קול הרמז נזקין· רבי משה זכות
בבא קמא · פרק ג משנה י
על מעשה. יש ליתן טעם למה לא הקדים למשנה זו המשנה י"א, דהויא דומיא לכל מתני' דלעיל דאיירי בשור מזיק. וי"ל שתחילה שונה החילוקים שבין השור לאדם ואח"כ המחלוקת שיש בין בעלי דינין: פטור. הא דלא ערבינהו שורו שבייש ושסימא, משום דכל חדא אתא לדבר בפני עצמו, דבבא דבייש אתא לדימויי הוא דומיא דשורו, ודסיפא אתא לגופיה דלא שמעינן לה בשום משנה, תוס' (לד,ב ד"ה שורו): שחבל. כתבו התוס' (שם) דהאי בבא לא אצטריך אלא תני לה אגב הדליק הגדיש דמיירי שנדון בנפשו, ע"כ. ואל תתמה דתני רישא אגב סיפא, דהכי אשכחן בפרק כל התדיר (צא,ב) במערבא תני רישא אגב סיפא. ולנ"ל בכלל שלמדונו התוס' דרגילות ללמד בקיצור מה שנשנה במקום אחר ואפילו בשני מקומות, וכמו שכתבו ביבמות פ"ו מ"ד, גבי כהן גדול שמת אחיו חולץ ולא מייבם, וע"ש בתי"ט. וה"נ אשמועינן מאי דתנן בריש הנחנקים, דדוקא החובל בחיים חייב ולא לאחר מיתה, והכא הוא דומיא דשור, דודאי אינו חייב לשלם אלא בחיים:
הרע"ב ד"ה (שורו)[הוא שסימא] כו' - שנאמר כו'. זו תוספת תי"ט והוא מדעתו, כי הר"ב לאו מקרי דרדקי הוא, אלא הכוונה לומר שזהו חיובו לשלחו חפשי ושאינו חייב דמי שן ועין:
תי"ט ד"ה שורו שחבל כו' - דמריה כו'. ההגהות אלפסי (מובא בנמו"י במתני') מגיה דאמרינן חייב כמאן דחבל איניש מעלמא. והכי מסתבר דאי מריה פשיטא דאצ"ל והתימה על התי"ט שהזכירו כאילו היה חידוש: ד"ה שורו שהדליק כו'. דאפילו בחול חייב נמי חצי נזק, כצ"ל: ד"ה חייב כו' - דאורחא כו'. ואע"ג דעל שאר הגדיש דמשלם חצי נזק לר' יוחנן (כב,א) דהלכתא כוותיה, פי' רש"י (ד"ה ואגדיש) דהיינו צרורות, ליכא למימר דמשונה הוא, משום דאורחא הוא כיון שנותן גחלת במקום אחד מהגדיש להבעיר הכל, אבל בכאן תחילתו בשינוי:
ד"ה מפני כו' - ופסק כו'. זה שייך לפי' רש"י (שבת לא,ב ד"ה אפילו), דסבר דמאן דמוקי מתניתין (שבת פ"י מ"ה צג,ב) בשוגג לא בעי צריך לאפרו. אבל התוס' (שם צד,א סד"ה ר' שמעון) הקשו עליו וכתבו, דאף לההיא אוקמתא בעי צריכה לגופה: