קול הרמז נשים· רבי משה זכות
כתובות · פרק י משנה ו
ומכר את שדהו. פי' רש"י (צה,א) המשועבד לכתובות, משום דיש בשדה כדי שתי הכתובות. וכן מצאתי בדברי התוס' שכתב תי"ט בסמוך
(ד"ה וכן) וז"ל, כיון דאין לשניה כל כך פסידא וכו'. ואי לא הוה אלא השדה כדי כתובה אחת לא הוה לשניה שום פסידא במה שכתבה הראשונה ללוקח, שהרי השדה של הראשונה היא ומשלה נסתלקה, אלא ודאי שהיה כדי שתי כתובות והשניה מפסדת, אלא שתוכל לגבות מבעלה. אבל קשה דלפי זה צריך לומר דהראשונה תאמר מדין ודברים סליקת נפשאי, והוי ממש כמשנה ד' דלעיל (גמ' צג,א), בדכתבה בעלת המאתים לבעלת המאה דין ודברים אין לי עמך, ואם כן קשה תנינא חדא זימנא. והר"ן כתב המשועבד לכתובתה, נראה דאין שם אלא לכתובה אחת. ולפי זה ליכא פסידא (לשניהם)[לשניה]. אלא (דמאה)[דמה] דתנן וכן בעל חוב וכו', ולא דמי שהרי יש פסידא בשני הלקוחות ולבעל חוב:
מוציאה. כשימות בעלה, פירש"י:
תי"ט ד"ה וכתבה וכו' - שאין הבעל וכו'. דסלקא דעתך דכיון שעדיין לא הגיע השדה לידה כשכתבה, דדמיא לכותב לארוסה דין ודברים וכו' דלא בעי קנין, קמ"ל דשאני ארוסה דאם מכרה ונתנה קיים, ואם כן אין לבעל כח גמור שם, מה שאין כן הכא העומדת היא לטרוף, ובהא אתי שפיר, והוצרך לאשמועינן דאף הכא בדאקנו דלא תנא דלא צריך קנין: תי"ט ד"ה וכן וכו' - לגבות מבעלה וכו'. קשה דכיון דקנו מידו דהיינו מגופה של קרקע, כמה דמסקינן בריש הכותב (פג,א) ופי' רש"י דמתנה גמורה היא, אם כן אמאי תחזור ותתפסנה מה שכבר נתנה. וי"ל דהתם דליכא אלא היא והבעל כשקנו מידה נתנו לה, אבל הכא דאיכא לוקח ושניה אין מתנתה אלא ללוקח ולא לשניה. והכי נמי י"ל לעיל משנה ד' (בתי"ט ד"ה של מנה):
כדי שלא תנעול וכו'. ולעד"נ דאי מקמייתא הוה אמינא דהואיל ושמא לא תבוא לידי גבייה כתבה כן, ואילו ידעה שהוא ימות והיא תגבה לא תכתוב, ואם כן לא נסתלקה לגמרי, אבל בעל חוב דסופו ודאי לגבות ואפילו הכי נסתלק, אימא דסילוקו לגמרי. ואשה בעלת חוב י"ל דמיירי דגרשה והחזירה ועשה לה כתובה אחרת, ואי זקפה עליו מלוה הכתובה הראשונה, והרי היא בעלת חוב גמורה, וסד"א דאינה חוששת כל כך על שעבוד לכתובה הראשונה הואיל ויש לה השניה, וגם שלא יהיה לה שם גרושה, ואם כן סד"א דנסתלקה לגמרי:
נוכל לומר וכו'. קשה דגם בבעל חוב ושתי לקוחות אם יהיו נכסים ללוה יוכלו לגבות. וי"ל דשאני אשה דשמא גבייתה תהיה לזמן ארוך ובין כך ימות בעלה ויהיה לה לגבות: