קול הרמז נזקין· רבי משה זכות
בבא מציעא · פרק ה משנה ו
ולווין. למה שפסק השו"ע סי' קנ"ט ס"ב, דמומר מותר להלוותו, ואסור ללוות ממנו משום דלפני עור, בגוי אין חילוק, ואדרבה להלוותו יותר חידוש אף על פי שמרויחו מותר:
וכן בגר תושב. איצטריך למתנייה אע"ג דאינו ישראל, משום דכתיב (ויקרא כה,לה), גר ותושב וחי עמך, וסמיך ליה, אל תקח מאתו נשך, סד"א דאף גר תושב במשמע, קמ"ל דלא כתיב מאתם אלא מאתו, דקאי אאחיך דבריש קרא, גמרא (עא,א):
הרע"ב ד"ה אין וכו' - משום סיפא וכו'. ומש"ה תני מפני שהוא רבית, כלומר כל הריוח הוא רבית, ואינו כההיא דחנוני שיש בריוח חלק בהיתר, ואפ"ה מותר לגבי נכרי. ולא מבעיא הא דהוי מדרבנן דמותר לקבלו מן הגוי, אלא אפילו רבית דאורייתא לווין מהם ומלוין אותן. ולנמו"י שכתב (במתני'), דאשמועינן דאסור לקבל צאן ברזל אפילו יהיב ליה אגרא, אתי שפיר מאי דדייקנא מפני שהוא רבית לאפוקי עסקא:
תי"ט ד"ה אין וכו' - רפ"ז דיבמות וכו'. עיין מה שכתבתי שם: ד"ה אבל וכו' - ישראל אחר וכו'. הכי תני בברייתא (עא,ב). ובהכי דייקא כל האי בבא דמיותרת. ועוד דהול"ל מדעתו אי קאי אישראל שהזכיר, אלא דמותר ושינוי דמתני' שמעינן דכל דאיתא ישראל אסור, ולאתויי האי דגוי שלוה מישראל וכו':