קול הרמז נשים· רבי משה זכות
נזיר · פרק ד משנה ב
תי"ט ד"ה מיפר וכו' - היפך דין המשנה וכו'. ובא מדין מ"ש (כב,ב), שזה כמי שתלה נדרו בנדרה, אינו כך שכבר אמר הריני נזיר קודם ששאל אותה אם היא רוצה. ועוד שגם הלשון בלתי מתיישב ואם הפר וכו'. ונראה דמ"ש ואם הפר לה, לא קאי אלא ארישא דכתב הריני נזיר ואת אינו יכול להפר, ואהא מסיק ואם הפר, כלומר על פי חכם, וכדכתיבנא בגליון הנכחי. וכדי שלא יראה לך דוחק אומר לך, כי דוקא שם שתחילה הקדים הרמב"ם (הל' נדרים פי"ג הי"ג), וכתב שני הדינין בדרך כללות וז"ל, נדר לעצמו והדירה כמותו וגמר בלבו להדירה ואמרה (אמת)[אמן] הרי זה אינו יכול להפר. ואם נדר והדירה דרך שאלה לידע מה בלבה וכו' הרי זה מפר לה. ואחר כך (הי"ד) מפרש שתי הבבות בפרטות, וכתב כיצד וכו', ומדפירש שתי הבבות זה אחר זה כמו שהקדים להסמיכן בהקדמה הכוללת, סיים וכתב אם הפר לה, כלומר בחלוקה דאינו יכול הוא להפר. והטעם שלא כתב זה מיד אחר הרישא, נראה לי משום דדין שלו בטל דהוי כתולה נדרו בנדרה לא נזכר בהקדמה הכוללת, ולכן לא רצה להפסיק בין שתי הבבות הפרטיות, ודו"ק. וראיתי לבעל לחם משנה שכתב דהרמב"ם קאי ארישא, אבל לא נתן בזה שום טעם:
ואם הפר לה וכו'. פי' על ידי חכם, כי כיון ששנים נזירים הוא ודאי אינו יכול להפר שהרי קיים לה. אי נמי שנשאל על ההקם וחזר והפר לה: