קול הרמז נזקין· רבי משה זכות
בבא מציעא · פרק ה משנה ז
יצא. עיין מ"ש התי"ט בסמוך ד"ה ופוסק, נראה דמתוס' (סב,ב ד"ה והתנן) למד דל"ג כל זה, משם אין הכרח אלא דוקא לג' תיבות דיצא השער פוסקין ולא לשאר, דרבותא קמ"ל דאעפ"י שאין לזה, דהיינו המוכר כפי' רש"י (סב,ב) יש לזה, פי' לאיש אחר ויכול לקנותו עכשיו בדמים שקבל, ע"כ. אבל הרא"ש (סי' ס') ל"ג כל הבבא, ומאן דגרסי לה נראה דסברי כהרי"ף (סי' תמט) והרמב"ם (פ"ט ה"ד), דאין פוסקים על שער עיירות אלא על שער מדינה דמשיך טפי, והוא אחר של עיירות. ולזה איכפל תנא ותני יציאה שנית, כלומר אותה שיוצאה אחר הראשון. והרא"ש דל"ג לה פסק דפוסקים על שער עיירות:
ענבים. עביט ומעטן שווין בעובדייהו, כדמשמע מדברי הר"ב, שהענבים מתחממים בעביט וה"נ הזיתים במעטן, וכמ"ש הר"ב רפ"ט דטהרות. והא דתני תנא לתרווייהו, הוא משום דאין רגילות למכמר ולחמם ענבים כמו זיתים, וכדכתבו התוס' בסוגיין (עד,א ד"ה תני רבי חייא), ומש"ה תני עביט ומעטן, לאשמועינן דבכל חדא אזלינן בתר מנהגא דאתרא, דמקום דרגילים למכמר ענבים בעינן שיהיו כמורות:
כל ימות. פי' שבכל זמן פוסק, בימות החמה ובימות הגשמים, ולאפוקי מחכמים דסברי דדוקא בימות החמה, מטעמא דאעפ"י שאין לזה יש לזה, וכדכתב הר"ב והוא לשון רש"י בגמרא (עד,ב ד"ה ימות הגשמים). ולפי זה נראה דופוסק עמו לרישא קאי. והתי"ט סתם דבריו ולא פי' אאיזה ופוסק קאי, ואדרבה נראה דר"ל אופוסק דר' יהודה, משום דמסתייע מדהרמב"ם (הל' מלוה ולוה פ"ט ה"א), והוא ז"ל לא כתב כן אלא דוקא בדשער הגבוה, ובבא דזבל הסמיכה לדעביט ומעטן, דמיירי ביש לו. וגם הטור (סי' קעה) מחתן בחדא מחתא. ונראה דס"ל דזבל דומיא דעביט ומעטן בקצת ומשונה בקצת, והיינו דבגדים ודעביט בעינן שיהיו בידו משום דסתמייהו שאינם מצויים אלא בשעתם, אבל זבל דסתמו מצוי סבר ת"ק דאעפ"י שלא יהיה בידו מותר לפסוק כל השנה. ור' יהודה סבר דאף זה הוי דומיא דגדיש וכו', וצריך שיהיה לו. וחכמים מתירים דוקא בימות החמה מטעמא דאם אין לזה יש לזה. והשתא לת"ק הוי דומיא דגדיש וכו', ולכן כתב הרמב"ם (שם), וכן פוסק על הזבל כל ימות השנה אעפ"י שאין לו זבל מפני שהוא מצוי תמיד, פי' ולכך לא חילקו רבנן בין יש לו השתא לאין לו, דבתר רוב העולם אזלינן. ובהכי דייק מהרש"א נר"ו דמפני כך חזר התנא ואמר ופוסק, משום דהוי משונה במקצת מהנהו דלעיל:
הרע"ב ד"ה היה וכו' - גדיש וכו'. והא דלא תני כן בהדיא היה לו גדיש, הוא לרמוז למ"ש בגמרא (עד,א), דמיירי שכבר יבש ומוכן לדוש, ע"ש. ומש"ה אי הוה תני היה לו גדיש הו"א אפילו סמוך לקצירה, לכך תני היה תחילה לקוצרים דמיירי בזמן הראוי לקצירה, שיש חמה עזה וכל העולם קצרו אלא שהוא הקדים לכולם, ומסתמא כבר נתייבש גדישו ולא חסר אלא מלאכה אחת או שתים, דהיינו דישה וזרייה, ומש"ה לא תני נמי קצר הוא תחילה, דלא היה מודיע אם היה הזמן ראוי:
באיזה שער וכו'. כ"כ רש"י (במתני'). ונראה דלא ר"ל באיזה סך שירצה, אלא דוקא באיזה שער אפילו של לקוטות, אבל לא שוי שש בחמש,
וכ"פ התוס' (סג,ב ד"ה מהו דתימא), ע"ש:
ד"ה וחכמים מתירין וכו' - והלכה כחכמים. כ"כ הרא"ש (סי' ס), דחכמים הם מכריעים והלכה כדברי המכריע. אבל הרמב"ם (פ"ט ה"ה) פסק
כת"ק, ונראה דטעמו משום דאינה הכרעה מפורשת במשנה:
ד"ה כשער גבוה וכו' - גבוהים וכו'. נראה דהדא הגבהה לא קניא שייכות לתואר גבוה שיהיה בזול. ולי נראה דקרי ליה גבוה, משום דיותר מצוי היוקר מן הזול והדבר הגבוה אינו קל להשיגו. א"נ גבוה במעלה וחשיבות הוא לגבי הלוקח הפוסק. ולפי' הר"ב שער זה הוא סמוך, ור"ל שער של הצבור הגדוש והגבוה, והיינו פירות רבים:
תי"ט ד"ה יצא וכו' - אבל כיון וכו'. אפושי גברי לאו ראיה היא, שגם הרב המגיד נסתייע מהרמב"ן והרשב"א, וכש"כ שהתי"ט עצמו כתב לעיל ר"פ (ד"ה וכן השור), דהשגת הראב"ד אלימתא:
ד"ה ופוסק עמו, - ארישא וכו'. והא דלא סמך לה לרישא, י"ל משום דבעי למתני תחילה מילי פסיקי והדר תני דפלוגתא. א"נ בתחילה שונה כל הנפסקים והנמשך בשער ההוה ואח"כ שונה שער העתיד לבא. אבל אעיקרא דדינא צריך ליתן טעם למה לא יוסב לסמוכיה, דהיינו למ"ש דאם יש לו גדיש פוסק באיזה שער שירצה, ואהא קאי ואמר דפוסק עמו שאם יוזל מאותו שער שפסק אז עמו דיתן לו כך, ונראה לי דא"כ לא מקרי קנוי לו דברשותיה דמוכר איתזול ואסור:
דגרסינן וכו'. וכן נראה לי, משום דברייתא (עב,ב) תני לה: