קול הרמז נזקין· רבי משה זכות
בבא קמא · פרק י משנה ח
העדר. שאינה למודה לצאת חוץ משאר חברותיה:
הרע"ב ד"ה ואם וכו' - אבל וכו'. קשה דהיכא רמיזא ידיעה זו. וז"ל רש"י (קיח,א בד"ה ורב חסדא), והכי משמע מתני' חייב באחריות בין מנו בין לא מנו אימתי בזמן שלא ידעו בעלים בחזרתו ובגניבתו ואם מנו הנך דרישא את הצאן לאחר חזרה פטור, ע"כ. ונראה דכונתו להמציא אופן הודעה, וקאמר דהיינו כגון שהבעלים היו מונין הצאן, ובא הגנב ונטפל להם והודיעם שהוא גנב והחזיר אותו טלה. וז"ש הנך דרישא, דהיינו הגנב והבעלים הנזכרים ברישא, דמציאות טוב הוא, כי כיון שהגנב החזיר הטלה עשה כן להודיעם כדי להפטר, שאל"כ יתחייב. ואפשר נמי לומר שהגנב לא גילה חרפתו להם, אלא כיון שידע שהם מונים לדעת אם הלך או שלח אחר להודיעם שאותו טלה נגנב והוחזר:
אם וכו'. עיין הרא"ש (סי' לג) שיש לו דרך אחר:
תי"ט ד"ה חייב וכו' - ותימה וכו'. לא על הר"ב תלונתו כי אם על הגמרא, דהא אוקמתא דכתב הר"ב היא דרב חסדא (קיח,א) ואמרינן (ע"ב), מ"ט דרב חסדא הואיל ואנקטא נגרי ברייתא. וגם הטעם שכתב משום דלא עביד, הוא כולל גם לנאבדה, ומאי צריכים תו לטעמא דאנקטא נגרי ברייתא. ונראה דכשמת נאמר שהוא גרם לה מחמת יגיעה או מפני שינוי המקומות וכיוצא: