קול הרמז נשים· רבי משה זכות
נדרים · פרק ג משנה א
ארבעה נדרים. עד השתא איירי בכנויים האסורים והמותרים ובמתפיס בדבר הנדור (והאסור)[והמותר], והשתא מיירי בנדרים שאעפ"י
שהוציאם בפיו כשאר נדרים אפילו הכי מותרים. וטעמא הוי משום דבעינן פיו ולבו שוים, ואנן סהדי דלא שוו פיו ולבו בהני ארבעה נדרים. והיינו טעמא דלא פריך בגמרא והא דברים שבלב הם כדפריך לקמן גבי נדרי אונסים, משום דבעינן פיו ולבו שוים. ונדרי זרוזין שריין מהאי טעמא, עכ"ל תוס' (כ,ב). והתם שאני באונסים, משום דכשאומר יאסרו פירות העולם עלי מצריכים ליה שאומר בלבו היום, ומשום הכי פריך דברים שבלב הם: התירו חכמים. שמותרים מאליהן בלא היתר חכם, הר"ן (כ,ב במתני'). והא דלא תני מותרים, משום דאיתא עוד נדר, והוא בפ"ח מ"ז, אבל ההיתר אינו תלוי מעצמו אלא במודר או בנודר, ועיין שם. אבל הכא התירו חכמים שאין צריך התרת חכם, ואעפ"כ אינו מותר לנדור אם אינו רוצה לקיים דבריו, וכמ"ש הטור סי' רל"ב. ונראה דמש"ה לא תני מתירים חכמים, דהו"א אפילו לכתחילה, אלא התירו פירושו אם כבר נעשו שניהם, כלומר כך הוא דרכם של מוכרים וקונים:
הרע"ב ד"ה ארבעה נדרים, - כולהו וכו'. נראה לי שכתב כן מפני שיש הא דרבי אליעזר בן יעקב באמצע:
ד"ה רבי אליעזר בן יעקב וכו' - דחסורי מחסרא וכו'. דסלקא דעתך שהוא מתנה כן בפני חבירו, ואם כן ודאי הוא שחבירו לא יאכל אצלו כיון שהוא מבטל הנדר שהדירו:
ד"ה ובלבד וכו' - בשעת הנדר וכו'. איתא בגמרא (כג,ב), ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר אי זכור עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה (פי' דאל"כ למה הוא נודר) אמר אביי תני ובלבד שלא יהיה זכור בשעת הנדר. ורוב הפוסקים פסקו כאביי. ואי כדברי הר"ב למה לו לשבש המשנה, לישני דמיירי שדעתו על התנאי. ועוד קשה למה ליה לידור ולכוין לבטלו. ואפשר שהר"ב מיירי כשנדר לאחר והוא נודר לזרזו על איזה דבר, דלא שייך לומר למה הוא נודר, ובהא אתי שפיר דהוי נמי נדרי זרוזים:
תי"ט שניהם וכו' - כתב הר"ב ואע"ג וכו'. קשה לי מאי אע"ג, אדרבה היא הנותנת שלא יהיה נדר, דהא בעינן פיו ולבו שוים וכנז"ל מן התוס', דדוקא בנדרי אונסין יש קושיא זו ולא היה לו להר"ב להרגישה בכאן דליתא וכנז"ל: