קול הרמז נשים· רבי משה זכות
כתובות · פרק ב משנה ב
ומודה. הא דאפסיק במשנה א', משום דהיא סיומא דלעיל, כלומר דדוקא בברי ושמא קאמר רבן גמליאל אבל לא בברי וברי:
הרע"ב ד"ה ומודה רבי יהושע וכו'. קשה לי דטעמא דר' יהושע הוא משום דאוקי ממונא בחזקת מריה וכדכתב תי"ט משנה ו' לעיל (ד"ה לא מפיה), ואם כן גם הכא נוקי קרקע ביד המחזיק. וי"ל דאין טעם דחזקת ממון אלא לנגד חזקת כשרות דקאמר רבן גמליאל, אבל עדיין נשאר המגו: במגו וכו' אבל וכו'. היה נראה לי לומר שפירושו מפני שהמגו הוא בענין האיסור והתביעה היא בממון, כך כתב הרמב"ם (בפי' המשנה), אבל הכא מגו הוא בממון, ואם כן התי"ט לא דק בהבנת דברי הרמב"ם. אלא דקשה לי דבגמרא (טז,א) אמרינן דומודה אמגו קאי, ומעיקרא בעי, אהייא וכו' אילימא אהא דראוה מדברת וכו' הניחא לזעירי דאמר מאי מדברת
(מתייחדת)[נסתרה] דיש לה מגו דמצי אמרה לא נבעלתי וקאמרה נבעלתי לכשר מהימנא וכו', והא הכא דאין שום תביעת ממון. ור' יהושע לא מודה במגו גם שהמגו הוא באותו ענין. ולכן נראה שהפירוש הוא כדמשמע מלשון הר"ב וכמו שהביא התי"ט. וכתבתי כל זה לאפוקי מת"ח שרצה לפרשו כנז"ל:
תי"ט ד"ה ומודה וכו'. - ומ"מ תמהני וכו'. נראה לי דהרמב"ם מפרש שור שחוט לענין איסור שהבהמה בחייה אסורה עד שיודע במה נשחטה, וכן כתב בעל המאור בפי' שור שחוט, אלא דלא פירש כהרמב"ם בכללות הענין, ע"ע. אבל הרמב"ם מפרש דהתם איכא ספק איסור וכדכתב הר"ב, אבל כאן אינו ענין לאיסור:
ולא מהמנינן וכו'. ומסיים רש"י (טז,א ד"ה הכא), דדלמא לא אסקה אדעתה אי נמי איערומי קא מערמא: