קול הרמז נשים· רבי משה זכות
נדרים · פרק א משנה ג
לא חולין. בגמרא (יא,ב) מפרש לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך. וכן צריך לפרש דברי הרמב"ם בפירושו, וכמ"ש התי"ט, והיינו לפי המסקנא:
הרע"ב ד"ה כירושלים וכו' - פ"א שחומות ירושלים וכו'. וכל צרכי העיר (פ"ד דשקלים מ"ב), ופי' הר"ב לחפור בורות שיחין ומערות ותקון רחובותיה ושוקיה [ושמירת העיר]:
תי"ט ד"ה האומר וכו' - סברוה וכו'. ואף על גב דאמר סברוה הכי קאי במסקנא, הר"ן (יא,א):
ד"ה לא חולין וכו' - דלית לן מכלל וכו'. היינו דוקא בלשון שמדברים בני אדם ולא בשכר התורה, וכמו שפי' רש"י בפסוק (שמות כ,יב) כבד את אביך, שדברי תורה נדרשים הן מכלל לאו ולאו מכלל הן, ועיין עוד בפ"ב מ"ב מ"ש שם (בתי"ט בא"ד אלא):
והר"ב כתב דאין הלכה וכו'. תלי תניא בדלא תניא, שהר"ב לא מיירי אלא בפלוגתא דבירושלמי, דסבירא ליה דהך סברוה לא קאי:
ממילא משמע וכו'. ולפירושו הסברוה הוא כדשאר דוכתי דלא קאי הכי, כ"כ הכסף משנה ריש הלכות נדרים (פ"א הי"ט):
אף על גב דהרא"ש וכו'. ז"ל אהא דאמר לא חולין ולפיכך לא אוכל כתב (יא,א) וז"ל, הכא דסיים למילתיה כי לא אוכל לך משמע שפיר דלאסור בא ומכלל לאו כי האי דמוכח אית ליה שפיר לרבי מאיר, ע"כ. וכונתו כשאמר כי לא אוכל לך אז מוכח שפיר אפילו לרבי מאיר, והיינו דקאמר הגמרא, נעשה כאומר לא חולין להוי ולפיכך לא אוכל, אבל מאי דקשה הוא דלגירסת הרמב"ם איך יפורש הסברוה:
כו"ע מודו דאמרינן וכו'. דוק ותשכח דבברייתא (יא,ב) דתניא לא חולין לא אוכל לך מותר, ס"ד דגמרא דהוי מכלל הן, וקשיא לן דלית לרבי מאיר מכלל:
ד"ה לא כשר וכו' - והו"ל למתני וכו'. נראה לי דבלחולין קמ"ל דוקא, משום דאות ח' של חולין היא מאותיות הגרוניות ומשפט הל' פתוחה אשר לפניה הוא להרחיק קריאתו בהעמדת הגעיא, ואז הוא נשמע לא חולין, משא"כ בלא כשר וכו'. כך היה נ"ל אלא שלא יכון לדברי הטור סי' ר"ד והר"ן בריש מתני' (י,ב) גריס לכשר לדכי בפתחות הל':
ד"ה טהור וכו' - ל"ל למתני וכו'. לפי' הר"ב שפירש מותר ניחא, דרבותא קמ"ל דאף על גב דמותר ואסור שייך בנבלה וטריפה וכו':
ד"ה טמא וכו' - אפילו בלא כ"ף וכו'. לא ידענא מאי אפילו, דאדרבה טמא יותר פשוט בלא כ"ף לאיסור. ועוד טהור משמע אבל טמא. ועוד דהא אשמועינן זה בנותר ופיגול בלא כ"ף. ועוד דלא תני פסול משום דשמעינן ליה מלא כשר וה"נ לא שנא:
ד"ה אסור וכו' - בכ"ף הפסיק וכו'. פי' דמשום הכי לא ערבינהו לכולהו אהדדי:
ד"ה כאימרא וכו' - בכ"ף וכו' וקשיא עצים וכו'. מצינו לשון חיות אפילו באבנים, כמ"ש (נחמיה ג,לד) היחיו את האבנים, וכן ביואב (דבה"י א יא,ח) יחיה את שאר העיר, ועיין בספר השרשים:
ד"ה כאישים וכו' - דלשון אישים וכו'. ולי נראה על שם (במדבר כח,ב) לחמי לאשי, בלשון רבים:
ד"ה רבי יהודה אומר וכו' - אלא רבי יהודה היא דהוא בר פלוגתא וכו'. דהכא קיימא לגמרא בקבלה שרבי יהודה חולק ארבי מאיר, דאי לאו הכי ממשנה דהתם (קידושין פ"ג מ"ד) יש בר פלוגתיה בהדיא שהוא רבי חנינא בן גמליאל, ומאן לימא דרבי יהודה לא מודה לרבי מאיר, אלא מפני שרבי מאיר אמרה לכך נקרא על שמו: