קול הרמז נשים· רבי משה זכות
נזיר · פרק ג משנה ו
בית שמאי אומרים וכו'. סברי דלא קנסינן ליה יותר מסתם נזירות, ובית הלל סברי דקנסינן מתחילה:
תי"ט ד"ה ואחר כך וכו' - שאין נזירות וכו'. הרמב"ם כתב בפירושו וז"ל, ומה שאמרו בתוספתא (פ"א מ"ו) שהנזירות נוהגת בארץ ובחוץ לארץ ר"ל שכל מי שחייב עצמו בנזיר בחו"ל נתחייב בזה על צד הקנס לפיכך יעלה לארץ ישראל ויתחייב שם בנזירות מה שנדר בחו"ל וכו', ע"כ. נראה לי דה"ק, דאעפ"י דתניא נוהגת בארץ ובחו"ל, לא תימא דמה שנהג בחו"ל לסגי ליה, דאינו כן אלא בזה יתחייב בקנס ולפיכך יעלה וכו' וזהו הקנס. והכי מוכח ממ"ש אח"כ, בית שמאי אומרים יהיה הקנס שנתחייב סתם נזירות, ע"כ. ומלת הקנס בה' הידיעה מוסב למה שהקדים ואמר נתחייב בזה על צד הקנס. והכסף משנה (פ"ב הכ"א) לא הבינו כך, אלא שנזירות של חו"ל הוא על צד הקנס ולא מן הדין. ותימה על פירוש זה, ולא ידעתי איך עלה על דעתו שהרמב"ם מפרש כן בתוספתא שמשנה הנזירות בין בארץ ובין בחו"ל:
לאו דוקא וכו'. ולי נראה דזה היה בדיעבד שנתאחר לבוא עד שהשלים, כי לכתחילה קונסין אותו שיעלה מיד לארץ, אלא שלא ידעו בית דין בנזירתו:
לא נחייבהו וכו'. הא לא מסתבר כלל שנעזבהו לכתחילה להטמא בטומאה דרבנן. והרמב"ם כתב בפ"ב הכ"א וז"ל, ומי שנזר בחוץ לארץ קונסין אותו ומחייבין אותו לעלות וכו', ע"כ. ומשמע מיד, ומאי דנקט רבי (במתני') והשלים את נזירותו, ר"ל דלא תימא דהואיל והשלים נזירותו ושלא שתה יין ולא גלח ולא נטמא למתים, שלא נקנסהו לחזור ולנהוג נזירותו ולאחר הקרבנות: