קול הרמז נשים· רבי משה זכות
כתובות · פרק יב משנה א
כדי שיזון וכו'. ירושלמי והרי"ף והרא"ש לא גרסי כדי:
חייב לזונה. ואף על פי שהאם תפטרהו דאין חבין לאדם שלא בפניו: אלא מוליך לה מזונותיה, שלמים, ולא לפי ברכת הבית, וזהו דיוק מזונותיה:
אלא אחד זנה, ומזונות שלמים, ולא לפי ברכת הבית, הר"ן. ובזה אין חילוק בין זנה לבין נותן דמים. והסברא נותנת שהשני יתן דמים שהרי מסתמא ידע שיש האחד שכבר נתחייב לזונה:
[הגה. נראה לי ראיה לדבריו מדתנן אלא מוליך מזונותיה ולא דמי מזונותיה]: הרע"ב ד"ה הנושא את האשה ופסקה עמו. לא ידעתי למה לא כתב הר"ב עוד מציאות של חידוש, והוא דמיירי גם (קב,א) בשטרי
פסיקתא כדרב גידל, וכן כתב הרמב"ם בפירושו. ואין לומר דלא ניחא אלא בטעם שיכלול גם הסיפא שהיא כבעל חוב, דלא משכח אלא בקנין, דאם כן אמאי כתב שאמר לעדים דלא סגי ליה בסיפא:
ד"ה לכשתבא וכו'. וכן כתב רש"י. והא דלא פירשוהו כנראה מפשוטו אם תבא אצלי אזוננה לפי ברכת הבית, דאם כן גם השני יאמר כן: ד"ה מוליך וכו' - דקיימא לן בת וכו', מדלא קתני למקום שהיא. ש"ס (דק"ב סע"א):
אצל אמה וכו'. ואין האחים רשאים לומר לה שתדור עמהם:
תי"ט ד"ה ופסקה וכו' - והתוס' כתבו וכו'. גם הם כתבו (קא,ב ד"ה אי) טעם דלהשביע:
דליתא טענה זו וכו'. פי' דמשטה ולא דשלא להשביע, דבמודה מעצמו שייך שלא להשביעו:
לא משמע וכו'. אם כן יקשה על התוס' (ד"ה אי) דבנדון דידן כתבו שני הטעמים. ובאמת אין בדבריו כלום, דהכי קאמר שיאמר אתם עדי שלא תהיה לו שום טענה לכפור והיינו אם הודה שלא יטעון טענה דלהשביע ואם תבעוהו לא יוכל לומר משטה:
ד"ה חמש וכו' - בהווה וכו'. מאי פסקה דהתנא ידבר על דבר מציאות שאי אפשר שלא יהיה לעולם, שכשנשאת שנית יהיה לה בת שתי
שנים. והאמת הוא שדרך התנא ליטול זה המנין בחמש, כגון חמשה שמילאו חמש חביות דפ"ז דפרה מ"א. חמש נשים פי"א מ"ג. פט"ו מ"ז דיבמות. חמש חבורות פ"ט דפסחים מ"ו. ויתכן שיהיה מספר שלם, חמש חומשי התורה, חמש חושים, חמש אצבעות, שבהם מסמנים מ"ק: