קול הרמז נשים· רבי משה זכות
נדרים · פרק א משנה ד
האומר קרבן. כיון דתני שאני אוכל לך, לא צריך לומר לחבירו: הרע"ב ד"ה ורבי יהודה וכו' - וסיפא אשמועינן וכו'. פי' במאי דתני רבי יהודה מתיר, אבל סיפא גופא איצטריכא לאשמועינן דמקרי נודר בדבר הנדור:
תי"ט ד"ה קרבן וכו' - שלמי צבור וכו'. פי' דחג הביכורים והם כבשי עצרת:
דקרבן לאו מלתא וכו'. מדברי הר"ב שכתב בחיי הקרבן ובחיי העולה, נראה להדיא שזה אינו. ועוד חדא דקרבן עדיף מקונם וקונם שאיני אוכל לך נדר הוא. ועוד לא הבנתי מ"ש ולא שייך ביה חובה, שהרי הוא שם כולל חובה ונדבה, וכיון שכן אזלינן לחומרא. והרמב"ם כתב בפירושו קרבן מה שאוכל לך. וגם בברייתא (יג,א) תני הא קרבן הא עולה הא מנחה וכו': ד"ה שאני אוכל לך וכו' - הכי גרסינן וכו'. תמיהני איך החליט הדבר ואישתמיטתיה הירושלמי שגורס שאיני. והרמב"ם כתב (בפירושו), קרבן שאיני אוכל לך. וטענתו אינה טענה כי יש חילוק בין לא אוכל לך ובין שאיני אוכל לך, כי השי"ן הוא במקום כי, והרי הוא כאומר קרבן יהא זה כי איני אוכל לך. ורבי יהודה סובר שר"ל חי הקרבן שאיני אוכל לך, ואם גרסינן שאני לא אתי שפיר חי הקרבן שאני אוכל לך, דמה ר"ל חי הקרבן מה שאוכל לך, ולפי זה י"ל דהקרבן כקרבן קרבן דגרסינן שאוכל לך: