קול הרמז נשים· רבי משה זכות
כתובות · פרק יב משנה ד
בבית אביה. אף על גב דיותר מצוי שיהיה בבית בעלה, הקדים הבית אביה משום דגובה לעולם:
מזכירין. נראה לי דרוצה לומר דלא משני היא דדיה בהזכרה, דמשום דאיכא טעמא דבושה התקינו לה ההזכרה דהיינו במחאה לפני
שנים, אלא אפילו היורשים דיו להם בהזכרה לבית דין:
הרע"ב ד"ה כל וכו' - והיורשים נתנו לה וכו'. נראה לי דר"ל אפילו נותנים מזונות, דאם לא תימא הכי לפלוג בין נותנים ללא נותנים, וכדכתב המרדכי בשם ראב"ן (סי' רסה), דכל זמן שאין לה מזונות אפילו נשאת גובה כתובתה עד כ"ה שנים, מדלא מפליג בין נשאת ללא נשאת. והשתא אתי שפיר כל זמן, פירוש בין זנין בין לא זנין. וגם בפירוש זה הר"ב אתי כהרא"ש, ולא כמו שכתב התי"ט דמוקי לה בזנין לאפוקי מדר"ח, דאין זה דרך פוסק לאוקמי אוקמתא לפסוק דין. אבל בדידי ניחא דמדלא מפליג במזונות מוכח דבין זנין ובין לא זנין מחלה אחר עשרים וחמש שנים: תי"ט ד"ה כל זמן וכו' - מההוא עובדא וכו'. עובדא הוה (קד,ב) דרבי חייא זן את אשת אחיו בבי נשא, דהיינו בבית אביה, כ"ה שנים, ולא רצה אחר כך לזונה ולא ליתן כתובה, ובאו לבית דין וחייבוהו:
ד"ה מזכירין וכו'. ירושלמי (ה"ה), לא סוף דבר עד שתתבע אלא אפילו הזכירה, דתנינן יורשיה מזכירין כתובתה, ר"ל בהזכרה לחוד סגי, וכן כתב הר"ן: