קול הרמז נשים· רבי משה זכות
כתובות · פרק ב משנה ט
האשה שנחבשה. למ"ד בגמרא (כט,א) דהיינו נחבשה היינו הורהנה דעדיות, תני הכא נחבשה, משום סיפא דע"י נפשות דלא שייך בהורהנה:
שנמצאו. פי' לאפוקי דאיכא מחבואה, וכדכתב הר"ב, דאז אינן מצויות: ואין נאמן. בעל הערוך כתב שקבל מרבו דגרס שאין והש' במקום ו', כגון (ביצה פ"א מ"ב) שאפר כירה מוכן הוא:
אין אדם וכו'. יש ליתן טעם למה לא יהיו אדם ואשתו נאמנים כשכל אחד טוען בברי שהיא טהורה, ומאי שנא מההיא (כב,ב) דשנים אומרים גרושה היא וכו' דנאמן אחד מעדים לנושאה בטוענת ברי. ונראה דשאני הכא דרבנן הקילו בכמה דברים בשבויה, מטעם דאמרינן בקידושין די"ב ע"ב דבשבויה מנוולה נפשה באפי שבאי, ומש"ה חיישינן דיורה היתר לעצמו להחזיקה לטהורה:
הרע"ב ד"ה ע"י ממון וכו' - ודוקא שיד וכו'. ואין להקשות דא"כ לפלוג בדידה ע"י ממון, דבמה דתני לעיל דיני דשבויה כבר אשמועינן דכשידם תקיפה אסורה מ"מ:
ד"ה ע"י נפשות וכו' - אפילו לבעלה וכו'. הא דלא כהרמב"ם ז"ל פי"ח מהאסו"ב ה"ל. ויש לי להביא ראיה לדבריו דאמר בפרק נערה (נא,ב), כל שתחלתה באונס וסופה ברצון מותרת לבעלה משום דיצר אלבשה, וכן כתב הרמב"ם פכ"ד מהל' אישות הי"ט, והשתא ק"ו לאונס פחד המיתה: תי"ט ד"ה שנחבשה וכו' - הרמב"ם וכו'. להרמב"ם ניחא דמשוי לה לשבויה, אבל לר"ב דמחמיר אפשר דלא סגי עד אחד:
ד"ה ע"י וכו'. ובגמרא (כז,א), דאמרינן כגון נשי דגנבי או דרוצחים, ופי' רש"י שדרך המלכות להפקיר בתם ונשיהם, צ"ל דמופקרות גם למיתה:
ד"ה אפילו וכו' - כההיא דגיטין וכו'. והא דלא תני לה הכא כדתני התם, נראה לי משום דאיכא מ"ד בגמרא (כז,ב) דתנאי היא, הכא אי מהימנה שפחתה אי לא כדמשמע הב' ברייתות, ומש"ה לא תני לה הכא דבפלוגתא לא מיירי:
ד"ה המעון הזה וכו' - ונ"ל שאין זה וכו'. הכי מסתבר לי נמי, דאי שבועה, איך נשבע רבן גמליאל (כריתות פ"א מ"ז) שלא ילין עד שיעמדו הקינים בדינרים, שהרי הדבר תלוי בדעת אחרים, וגם בבא בן בוטא (שם פ"ו מ"ג) למה לו להשבע ללא צורך: