אור ברסלב

קול הרמז נזקין· רבי משה זכות

בבא קמא

פרק א משנה א

פתיחה:

תי"ט ד"ה סדר כו'. עיין בזוהר פר' בלק דף קצ"ח ותמצא על דרך הסוד למה שנתחברו שלשה בבות אלו:

ד"ה נשאר כו' למשנה כו'. א"כ הי"ל לקרות כל המסכתות בלשון פתח. אבל האמת שבבא ר"ל חלוקה, וכ"ה בכל הגמרא, כי חלקי כל המשנה נקרא בבי, וכאן הן ג' חלקים כוללים כל נזיקין:

משנה א:

הרע"ב ד"ה השור. פי' רש"י (במתני' ד"ה השור), כסדר שהן כתובים בפרשה סדרן במשנה דפרשה ראשונה נאמרה בשור שניה בבור, ע"כ. ור"ל דמש"ה לא סידר המבעה אחר השור כדלקמן:

תי"ט ד"ה ארבעה כו' - אע"ג דבריש כו'. לי נראה דאורחיה דתנא תדיר למתני הן, ואין ראיה מההיא דכריתות (פ"ב מ"א) דלא שייך למתני הן, משום דתני בתריה וארבעה מביאין על הזדון כשגגה, דלא שייך הן, אבל כאן לא תני הן, משום דאיתא נמי אב דקרן דמייתי לקמן (ב,ב) בהא דת"ר:

ד"ה נזיקים, - שנזיקים כו'. אין רוח זה השר שוה בנזק, כי שכח פסוק (אסתר ז,ד) אין הצר שוה בנזק המלך. והנ' מהשורש, ונזיקים (ע"מ)[על משקל] נגידים נפילים נזירים:

ד"ה וההבער, - ונ"ל דאין ה"נ כו'. ולי נראה דתני הבער להכליל התולדות, שהרי פעולת ההבערה מסתמא נעשית ע"י הרוח, ומנה כל ההיזקים שהרוח גורמם:

והוא לישנא דקרא כו'. והלא בפסוק (שמות כב,ה) כי תצא אש, מסיים המבער את הבערה:

ד"ה לא כו' - אין כו'. פי' אין זה קל כמו זה, ולכן צריכי למכתב כולהו דבכל חד קולא משונה משל חבירו, ולכן לא אתי חד מחבריה לומר ומה שור שהוא קל דאין הנאה להיזקו חייב שן לא כש"כ, דהו"א מה לשן שאינו מצוי כו':

החומרות כו'. ומסיימי תוס' (ב,א סד"ה לא הרי) וז"ל, ושינה כאן התלמוד פירושו מבשאר מקומות משום דהזכיר החמור תחילה בלא זה וזה שיש בהן רוח חיים, ע"כ. והכונה דהרגיש דדילמא אף כאן כבשאר מקומות, ובעי לאתויי כל שדרכו להזיק באבנו וסכינו ובור המתגלגל, ועיין בגמרא (ו,א) דלא דמי להני אבות אלא בצד השוה, להכי אמרו (התוס') דא"כ הו"ל להזכיר הקל תחילה ולא האש שאין בו רוח חיים כו', והיה ר"ל שאם באת ללמוד משני הראשונים במה הצד שדרכן להזיק, נפרוך מה לצד השוה שיש בהם רוח חיים, ואז תצטרך להוסיף שלישי שהוא האש שאין בו רוח חיים, והוא יוכיח אף אני אביא כו', וא"כ הו"ל להקדים הקל שבקלות והיה נעשה מלמד:

ד"ה כהרי וכו' - דיש כו'. זה נגד גמרא ערוכה לקמן (ו,א) שרוצה ללמוד אבנו וסכינו מבור, ופריך מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו תאמר באלו שכח אחר מעורב בהן, וא"כ הרי הוא כתוס' דלא חשבי ליה חומרא: ד"ה חב כו' - לישנא וכו'. כי חב הוא יוצא כדאמרינן במקום שחב לאחרים, ולכן כל שחבתי לישנא קלילא:

פרק א משנה ב

שחבתי. נראה דמשום דלענין נזקי ממון אדם מועד לעולם, והו"ל בזה כחבר דאין צריך התראה, הילכך נקט תנא בלשון מדבר (בעדו)[על עצמו], וכלומר דלהתחייב בשמירה כל אדם שוה:

הכשרתי. האי הכשרתי פי' רש"י (ט,ב) מפי רבו, עלי להכשיר ולתקן את נזקו וכו' ולשלם, ע"כ. ומצינו לשון (בראשית כג,יג) נתתי כסף השדה, ופי' רש"י (ד"ה נתתי לך) הרי הוא כמו שנתתיה לך. ונראה לי דטעמיה דהול"ל חבתי בנזקו, ודוק. ונראה דמפרשי שחבתי בשמירתו כנמו"י שהוא לשון פשיעה. ולפי זה אין לפרש הכשרתי זמנתי, דהיינו חבתי:

בתשלומין. בגמרא ובירושלמי ורי"ף ופי' הרמב"ם גרסי בתשלומי נזקו. בגמרא (י,ב) דייק מינה דלא תני אלא בתשלומי נזקו, והנמו"י

ג"כ כתב (ד"ה חבתי בנזקו לא קתני) דאגב רישא דפרקין תנא הכא תשלומי נזקו, ולכן כתב דדיוק הגמרא שמפרש לשון השלמה הוא מן הרישא. ולא נהירא חדא דגמרא מייתי ליה הכא. ועוד דרישא דייקא דלא (ק)תני נזק גרידא, משום דיש כמה דברים שאינו משלם כל הנזק, כגון מ"ב דפ"ב, דאכלה פירות משלם נזק שלם וכלים חצי נזק, וכן בכל אותה המשנה יש נזקים שונים, והיינו תשלומי נזק:

הרע"ב ד"ה הכשרתי במקצת כו' - לעשרה כו'. זהו דיוק ב' במקצת, ור"ל שכבר קדם מקצתו שהם הט' הקודם, ואילו תני הכשרתי מקצת היה במשמע גם הקודם:

ליכא כו'. ואפילו בנזיקים חייב, שכיון שנקרא בורו למיתה ה"נ להנזיקים (רמ"א) וסמ"ע סי' ת"י (ס"ק כב). והר"ב נקט במיתה דהוי לדברי הכל: ד"ה נכסים כו' - פטור כו'. דלא קרינן ביה (שמות כב,ד) ובער בשדה אחר, שגם שלו הוא:

ד"ה ורשות כו' - בקרן כו'. דלשניהם חלק בחצר וכרשות הרבים דמי. והשתא אתי שפיר דרשא, דוכשהזיק לאתויי קרן (יג,ב), והכי קאמר, ורשות הניזק והמזיק, פי' שבה פטור אבל יש היזק אחר שחייב בה והוא הקרן:

תי"ט הכשרתי כו' - פרק קמא וכו'. איברא דכ"כ שם הר"ב, אבל אינו מוכרח דיכולני לפרש שיהא כשר להתיר הטלטול ואם לא יהיה כך יהיה פסול, אבל חבירו של הכשרתי הוא מאי דאמר מוכשר לטומאה: ד"ה נכסים המיוחדים. - א"נ כו'. תירוץ זה תירצו רבינא (יג,ב), ובתר הכי מייתי תניא נמי הכי א"ר יהודה אפילו נגח כו' שנאמר (שמות כא,כט) והועד וגו'. ובזה גדלה יותר תמיהת התי"ט, דאם אין הלכה כר' יהודה אף דהכא דלא כהלכתא. ונראה לי כמ"ש התוס' (מד,א) אההיא דאמרינן (שמות כא,לא) או בן יגח או בת יגח, נגיחה למיתה נגיחה לנזיקים, דאצטריך לרבות נזיקים משום דבפרק המניח (לג,א) דרשינן לנזיקים סיפיה דהאי קרא, וכמו כן פסוק (שמות כא,כו) ולא ישמרנו בעליו דכתיב גבי מיתה, דרשינן ליה (מה,ב) לשמירה מעולה לנזיקים, ע"כ. באופן דיש לנו כלל גדול דמיתה ונזיקים כחדא אזלי, וה"ה דפסוק והועד, הוה מוקמינן בתרווייהו, אי לאו דאיכא ריבויא (מד,ב) דז' שור לרבויינהו לכולהו למיתה דכתיבא התם בהדיא:

הרמב"ם. וגם בפ"י דהלכות נזקי ממון ה"ו פסק דלא כר' יהודה: ד"ה חוץ וכו' - שחבל כו'. נראה לי דנקט חובל בחברו, לרבותא דאעפ"י שיש בו דעת והוי הפושע לנגח ברשות המזיק שלא ברשות מ"מ אם חבלו חייב:

ד"ה הניזק כו' - ותמהתי כו'. אין זה תמיהה, דאין מזיק משמע דוקא למפעיל, שהרי מצינו אשר תשים לא הקיץ הנער שמשמשים גם בלשון הקל, והמכה והמוכה הם יוצאים לשנים האיש המניע החרב והחרב הנוגף:

נזיקין כו'. תימה אחר שכבר ידע ששרשו נזק איך עלה על לבו שיהא נפעל, כי מה הוראה יש לחוסר נ' השורש, שהרי אין לדגש הז' כי הוא אחר שוא נע:

פרק א משנה ג

בני חורין. כתב הרמב"ם בפ"ח מהל' נזקי ממון הי"ג, שלא תאמר הואיל וכו' העבדים והרועים וכיוצא בהם (פי' מצוים אצל הבהמות) (שומעין להם)[סומכין עליהן]. אבל לפי הגמרא (טו,א) נראה סד"א דנכרי כשר משום דאית ליה חייס, ועבד משום דשייך במצוות. מיהו ודאי דצרכינן לטעמא דהרמב"ם, דאלת"ה לא הו"ל למתנינהו כלל דפשיטא דלא איתא סברא שיוכשרו משום חייס ושייכות במצות. ובהא נמי ניחא דלא מיעט נשים, משום דליכא טעמא דמצויים אצל הבהמות:

הרע"ב ד"ה שום כו' - ואח"כ כו'. דקדק וכתב ואח"כ ליישב קושית ר"ת (יד,ב תוס' ד"ה פרה) דהקשה לפי' הקונטרס דע"כ פרה שהזיקה טלית היינו בחצר הניזק וכו' ופרה בטלית ברה"ר דהוי מטעם בור. אבל נמו"י אשכח לתרוייהו בבת אחת בחצר המיוחדת לשניהם לשוורים ולחד למטלטלין, ע"ש:

ד"ה בפני כו' - והתשלומין וכו'. נראה דר"ל גזרת פסק אופן התשלומין, אבל מעשה התשלומין אינו צריך בי"ד:

תי"ט ד"ה שום כו' - בלא שומא כו'. דהוי כעין פשרה. ונראה לי דטעמא הוא משום דגזרת הכתוב (שמות כא,לו) שלם ישלם, שצריך להשלים הנזק. ומש"ה אמר בגמרא (יד,ב) שום זה אינו אלא בכסף:

ד"ה בפני כו' - פי' רש"י כו'. לא צרכינן להכי, אלא כל מאי דלא שכיח אעפ"י שיש חסרון כיס, כגון בהמה שחבלה בחברתה, בעינן מומחין. וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' סנהדרין ה"ט. ונמו"י (ד"ה פרט לבי"ד הדיוטות) ג"כ הזכיר זה:

פרק א משנה ד

הזאב. גם בפ"ק דסנהדרין (מ"ד) מתחיל בזאב, לפי שהוא היותר מצוי מן האחרים, וכן בפ"ג דתענית (מ"ו), ופ"ז דב"מ (מ"ט):

ר' אליעזר. בכל הגמרא גרסינן ר' אלעזר, וגם בברייתא (טז,א) נזכר אחר ר' מאיר, וכ"כ תוס' (טז,ב ד"ה ר' אלעזר), וכך משמע מנמו"י דכתב דאין הלכה כר' אלעזר משום דיחיד ורבים הלכה כרבים, ואי גריס ר' אליעזר הול"ל דשמותי הוא:

הרע"ב ד"ה שור המועד כו' - ולגבי כו'. והא דלא סמיך ליה בתר ה' תמים, משום דצריך לפרש דשן אוכלת אינה כנושכת ורגל הולכת כבועטת:

מועד כו'. כפי' רש"י (במתני'). ומסיים דע"י העדאה דעדים אתי בהו חיוב נזק שלם הלכך מילתא חדא הוא, ע"כ. וכתב הרמב"ם בפ"א מהל'

נזקי ממון (ה"ה) וז"ל, חמשה מעשים תמים יש בבהמה כו', ע"כ. משום דכל אחד הוא מעשה חלוק בעצמו, אבל שור המועד דקתני היינו דהועד לחמשתן ושם העדאה אחד הוא:

להו כו'. ור"ל שהם משונים במעשים שאז יבואו למנין, ע"ד חמשה תמים: תי"ט הבהמה כו'. התנא רוצה לפרש מהו תמה, ואמר שר"ל שאינה מועדת, וכמו שפירש הר"ב בראש המשנה, חמשה תמים שאינן

רגילים להזיק וכו':

ד"ה ולא כו' - בגמרא כו'. הכי קאמרינן התם (ב,ב) כדי למעט שאינם תולדות דשן ורגל, אבל לעשותם תולדה דקרן, הוי טעמא משום דכוונתם להזיק כקרן, ע"ש בפי' רש"י (ד"ה בעיטה):

ד"ה ושור המזיק וכו' - לפיכך וכו'. אבל הרי"ף, והרמב"ם בפירושו ובחיבורו, כתבו כרבינא:

ד"ה והאדם כו' - לא חשיב בור כו'. ולי נראה דבכלל אדם הם, שהרי הוא החופר הבור ומדליק האש:

ד"ה הזאב כו' - חסורי כו'. והר"ב דלא הזכיר זה, י"ל דס"ל כתוס' שלהי הזורק (שבת קב,א) דאמרינן חסורי מחסרא וכו' בד"א שחזר ושכח וכו'. וכתבו התוס' (ד"ה רב אשי) דאין זה חסורי מחסרא ממש, דמשנה כמו שהיא שנויה יש לפרש כן, ע"ש. וה"נ הכא מתרי טעמי, חד דלא תני והזאב בו' החיבור, להורות שהם חלוקים מהנז"ל. ועוד דחזר ותני הרי אלו מועדים: ד"ה הרי כו' - בנשיכה כו'. תוס' (טז,א ד"ה והנחש) והרא"ש (סי' כא) הכריחו מן הגמרא (טז,ב) דדוקא במידי דאורחייהו בהכי חשיבי מועדים. ורש"י (טו,ב ד"ה מועדים) נ"ל דלא איירי אלא לפי הס"ד, דפשוטא דמתני' דתני הרי אלו מועדים, דמשמע אפילו במידי דלאו אורחיה ובנשיכה:

פרק ב משנה א

הבהמה ס"א והבהמה כו'. כ"כ תוס' (יז,א ד"ה הבהמה) וסיוע רבא לפי' רש"י והר"ב ודלא כפי' התוס':

כדרכה. כמו שהוא דרכה בהליכתה, דהיינו בשערה ובשליפה ובפרומביא וחמור במשאו, וזהו הבהמה בכלל, וכדרכה של כל אחת ואחת,

ומש"ה לא תני הבהמה מועדת להלך ולשבר דזהו האב, אבל כדרכה היא התולדה של ההילוך, פי' הזיקה בלכתה כמה שהוא דרכה, ומש"ה הבהמה מועדת להלך בכדרכה ולשבר כיצד בשערה כו', הרי דתולדות נקט בכדרכה ולא תני לשבר דרך הילוכה:

או שהיה כו'. כתב הרמב"ם [בפירושו], שזה עושה התרנגול יותר משאר עופות, וירצה דמש"ה לא תני עופות בכלל:

מהדס. הערוך (ע' חדס) גורס מחדס בח', ופי' שהוא דריסה:

הרע"ב ד"ה כיצד כו' - הרגל כו'. כפי' רש"י. וקשה דמה חידש כאן שלא שנאה בפ"ק מ"ד. ונראה לי דחידש טובא במה ששנה ואמר תחילה

לשבר בדרך הילוכה, שר"ל שדרך הילוכה היא העדאתה, והוא האב הכולל למ"ש אח"כ להלך כדרכה וכנ"ל, דהיינו הילוך ודרכה:

תי"ט ד"ה כיצד כו' - השן כו'. ולי נראה דמשום דבעי למתני בשן בד"א ברשות הניזק וכדכתב התי"ט, לכך איחר השן לסוף כי היכי דליהוי קאי הבד"א גם לרגל:

ד"ה לשבר כו' - אמרן וכו'. כונתו לתרץ קושיית ר"י הנז"ל, וכבר נתיישבה:

ד"ה משלם כו' - דבגמרא כו'. לא ידעתי למה יחלוק הר"ב על הפוסקים דפסקו כרב פפא (ג,ב), כי בכאן לא איירי הר"ב אלא ליתן טעם למה ישלם בצרורות חצי נזק ותו לא, ומה לו לכתוב בכאן אם הוא מגופו או מן העליה:

ד"ה דרסה כו' - א"נ קמ"ל וכו'. התירוץ זה מתיישב מאי דקשה על תירוץ ראשון, דאי לאפוקי דדריסה לאו משונה לתני דרסה לחוד, ולא נפל על השני דפשיטא דהוי כצרורות, אלא שי"ל שכבר למדנו במשנה ג' לקמן דיש נזק שלם וחצי נזק במעשה אחד. ולי נראה אמרינן בגמרא (יז,ב), אם דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל על כלי אחר ונשבר, דלרבה בתר מעיקרא אזלינן ומשלם נזק שלם, וכן פסק הרי"ף (סי' לב. עי' בנמו"י ד"ה לרבה פשיטא ליה וד"ה והוא דקא אזיל), והא קמ"ל דלא אשכחן נזק שלם וחצי נזק אלא בכה"ג דקתני. ועוד י"ל דהא דקתני ונפל כו', לגלות שהדריסה היתה חזקה עד שנפל, וכיון שאמר ונפל הוצרך לומר חצי נזק:

פרק ב משנה ב

מפתח. פי' תוס' (כא,א ד"ה מפתח) שהן תריסי החנויות שמניחים לפני החנויות כשפותחין אותן ושם נותנים הפירות:

הרע"ב ד"ה משלם מה שנהנית כו' - אם אכלה כו'. לפי זה ה"פ

דמתניתין, אכלה מתוך הרחבה אפילו שהיא עומדת בתוך הרחבה והחזירה ראשה ואכלה ממה שבצדי הרחבה, וכש"כ אם אכלה במה שיש ברחבה, ומצדי הרחבה ר"ל שהלכה ועמדה בצדי כו', וכדכתב הר"ב. ובהכי ניחא דלא עריב ותני תרי הבבות דרחבה וחנות, משום דמתוך הרחבה פי' כנזכר, אבל מפתח החנות דוקא שאכלה ממש, דפתח החנות הם התריסין, כדפי' תוס' (שם) ושם אינה יכולה לעמוד עליהם:

תי"ט ד"ה הבהמה כו' - היינו שן וכו'. פי' מה חידש בבבא שניה דהבהמה מועדת, ומשני אלא כו'. וקשה דכבר תני חיה לעיל, הזאב והארי כו'. וי"ל דבהנהו נזיקין דלעיל כתיב (שמות כא,כח) שור, וה"ה חיה, דילפינן משבת (ב,א), והכא (יז,ב) שאני דכתיב[ (שמות כב,ד) בעירה:

חיה כו'. פי' רש"י (יז,ב) דכתיב (דברים יד,ד) זאת הבהמה אשר תאכלו, וכתיב בתריה איל וצבי וגו'. ואין להקשות דא"כ איך תיסק אדעתיה שלא תהיה בכלל בהמה. וי"ל דמשני וכתב בעירה. וז"ל תוס' (ד"ה סד"א), אע"ג דכבר אשמועינן ברישא דאפילו התרנגולים מועדים, מ"מ ניחא ליה לאשמועינן נמי גבי שן. וקצת קשה אמאי לא תני נמי תולדות בשן כמו ברגל, ע"כ:

ולעיל כו'. פי' דהו"ל למפתח בתולדות דלא כתיבי בתורה:

ד"ה משלם כו' - והרמב"ם כו'. אבל בחיבורו פ"ג ה"ב פי' כפי' הר"ב:

פרק ב משנה ג

הרע"ב ד"ה ועל הגדיש כו'. ל"א דמשונה הוא, רש"י (כב,א ד"ה משלם חצי נזק):

תי"ט ד"ה על החררה כו' - דבגדיש כו'. אבל אי שקלה מרשות הניזק ואכלה (ברה"ר)[במקום אחר] אינה משלמת אלא מה שנהנית, נמו"י (סי' מ ד"ה על החררה):

ד"ה ועל הגדיש כו' - צרורות כו'. לפי הנראה משטחיות דבריו לא ידעתי מנין לו זה, שהרי לריש לקיש (כב,א) דאוקי מתני' באדיי, ס"ל דעל החררה משלם נזק שלם ועל מקום הגחלת חצי נזק ועל כל הגדיש פטור, ור' יוחנן סבר דעל החררה ועל מקום הגחלת נזק שלם ועל כל הגדיש חצי נזק דהוי חציו דכלב, והיינו צרורות כפי' רש"י. אבל האמת הוא דמדלא הזכיר הר"ב כלום על מקום הגחלת נראה דס"ל כהרשב"א (ד"ה בשלמא) ודו"ק:

פרק ב משנה ה

ברה"ר. אע"ג דהכיצד קאי ארשות הניזק, קתני ברה"ר משום שהוא יסוד הק"ו דר' טרפון:

כקרן כו'. שהדין בא מכחו, נמו"י (ד"ה להיות כנידון):

הרע"ב ד"ה דיו כו' - דמפריך כו'. נראה לי דטעמא הוא מידי דהוה כעין מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, דכיון דכתבה קרא תו לא

מהני ק"ו מידי:

תי"ט ד"ה ברשות הניזק כו'. דאמר קרא (שמות כב,ד) מיטב כרמו ישלם, תשלומין כו', כצ"ל:

ד"ה אמרו כו' - היכי כו'. אין להקשות דהא דיו הוא דאורייתא, דהא גופא קשה להו דאי איכא דיו ליכא ק"ו:

היכי אמרינן כו'. כתב הרב הון עשיר וז"ל, אין דנין ק"ו אלא להטיל על הלמד אותה חומרא שיש במלמד בלבד, אבל להעדיף עליו יותר מהמלמד לא, ואעפ"י שהלמד כ"כ חמור כמלמד. והיינו דקאמרינן בכל דוכתא דיו לבא מן הדין כו':

ד"ה אני לא כו' - רשויות כו'. כתב בעל ההגהות, רשות מרשות, רשות הניזק מרה"ר, ע"כ. ור"ל קרן דרשות הניזק מקרן דרה"ר:

פרק ב משנה ו

תי"ט ד"ה סימא כו'. לכתוב קרא פצע בפצע מאי כו', כצ"ל:

פרק ג משנה א

הרע"ב ד"ה או שלקה, - בחרסיה כו'. פי' רש"י (כט,א ד"ה לזכות בחרסיה) שלא הפקירן:

תי"ט ד"ה והוחלק כו' - נתכוין כו'. גם הרי"ף (סי' נו) לא הזכיר אלא מתכוין לזכות, משום דסבר דשתי מחלוקות דת"ק ור' יהודה כחד

טעמא הוו, דלר' יהודה בשעת נפילה פטור משום דנתקל אנוס הוא, ואחר נפילה פטור משום דהוי מפקיר אחר נפילת אונס, ומש"ה אם נתכוין לזכות חייב דהוי בורו, ובאינו מתכוין פטור הואיל ועיקרו אנוס כו', כדכתב הר"ב ודוק דבריו. ומינה דאצ"ל אם מתכוין להשליכה דפשיטא דחייב כיון שאינו נתקל:

ד"ה במתכוין כו' - ממש כו'. דהיינו לעשותה חרסים, דההיזק הוא אחר נפילה:

אלא וכו'. במפקיר נזקיו דנתקל לאו פושע הוא לדידהו, ע"כ. כצ"ל (נמו"י סד"ה מאי מתכוין איכא):

פרק ג משנה ב

הרע"ב ד"ה השופך כו' - דברשות כו'. ומתני' דלעיל דהוחלק במים, איירי בימות החמה, ונמו"י (ד"ה חדא בימות החמה) מפרש הצריכות, ע"ש. ולפי דהאי בבא קאי אמתני' דלעיל והויא כסיפא דידה, מש"ה לא עירבה עם שאר הבבות השנויות בה:

פרק ג משנה ג

וכל הקודם. מש"ה תני תבנו וקשו, דאין לו רשות להוציאם מפני שמחליקים רגל הבריות, ולכך קנסו בהם שכל הקודם זכה, אבל הזבל עצמו בשעת הוצאת זבלים דאינו מחליק, לא קנסו בו, אבל מ"מ אם הוזק בו חייב:

תי"ט ד"ה רשב"ג כו' - ושמא כו'. בפרק אעפ"י (כתובות סא,ב) כתבו התוס' (ד"ה הלכה) שיש שני רשב"ג:

פרק ג משנה ד

בנזקי שני. דגופו ולא ממונו, נמו"י (בא"ד חייב בנזקו). ומ"ש בנזקי, לכלול אף בושת, דפושע הוא, והו"ל כמתכוין להזיק כיון שלא עמד. ועי"ל בדיוק יותר דהול"ל הראשון חייב בנזקו, אלא דרמיז למאי דאמר רבא (לא,א) דאם שלישי נתקל בשני לא חמור כשני, דאילו שלישי שנתקל בשני אין השני חייב אלא אם הוזק בגופו, אבל לא אם הוזק בממונו דשני, אבל שני שנתקל בראשון בין שהוזק בממונו בין שהוזק בגופו חייב, והיינו רבוייא דנזקי, ויתור שני לאפוקי שלישי:

הרע"ב ד"ה הראשון כו' - שהיה כו'. ואפשר שזהו דיוק ונפל, וכלומר שאחר התקלה הפיל עצמו במה שלא רצה לעמוד:

פרק ג משנה ה

שלזה. נראה לי דיהיב האי טעמא, ללמד חילוק בין זה לכמה דברים, דאעפ"י שעושה ברשות חייב. והטעם הוא דבאותם דברים אם לא שנתן להם רשות היה אסור, ואדעתא דהכי נתנו להם רשות, אבל הכא הם רשאין מעצמן להלך כדרכן:

ואם עמד. ה"ה אם הלך לאט, וקתני עמד לרבותא, דעמידה היא דבר נראה ואפילו הכי חייב:

חבית פטור. תוס' כתבו כז,ב (ד"ה אמאי), דיותר צריך האדם שלא יזיק משלא יוזק, וכדכתב התי"ט לקמן (ד"ה וכן זה). ולפי זה ניחא כשבעל הקורה ראשון, דאם עמד בעל קורה חייב, דאין לניזק שהוא בעל החבית להזהר שלא יוזק, אבל כשבעל החבית ראשון ועמד הו"א דלחייב בעל הקורה דהו"ל להזהר שלא יזיק, קמ"ל. וכדומה לזה כתב הרב לחם אבירים (ד"ה ואם עמד):

פרק ג משנה ו

הרע"ב ד"ה אחד כו' - חסורי כו'. דבגמרא (לב,א) אמרינן בד"א כו', אבל לא אמרינן חסורי מחסרא בהדיא, אלא ה"ק. וא"כ לאו חסורי איהו אלא אוקמתא רישא בשבת וסיפא בחול:

או כו'. ובהא ניחא דלא הויא מתניתין זו ואין צריך לומר זו, גמרא (לב,א): תי"ט סד"ה אחד כו' - דחולקין כו'. ולי נראה אדרבה דהוכרח ממ"ש הרב בהגהה (חו"מ סי' שע"ח ס"ח) דגם הרמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"ו ה"ט) ס"ל דוקא בצרכי שבת. ולדידי כמעט מוכרח לפרש כן, משום דתלה כדי שיהא פנוי בכניסת שבת, וכלומר שלא ישאר מה לעשות בבוא השבת, והיינו ממה שצריך לו לצרכי שבת ויעשה שבתו בטוב, אבל אי מיירי במה שאינו צריך לשבת מה לי שיהא פנוי, והלא בע"כ יפנה מעסקיו דלא ברשיעי עסקינן. ועוד דענין זה מיירי בין השמשות ומסתמא העסקים שבאותה שעה הם לצורך שבת. ועוד שבפירושו פי' דוקא לדבר מצוה, וכל היכא דמצי לתרוצי פירושו וחיבורו מתרצינן:

פרק ג משנה ח

מועד. פי' שהיזק המועד גדול משל התם. ותם במועד דשל תם מרובה משל המועד:

תי"ט ד"ה מועד כו' - אלא כו'. קשה לי הלא דרש"י הוצרך מה שפירש משום דלישנא דמתני' משמע שהמועד הזיק את התם ולא התם את המועד, ועוד דדרך רש"י לפרש, והו"ל חידוש גדול בזה דהתם משלם נזק שלם וטעם הדבר. ועוד קשה אם כן אדמפליג בין תם לתם במועד לפליג בחד. ועוד קשה דלפי זה חמור התם מן המועד, שהתם מפסיד עשרים מן הראוי והמועד אינו מפסיד אלא עשרה:

כאחת כו'. או אחר זמן, כ"כ הרא"ש (סי יג) כי היכי דלא תיקשי ליה, דתניא בברייתא חצר האחרון:

פרק ג משנה ט

נוטל. דהיינו חצי נזק, רש"י (לג,א במתני'):

הרע"ב ד"ה וכן כו' - שהשביח כו'. והא דאמר חצי החי וחצי המת לאו דוקא, אלא דמקבל עליו חצי הפחת, ולא שייכא נבלה לגבי מזיק אלא לחלוק בשבח:

תי"ט ד"ה נוטל את השור כו'. דאי לאו הכי הא דתנן בספ"ק דתם משלם מגופו, אלא לאשמועינן דהוחלט השור, ונפקא מינא דאם

הקדישו קדוש:

ד"ה ולא כו' - שאם כו'. אין זה פי' למ"ש (לד,א) פחת שפחתו מיתה, דההיא ר"ל דשמין את הנבלה כמה פחותין דמיה עכשיו משעה שהיה חי.

איברא דמיניה נפקא שאם פיחת משעת מיתה כו', דדוקא פחת דפחתה מיתה מחצין ולא מה שנפחת אחר מיתה:

דשבחה כו'. בריש פ"א ד"ה תשלומי נזק כתב התי"ט משם נמו"י עצמו דשבח לניזק. ומ"ש (שם) התי"ט ובגמרא (י,ב) דריש ליה מקראי, התם דרשינן לפחת נבלה ולא לשבח, והרב בעל הגהות אלפסי יישב דהתם איירי כשהמזיק נשכר:

פרק ג משנה י

על מעשה. יש ליתן טעם למה לא הקדים למשנה זו המשנה י"א, דהויא דומיא לכל מתני' דלעיל דאיירי בשור מזיק. וי"ל שתחילה שונה החילוקים שבין השור לאדם ואח"כ המחלוקת שיש בין בעלי דינין: פטור. הא דלא ערבינהו שורו שבייש ושסימא, משום דכל חדא אתא לדבר בפני עצמו, דבבא דבייש אתא לדימויי הוא דומיא דשורו, ודסיפא אתא לגופיה דלא שמעינן לה בשום משנה, תוס' (לד,ב ד"ה שורו): שחבל. כתבו התוס' (שם) דהאי בבא לא אצטריך אלא תני לה אגב הדליק הגדיש דמיירי שנדון בנפשו, ע"כ. ואל תתמה דתני רישא אגב סיפא, דהכי אשכחן בפרק כל התדיר (צא,ב) במערבא תני רישא אגב סיפא. ולנ"ל בכלל שלמדונו התוס' דרגילות ללמד בקיצור מה שנשנה במקום אחר ואפילו בשני מקומות, וכמו שכתבו ביבמות פ"ו מ"ד, גבי כהן גדול שמת אחיו חולץ ולא מייבם, וע"ש בתי"ט. וה"נ אשמועינן מאי דתנן בריש הנחנקים, דדוקא החובל בחיים חייב ולא לאחר מיתה, והכא הוא דומיא דשור, דודאי אינו חייב לשלם אלא בחיים:

הרע"ב ד"ה (שורו)[הוא שסימא] כו' - שנאמר כו'. זו תוספת תי"ט והוא מדעתו, כי הר"ב לאו מקרי דרדקי הוא, אלא הכוונה לומר שזהו חיובו לשלחו חפשי ושאינו חייב דמי שן ועין:

תי"ט ד"ה שורו שחבל כו' - דמריה כו'. ההגהות אלפסי (מובא בנמו"י במתני') מגיה דאמרינן חייב כמאן דחבל איניש מעלמא. והכי מסתבר דאי מריה פשיטא דאצ"ל והתימה על התי"ט שהזכירו כאילו היה חידוש: ד"ה שורו שהדליק כו'. דאפילו בחול חייב נמי חצי נזק, כצ"ל: ד"ה חייב כו' - דאורחא כו'. ואע"ג דעל שאר הגדיש דמשלם חצי נזק לר' יוחנן (כב,א) דהלכתא כוותיה, פי' רש"י (ד"ה ואגדיש) דהיינו צרורות, ליכא למימר דמשונה הוא, משום דאורחא הוא כיון שנותן גחלת במקום אחד מהגדיש להבעיר הכל, אבל בכאן תחילתו בשינוי:

ד"ה מפני כו' - ופסק כו'. זה שייך לפי' רש"י (שבת לא,ב ד"ה אפילו), דסבר דמאן דמוקי מתניתין (שבת פ"י מ"ה צג,ב) בשוגג לא בעי צריך לאפרו. אבל התוס' (שם צד,א סד"ה ר' שמעון) הקשו עליו וכתבו, דאף לההיא אוקמתא בעי צריכה לגופה:

פרק ג משנה יא

זה. בכאן לא שייך למתני לא כי, דתרווייהו שמא:

שניהם חייבים כו'. כתב הרמב"ם (הל' נזקי ממון פ"ט ה"ז) (ופסקו השו"ע סי' ת' ס"ב), דחייב לשלם מגוף הפחות שבשניהם. וכתב הרב

המגיד דהטעם מפני שהוא ספק והמע"ה. ומפני זה הוסיף הסמ"ע שאם זה הפחות אינו שוה כדי חצי נזק מפסיד הניזק:

הרע"ב ד"ה שניהם חייבים כו' - ששניהם כו'. דאלת"ה חייב גברא מבעי ליה, ותו מאי שניהם, ש"ס (לו,א). ואה"נ דהו"מ לדיוקי משניהם פטורים, אלא דנקטיה בחייבים משום נפקותא דכי איתנהו לתרווייהו: תי"ט ד"ה לא כו' - מצית כו'. לא צרכינן להאי לדייקו מהכא, דבהדיא אמרינן ר"פ הפרה (מו,א), דלרבנן זה כלל גדול בדין דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המע"ה:

ואשתכח כו'. אבל הר"ב נראה דלא מפרש כן, דכתב מתחכך היה בסלע ולקה:

ד"ה היו כו' - מינייהו כו'. והו"א מדזה אומר שורך המזיק כו', ואמאי לא טענו בסלע לקה, אלא דאיכא סהדי:

נתברר כו'. דמתניתין כר' עקיבא (לג,א) דס"ל שותפי נינהו, דאי כר' ישמעאל דס"ל בעל חוב הוא וזוזי הוא דאסיק ביה, אבד האחד לא איבד זכותו, רש"י:

ד"ה קטן כו' - ותמיהני כו'. אין כונתם לדמים דוקא, ויגיד עליו רעו בדבור האחר (ד"ה קטן הזיק את הגדול), לא תקח אלא קטן שלי. ומ"ש ודמי, הוא לומר שיפסיד שווי מותר הנזק:

ד"ה היו כו' - כתבו כו'. ולי נראה דהו"א דטענת המזיק גריעה טובא, דאין דרך קטן להתקוטט עם הגדול, וזה י"ל לדעת הר"ב:

פרק ד משנה א

הרע"ב ד"ה ישלם כו' - כגון כו'. משום דמתניתין כר' ישמעאל (לג,א), דבעל חוב נינהו, וא"כ הו"ל ראשון ראשון נשכר, אלא כגון כו': שומר שכר כו'. בההיא הנאה דמשתלם נזקו:

ד"ה ואם כו' - הכי קאמר כו'. דאם ר"ל בו בשור המזיק, היל"ל יחזיר לבעלים, אלא הכי קאמר וכו':

תי"ט ד"ה שור כו' - פי' רש"י כו'. קשה דכיון דתנן זה אחר זה, מוכח דהוה ביום אחד אפילו מאה לא הועד, דהלכה כר' יהודה פ"ב מ"ד, דבעינן שלשה ימים. וי"ל דכיון דהכא מיירי דכל אחד מהנזיקים תפס את השור להשתלם ממנו, א"א שיהיה כל זה ביום אחד:

ד"ה ארבעה וחמשה כו'. עיין מה שכתבתי שם:

ד"ה ר' שמעון אומר כו' - דתפיס כו'. רש"י (לו,ב ד"ה יחזיר לבעלים) ס"ל דדוקא אם תפסו לגבות ממנו הוא הפסיד חלקו, אבל הניזקים האחרים שאינם ברשותם לא הפסידו את שלהם שלא פשעו בשמירתו, וכ"כ הרי"ף והרמב"ם (הל' נזקי ממון פ"ט הי"ג):

פרק ד משנה ב

תי"ט ד"ה ואינו וכו' - דלא תנינן וי"ו וכו' למ"ד אינו מועד בלא וי"ו שנראה מיותר, כדאמרינן בגמרא (לז,א) לסיועי, ולמ"ד ואינו תנן י"ל דבא לרבות איפכא, כגון מועד לשאינו מינו או מועד לבהמה:

מסקינן כו'. כ"כ הרי"ף (סי' עו) והרמב"ם (הל' נזקי ממון פ"ו ה"ח) והרא"ש (סי' ד), אבל התוס' (לז,ב ד"ה שור) חולקים, ומש"ה לא כתבו הר"ב. ולפ"ד מתניתין דייקא כרי"ף וסיעתו, דהו"ל לקצר ולשנות מועד למינו ולא לשאינו מינו:

ד"ה אמרו כו' - ותמיהני כו'. עדיפי מינה הו"ל לאתמוהי, דהתם (בפ"ב) כתב נמו"י (סי' מה ד"ה שיהו התינוקות) דסגיא במשמוש התינוקות (אמרי)[אפילו] בפעם אחת, וכאן אמר (ד"ה בשבתות) דצרכינן משמוש באותן שבתות. אלא דיש לחלק דשאין הימים רצופין דאז בעי טפי, אבל ברצופים אפילו בלא משמוש סגי בשלשה ימים:

פרק ד משנה ג

ישראל. בגמרא (לז,ב) נכסים של הדיוט. וניחא לי, דבשלמא ברישא לא דייק למתני הדיוט, כיון שעדיין לא נזכר הקדש משא"כ בסיפא:

תי"ט ד"ה שור כו' - לפרושי כו'. לא נהירא דא"כ הו"ל משונה מכל שאר מילי דתנינן התם, דהוו כללי ולבתר מפרש להו, כדאמרינן בדוכתי טובא, ובשור של ישראל כו'. אלא הכא נמי מפרש מאי (דכליל)[דכייל] לעיל שאין בהם מעילה, ואמרינן דמתניתין ר' יוסי הגלילי היא, דסבר דקדשים קלים ממון בעלים, וקרינן בהו רעהו, ומש"ה הדר ותני ליה הכא, ומייתי קרא דשור רעהו לפרושי ההיא דפ"ק:

ד"ה פטור וכו' - תימה וכו'. הר"ב קשיתיה מתני', דלא תני וכן שור של ישראל שנגח, דהוא מצי דקאי אקרא. והרמב"ם בפירושו כתב וז"ל, אם יש לנו בדיניהם זכות נדון להם בדיניהם ונאמר להם כך דיניכם ואם טוב לנו בדיננו נדון להם כפי דינינו וכו' ואל תתמה וכו', ע"כ. כמ"ש התי"ט בסמוך, ומינה דסמיך על היתר ממונם, דאי קאי אקרא דרעהו ומש"ה פטור, לא אתי שפיר. ואל תתמה אהאי בבא דהקדש נמי אתמעט מרעהו, ובפרק הגוזל (קיג,א) יש ממש כלשון הרמב"ם בפירושו הנזכר. ולפי זה מובנים דברי תוס', ולא כהגהות רש"ל, דז"ל התוס' (לח,א ד"ה עמד והתיר ממונן), משמע דוקא בענין זה שנגח שור שלנו שלהם ולמ"ד בפרק בתרא (קיג,א) דגזל גוי אסור ניחא אבל למ"ד מותר קשה, ע"כ. ור"ל דלמ"ד גזל גוי אסור ס"ל דהפקעת הלואתו מותר והיינו מטעמא דויתר, ולכך שור שלנו שנגח שור שלהם פטור דהיינו הפקעת הלואתו, אבל למ"ד אפילו גזל גוי מותר לגמרי, קשה דלמאי צריכי קרא (חבקוק ג,ו) דעמד וימודד:

פרק ד משנה ד

הרע"ב ד"ה מעמידין וכו' - נגחנים וכו'. פי' רשעים ומשתגעים ליגח, תוס' (לט,א ד"ה ואם):

מקרקע וכו'. הרמב"ם פרק ט"ו מנכסי אפוטרופסין (עי' הל' נזק"מ פ"ו ה"ד): שור האצטדין וכו'. שמביאים אותו למקום שחוק, בפ"ק דע"ז מ"ז: תי"ט סד"ה פטור וכו' - הלכך וכו'. לי נראה משום דכתיב (שמות כא,לה) וכי (יגח)[יגף] שור איש, דאיש דוקא ולא דקטן. וכפי' רש"י בפר' משפטים (כא,יב), (ויקרא כד,יז) ואיש כי יכה ולא קטן שהכה. וכן (שמות שם) במכה איש הייתי אומר ולא קטן. והוצרך פסוק (ויקרא שם) דכל נפש אדם. ובזה יש ליתן איזה צריכותות לרישא, דכיון דשור איש משמע גדול, הו"א דגם שור רעהו, ר"ל גדול כמותו, לאפוקי שור של קטן. ואח"כ מצאתי בילקוט (רמז שמא ד"ה וכי יגוף) שור איש להוציא את הקטן. ותמהתי איך אישתמוטינהו לרש"י ולתוס':

פרק ד משנה ה

הרע"ב ד"ה מועד וכו' - שלשה וכו'. כל אלה הג' אוקימתות כתב הרמב"ם בחיבורו (הל' נזקי ממון פ"י ה"ג), ותמה עליו הרב המגיד, דב' קמייתי נידחו בגמרא (מא,א), וכתב הרב המגיד דשמא הרמב"ם היתה לו גירסא אחרת. ומ"מ הר"ב לא היה לו להכניס עצמו במחלוקת:

תי"ט ד"ה מועד וכו' - וכן מוכח וכו'. אי היתה הך הוכחה מעליא לא היתה נעלמת מן הרב המגיד, דהוכרח לומר דהרמב"ם לא הוה גריס כגירסא דילן. והאמת עמו דא"א לומר כהתי"ט, דהתם (פ"ה מ"ג) אהא דאמר במועד ליפול על בני אדם בבורות (מח,ב), ופרכינן אי הכי בר קטלא הוא, ופי' רש"י ואיך בא לידי מועד, וכאן לא שייך לומר דקטל וערק דלא עלה מן הבור מאליו, א"נ שהוזמו זוממי זוממין, או שאין מכירין את השור וכו', ואי איתא דמועד לגוים או לטרפה הוי מועד, מאי קשיא ליה, לוקמה בהכי, ומאי מקשי:

ד"ה וכן וכו' - דאע"ג וכו'. סברא זו יש נמי צריכותא (לבב"ק)[לקטנים בני קיימא] דמתני' דלעיל:

מחייב וכו'. יש להרהר על זה, שהרי איתא בברייתא (מא,ב) במכילתין, (שמות כא,כח) ובעל השור נקי, מחצי כופר, ומיירי בממית את האדם על פי עד אחד או על פי הבעלים, ודסבר דכופרא כפרה. ואי לא מעטיה קרא הו"א ליחייב קמ"ל, ואם חייב לצאת ידי שמים למה ימעטנו קרא, וכש"כ דנקי משמע נקי לגמרי:

פרק ד משנה ו

מתחכך. לא תני שנתחכך כמ"ש נתכוון וכו'. לפי' רש"י (מד,א ד"ה והא תם הוא) ר"ל שהיה מתחכך פעם אחרת, ומתחכך תואר. ולתוס' (שם

ד"ה והא) הוא הווה, ומשום דאין דרך להפיל הכותל בחיכוך מעט תני מתחכך:

הרע"ב ד"ה שור וכו' (שמות כא,ל) - אם כופר וכו'. נ"ל דאם זה אינו תלוי (ז') אלא ר"ל באמת, כמו (במדבר טז,ל) ואם בריאה יברא ה'. וא"כ הו"ל כאלו נכתב כופר ב' פעמים. א"נ הכי דריש, אם יושת עליו, כופר יושת עליו:

פרק ד משנה ז

הרע"ב הרי וכו' - וששה לששה כצ"ל וכו'. אם תדקדק בהם תראה שהמשך כל הפרשה מבואר אעפ"י שלא היו כתובים:

פרק ד משנה ח

אסור. אפילו בהנאה, הרמב"ם (בפירושו). והר"ב הו"ל לכתוב מ"ד בגמרא (מא,א) דנפקא (שמות כא,כח) מבעל השור נקי:

ואם שחטו. פי' אפילו באכילה. וזהו דיוק מלת ואם שחטו, כלומר לא מבעיא אם לא שחטו ושמותר בהנאה אלא אפילו שחטו מותר באכילה:

הרע"ב ד"ה הקדישו וכו' - ונפקא וכו'. פי' לפי שעה שהרי סופו לההרג, שאפילו שור הקדש חייב מיתה:

תי"ט ד"ה שור וכו' - לסקילה וכו'. עי"ל דתנא אקרא קאי, דכתיב (שמות כא,כח) סקול יסקל ולא יאכל:

תוכן העניינים

קול הרמז נזקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה