קול הרמז נשים· רבי משה זכות
כתובות · פרק ב משנה ח
הרע"ב ד"ה ר' יהודה אומר וכו' - אפילו היכא וכו'. הקשה הבעל לחם אבירים (ד"ה ואי בעית אימא) דמנ"ל דר' יהודה מיירי אפילו בדליכא גומלים. ועוד קשה דדלמא ר' אליעזר מפרש דר' יהודה, ולהא איכא למימר דלא אמרינן בגמרא (ב"ב לא,ב) דאימתי מפרש אלא בר' יהודה, ועיין ד"ה מעלין. אבל שתי הקושיות לא קשיא, דאי ר' יהודה איירי בגומלים דוקא מאי האי דקאמר ר' אליעזר בדליכא עוררים דמה ענין עוררים אצל גומלים. ועוד דאם כן הוה ליה למימר ר' יהודה אומר אין נאמנים, וכדתנן בסוף פ"ד דדמאי, אלא אין מעלין סתם דקאמר ר' יהודה אפילו בדליכא גומלים. אלא תקשה אם כן מנא לן הכש"כ שכתב הר"ב, דלמא דבעלמא לא חייש לגומלים, וכדתנן סוף פרק ד' דדמאי. ולפי זה קשה דמנא לן לאקשויי דר' יהודה אדר' יהודה וכדכתב התי"ט, שהרי בברייתא (כד,א) תניא אני כהן וחברי כהן ר' יהודה אומר אינו נאמן עד שיהיו שנים מעידין עליו, ואם כן אין אחד נאמן על חבירו, וסלקא דעתך דמשום גומלים הוא:
ד"ה עוררין וכו' - ואין עירעור פחות וכו'. ומשום הכי צרכינן לאוקמי (כו,א) פלוגתא דר' אליעזר ורבן שמעון בן גמליאל בצירוף עדות, דאי ערעור הוי בחד הוה מצי לאפלוגי, דתנא קמא לא חייש לערעור ולגומלים ורבן שמעון בן גמליאל חייש לעוררים כר' אליעזר ולא לגומלים כתנא קמא, ורבי יהושע סבר דאין עד אחד כשר אפילו ליכא ערעור וגומלים. ר' אליעזר חייש לערעור וגומלים דבעי דליכא גומלים ועוררים, אבל כיון דערעור בשנים לית סברא לומר דתנא קמא לא ליחוש לערעור ולא
לגומלים. ואם תאמר ומנא לן למימר הכי ואצטריך לאוקמי דרבן שמעון בן גמליאל במחלוקת אחר דצירוף עד, דילמא דערעור בחד ונוקי מחלוקתם בארבע החלוקות. וי"ל דאי הכי מתניתין אינה מסודרת דהוי ליה למתני דר"י בסיפא דאיהו אתא לטפויי, אבל השתא ניחא דתנא קמא חייש לעוררים ולא לגומלים, ור"י אפילו ליכא גומלים ולא עוררים, ורבי אליעזר חייש לתרווייהו, דאי איתא או עוררים או גומלים אין מעלין:
ד"ה מעלין וכו' - והיינו וכו'. יש מקשים דכיון דודאי גם תנא קמא חייש לעוררים דאין סברא דלא ליחוש לשני עדים, אם כן לימא ר' אליעזר אימתי במקום שיש גומלים, דהיינו מאי דבין ר' אליעזר לתנא קמא. וי"ל דהא קמ"ל דאין ערעור פחות משנים, דעל משנה זו אמר ר' יוחנן כך, כדכתבו התוס' (ד"ה והאמר):
בין ר' אליעזר וכו'. בבבא בתרא דל"א ע"ב פי' הרשב"ם דרבי אליעזר לפרש דר' יהודה בא ולא לחלוק, וזה נגד יבין שמועה כלל תל"ט, שכתב שאין אימתי לפרש אלא דוקא בר' יהודה:
תי"ט ד"ה ר' יהודה אומר וכו' - בדמאי הקלו וכו'. פי' זה תיר(ו)ץ אביי (כד,א) ולא תיר(ו)ץ דרבנן אדרבנן, ונראה דסבר דלא קשיא עלייהו, משום דשאני התם שעמי הארץ חשודים, אבל רבא תמה ואמר אטו רבנן אדרבנן לא קשיא, וצריך להבין למה לא רצה בחילוק שכתבתי:
במעלין מתרומה וכו'. ופי' רש"י (כד,ב) דלא הוו טעמא משום גומלים. וקשה אם כן לו יש עוד הצריכותא דאמרינן לעיל, דוכן שני אנשים למה. ויש לומר דההוא הצריכותא היא למאי דמשני תירוצא קמאי דבדמאי הקלו וכו' דמוקי למתני' בטעמא דגומלים, אבל לתירוץ השני דמילתא באנפי נפשה היא המשנה הח' דלא מטי בה משום גומלים, מה שפירש במשנה הז' נאמנים היינו דוקא לתרומה וכדדייק הר"ב, וטעמא הוי משום דאין מעלין ליוחסין, ודתנן וכן, היינו לנאמנות ולא לטעמא דמילתא:
לפרש אם כרש"י וכו'. לא גריס דרש"י לא ס"ל כתוס', דאף לאב"א צריכים תירוצא דכלי אומנותו ושאב"א דוקא לר"י, דאם כן הו"ל לאקדומיה לאב"א קודם תירוץ דרבא לקושיא דרבנן אדרבנן, וכל שכן דא"ה לא הוה שתיק רש"י מלכתוב כתוס' דבעינן אותו התירוץ, וס"ל לרש"י דלא חיישי רבנן לגומלים אלא כד מפסיד לאחרים דזהו הטעם דגזרו על הדמאי משום דאף על גב דהוו מיעוטא דלא מעשרי, כיון דהוי מיעוטא דשכיח היה הרבה נכשלים בו, וכמ"ש התוס' פרק קמא דשבת דף י"ג (ע"א ד"ה רבא), ומש"ה הכא דאין מעלין מתרומה ליוחסין לא חיישינן לגומלים דלא מפסיד לאחריני:
דלאב"א שפיר מתרצא וכו'. יישוב זה לא נראה, חדא דאמאי שביק תירוצא דתלמודא דידן ותפיס ליה דירושלמי. ותו דהתם כתב הר"ב לר'
יהודה דבדמאי הקלו משום חיי בני העיר, וא"כ כיון דמטי בה משום קולא דדמאי תו לא צריך אב"א:
והר"ן כתב וכו'. וה"ה (פ"כ מהל' איסו"ב הי"ג) כתב להפך, ע"ע: מעלין לכהונה וכו'. טעם זה כתבו הרמב"ם (בפיהמ"ש), שאביו מוחזק לכהן ויצא עליו קול וכו', וכדכתב הר"ב (ד"ה רשב"ג), וכן כתב בפ"כ מהאסו"ב דין י"ו, אבל בעלמא ס"ל דאין עד אחד נאמן בתרומה דאורייתא אבל בדרבנן נאמן, וז"ש ואין הלכה כרבי יהודה, דמיירי בדרבנן: דאין מעלין מחלוק וכו'. נראה לי דמיירי אי אתרמי שנתנו לו חלק בגורן, שיכול להיות שהיה רבו חולה שאל מבעל הגורן שישלח לו חלקו ביד עבדו, דמאן דאמר בגמרא (דכ"ד סע"ב) דרבנן אמרי דנאמן כהן זה על זה משום דאין מעלין, לא חייש למיעוטא דמצי למהוי:
ולכך לא נוכל וכו'. נראה לי דהרמב"ם מספקא ליה אי הלכתא כר"י משום דאיכא ב' סתמי כותיה או הלכה כרבי יוסי כדכללין. א"נ י"ל דחייש לתרי אתרי כדאמר בגמרא (כו,א) ודו"ק:
ד"ה רשב"ג וכו' - נראה דסברתו נוטה וכו'. התי"ט לא העתיק הלשון כהוייתו דמסייעתו, שהרי בהר"ן לא כתוב ואחרים דאז הדין עם הב"י, אלא כתב אבל אחרים שמזה נראה דלהכי נוטה: