קול הרמז נשים· רבי משה זכות
נזיר · פרק ד משנה א
פי כפיו. נראה דכאן לא בעינן תוך כדי דבור, כיון דמיירי במפרש מיין (כא,ב), ומשום הכי הרמב"ם בפ"ב ה"ד הפך סדר מתניתין, דהסמיך דין פי כפיו לדין האומר הריני כזה, ואחר כך כתב דין דואמר ואני בתוך כדי דבור:
ושערי כשערו. פי' או שערי כשערו [מלהגזז], וכן כתב הרמב"ם פ"ב מהלכות נזירות ה"ד:
תי"ט ד"ה ואני ואני וכו' - והוא שהתפיס וכו'. ובהכי אתי שפיר דלא תני ושמעו חביריו ואמרו ואני ואני, דכך הול"ל כיון דתני שתי פעמים ואני ואני דהו"ל טפי מאחד, אלא לאשמועינן דדוקא אחד התפיס בקמא והיינו חבירו:
הותר האחרון וכו'. נראה לי דזהו העיקר שלמדנו ממשנה זו על מה דתנן פ"ט דנדרים מ"ז, משום דהתם ליכא אלא דעת אחת דהיינו של הנודר, אבל בכאן דאיכא אמצעי שקדם לאחרון, סד"א דאחרון דאתפיס באמצעי הו"ל כתולה נדרו בדעת האמצעי ושלא יוכל החכם להתירו קמ"ל. אבל שאר הבבות שוות לריש פ"ח דנדרים, ומ"מ בבא קמא איצטריכא ליה כדי לשנות בבא בתרא. והשתא נראה לי דאי אמרו כולן כאחד ואני או ואנחנו, יהיה הדין כההוא דאיני נהנה לכולכם דהותר אחד הותרו כולם לבד מן הראשון:
ד"ה כולם וכו' - דהא הכי נמי וכו'. אי איתא דסייעתיה קל וחומר הוא, כי הוי"ו דואני מחבר עם הקודם, ואפילו הכי בעינן התפסה דתוך כדי דבור, אבל י"ל דשאני שמיעה דהכא מראיה דהתם, כי גדול המשך זמן הראיה מן של השמיעה דהכא תכיפות דתוך כדי דבור: