קול הרמז נזקין· רבי משה זכות
בבא קמא · פרק ט משנה ה
הרע"ב ד"ה נשבע וכו' - והודה. לפי הטעם שכתב התי"ט בהרמב"ם (הל' גזלה פ"ז ה"ט), האי הודה שלא בפניו:
ד"ה לא יתן לא לבנו כו'. ונראה דאפילו קיבל הגזלן עליו אחריות הדרך, לא הויה השבה עד שידע שהגיע ליד הנגזל:
תי"ט ד"ה שוה וכו' ונשבע וכו' - עצמו וכו'. א"נ שטענו שתי כסף והודה לו שוה פרוטה, תוס' (קג,א ד"ה הגוזל):
ד"ה יוליכנו וכו' - טעם וכו'. פי' טעם למה שהקפיד הפסוק (ויקרא ה,כב) בזה שיוליכנו אחריו משא"כ בשאר גזלות, ואמר דמאחר שנשבע וכו', והוא ענין נכון. והש"ך (סי' שסז ס"ק ו) הקשה על הרמב"ם והשו"ע, למה נותנים טעם אחר. וז"ל הגמרא (קד,א), נשבע אע"ג דקאמר ליה יהיו לי בידך כיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטא לידיה, ע"כ. וע"כ האי כפרה ר"ל קרבן. וכתב הרא"ש (סי' כא) דכיון דנשבע לו אי אפשר לו להביא כפרתו עד דעביד השבה מעלייא לידו של נגזל. וכל זה הוא תירוץ ליישב המשנה אליבא (וכו')[דכו"ע], אבל קודם לזה בכל הסוגיא לא נזכר טעם אחר כי אם הפסוק (שם) דלאשר הוא לו יתננו, ולא מטי בה משום כפרה, והיינו טעמא דהרמב"ם טעמא דקרא:
אפילו וכו'. פי' לא מבעיא דאין צריך לרדוף אחריו, אלא אפילו לשלוח שם להודיענו אין צריך. זו היא כונת התי"ט. ונראה שהש"ך (שם) לא הבין כך מדבריו והקשה עליו, ע"ש:
ד"ה אבל וכו' - בתקנתא וכו'. פי' שהוא מן הדין ולא מן התקנה. וכ"כ הרמב"ם (שם ה"י), שאחרי שכתב דנותן לשליח בי"ד, כתב וכל הנותן גזל וכיוצא בו לבי"ד יצא, פי' כן הוא הדין הגמור:
ד"ה ואם וכו' - נראה וכו'. לעד"ן דלא משמע הכי לישנא דמתני', דהול"ל אפילו ליורשיו. ונראה דאיפכא קמ"ל דדיו שיחזיר ליורשיו, פי' דאין מעכב כפרתו אם מת אביהם קודם החזרה כיון שלא נשבע להם: