליצה משניהם, וזה שאמר כאן צריכה חליצה אחת, לאפוקי שני יבמין דצריכה שתי חליצות משנים:
תי"ט ד"ה עשה וכו' - אפילו לדידיה וכו'. והכי הלכתא, הרא"ש (סי' ו). ולפי זה הא דתנן לעיל עשה מאמר ביבמתו ונתן לה גט צריך לומר שלא פירש:
לכתחלה לא וכו'. כן כתב תוס' גם על מתניתין דהכא (נ,ב ד"ה עשה): ד"ה מאמר וכו' - שבעל הראשונה. וקא פגע באיסור אשת אח. רש"י (נ,ב ד"ה ואי ביאה):
פרק ה משנה ה
או חלץ. חזר ושנה או חלץ, דהול"ל חלץ וחלץ ועשה מאמר נתן גט ובעל, וכן בבבא דבעל ובעל וחזר ושנה מלת ובעל במתני' ג', דתנייה הכי חלץ ועשה מאמר וכו' וכן בבעל, והא דלא תני חליצה לזו וחליצה לזו וכן בבעילה, נראה לי דדוקא בגט ובמאמר דהוו מדרבנן יוכל להיות דמעיקרא חשב דמהני בתרוויהו ועשה כן בשתיהן לכתחילה, אבל בחליצה וביאה שהם מדאורייתא, ידוע לכל הוא ולא משכחת לה אלא בשוגג דשכח מה שעשה בראשונה:
פרק ה משנה ו
תי"ט ד"ה חלץ וכו' - ומשום דהאי וכו'. האי פסקא ז"ל הגמרא (נג,ב), בשלמא חלץ ועשה מאמר אצטריך סד"א נגזור מאמר דבתר חליצה