קול הרמז נשים· רבי משה זכות
כתובות · פרק ב משנה י
ושהיה איש פלוני. בגמרא (כח,א) מקשינן, ודילמא עבד כהן הוא, ומסיק דאסור לאדם שילמד את עבדו תורה. והקשה מהרש"ל, אמאי לא אוקי כגון דמוחזק לן באבוה דכהן הוי ונפק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה וכו', וכמ"ש הר"ב לעיל מ"ח (בגמ' כו,א), והניחו בצ"ע. ואני אומר דלא ידענא מנ"ל למהרש"ל דהאי עד אלים לבטל הקול:
ושהיה חולק. כתבו התוס' (כח,ב ד"ה תנן וכו'), דאיהו מעיד בתרומה דאורייתא אבל לא נאמן אלא להאכילו בדרבנן. ובהאי ניחא דלא מקדים בבא דחולק לבבא דטובל, דהא מעיקרא חולק ובתר טביל ואכיל. אבל להר"ן דפירש דמעיד בדאורייתא ומהימן משום צירוף הגדול שיש עמו, קשה הסדר. ועוד דהוה ליה לחבר יחד בבות הצריכות צירוף ודו"ק: דרך היה. הא דלא ערבינהו, דרך ומעמד ומושב [ומספד] היה לפלוני במקום הזה, נראה דמשום דיש דרך שאינו צריך לעדות, כגון אדם אחד מקיפו מארבע רוחותיו, כדלקמן פי"ג מ"ז (בגמ' קט,ב), דממ"נ צריך ליתן לו דרך:
הרע"ב ד"ה זה וכו' - השטר על פיו וכו'. לאו על פיו לחודיה, דבגמרא (כח,א) אמרינן דצריך גדול עמו. ונראה דאשמועינן דלא יצטרפו שנים להעיד מה שראו בקטנן. והשתא ניחא דלא אקשינן בגמרא פשיטא, שהרי אין קיום שטרות אלא בשנים, ולא ידעתי למה לא הזכירו הר"ב ולא התי"ט, ומתניתין דייקא, נאמן אדם, כלומר אחד ולא שנים:
שקיום שטרות וכו'. ואפ"ה אין נאמנים להעיד בקטנן, ואע"ג דבבדיקת חמץ נאמנים משום דבדיקה מדרבנן, שאני התם משום דבדיקת חמץ היא בידו, כן כתבו התוס' (כח,א ד"ה אלו), דהואיל ובידו לבדוק נאמן לומר בדוק הוא. ולי נראה דכיון שתקנו קיום שטרות משום חשש הזייפנים, לכן לא ראו להאמין הקטן בקטנו דבקל יוכלו לפתותו שיאמר שהוא מכיר החתימה, אבל בגדול דנתחייב במצוות והוא בר עונשין לא יעיד שקר, וכן הוא בעדים מתים. ועי"ל דבכל הני חב לאחרים, דבתרומה ממעט לאחרים, ובבית הפרס אם היה כהן מונעו מליכנס שם, ובתחומים שלא יעברו משם, אבל לפי דכל הני לקולא לא אתי שפיר תירוץ זה:
ד"ה ושהיה וכו' - שאינו נקוב וכו'. זה אליבא דהרמב"ם (הל' תרומות פ"ב ה"א), דסבר דמן התורה כל הפירות חייבין בתרומה, אבל רש"י (כח,ב ד"ה בתרומה) פי' בתרומת פירות או דחוצה לארץ:
תי"ט ד"ה זה וכו' - והילכך אין זה וכו'. אין אלו דברי רש"י כי כמה פעמים העמידו דבריהם במקום תורה:
וכתבו התוס' תימא וכו'. דבור זה קבעוהו התוס' אמאי דאמרינן הכא קיום שטרות מדרבנן. וקשה לי למה לא קבעוהו לעיל במכילתין די"ח ע"ב אהא דקאמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר וכו', וי"ל שכוונתם להקשות לכאן, דכיון דעל דין התורה חששו רבותינו ז"ל שכל אדם יזייף וכו' (משום דאחסור דר"י) א"כ למה לא ראו להקל בעדות קטן. ולפ"ז אין תירוץ רש"י דגיטין (ג,א ד"ה נעשה) כלום. ולפי סברת התי"ט ז"ל דאשתמיטתיה לתוס' דברי רש"י, וזה דוחק גדול, וכש"כ דאין שום חדוש כמו שפרש"י דלא חציף אינש לזיופי, דאיהו ז"ל כתב הטעם הפשוט למאי דלא הצריכה תורה לקיים השטר, דאיהו משום דשארית ישראל לא יעשו עולה, אבל אח"כ רבו הפריצים בעו"ה:
ויכתוב ויחתום וכו'. ולהרמב"ם ניחא, דלא אמרינן כמי שנחקרה עדותם בבי"ד אלא בעדים שעדיין חיים, וכנז"ל סוף משנה ג', וא"כ לא חיישינן לזיוף דעבידא לגילויי:
סד"ה וזה וכו'. ויש להקשות דא"כ אמאי עבדינן צריכותא, דילמא דתנן דוקא הני למעוטי אחרים:
ד"ה דיוצא וכו' - ועכשיו שנשתחרר וכו'. כ"כ התוס' (ד"ה ודילמא). וקשה דלפ"ז הוקשה להם למ"ד ביבמות (צט,ב), דאין חולקים תרומה לעבד דלא ליסיק ליוחסין, ואמאי לא אמרינן דלמא נשתחרר וכו'. ותירצו דלא שכיחא כולי האי שישאל תרומה אחר שנשתחרר וכו'. וקשה לי א"כ אמאי ניחוש לכך כיון דלא שכיחא, טפי הול"ל דילמא עבד הוא ויוחזק לכהן ויבוא לחלוק על הגורן, ובהא הוה ניחא ההיא דיבמות. ועוד דהכא משמע מדאמרינן ודלמא עבד הוא, ולפי' תוס' הול"ל עבד הוה:
סד"ה ושהמקום וכו'. צריך להוסיף מ"ש הר"ן דכל הבקעה בספק טומאה, ופירושו מקברות הרבה, דאי לא הוה אלא קבר אחד הלא אין לו אלא מאה אמה לכל רוח כרפי"ז דאהלות, ומהו זה שמיקל זה, אבל מ"מ לישנא דהמקום הזה לא דייקא, דהול"ל ועל כל בית הפרס. אבל הראב"ד (מובא בר"ן) פי' דר"ל טומאה קלה, כלומר שכבר נידש ונופח והוא טהור לעושי פסח, וגמרא (כח,ב) דייקא כוותיה דאמרינן בית הפרס דרבנן, דקשה וכי יש בית הפרס דאורייתא, אלא ר"ל בית הפרס שכבר נתקן כתיקון רבנן דהיינו שנידש ונופח: