אור ברסלב
קול הרמז נזקין בבא מציעא

קול הרמז נזקין· רבי משה זכות

בבא מציעא

בבא קמא

פרק א משנה א

פתיחה:

תי"ט ד"ה בבא מציעא וכו' - התוס' וכו'. ובזה יתיישב למה לא התחיל בדיני השומרים כי אם בדיני חלוקה. ולי נראה דאיידי דאית לעיל תרי פרקי דהגוזל, פתח בהא דחשיד שתוקף בטליתו של חבירו והיינו גזלן:

משנה א:

הרע"ב ד"ה שנים וכו' - שאחד מהם וכו'. ר"ל אוחזין אחיזה כל דהו, לאפוקי אדוקים:

ד"ה זה וכו' - יודע וכו'. כך פירש הרמב"ם. אבל רש"י גריס (ב,ב ד"ה ה"ג ולא), ולא ידעינן. דהוא אינו נאמן כשאין המקח שוב בידו:

דרמו וכו'. אין להקשות דאם שבועה זו היא שלא יהא תוקף בטליתו של חבירו, א"כ איך נאמר דמורה התירא, דהכי פירושו, אנא הו"א דטעמא דשבועה הוא משום דמורה היתירא, קמ"ל דאין זה הטעם אלא משום דלא יהא תוקף וכו':

תי"ט ד"ה שנים וכו' - והשאר וכו'. ז"ל התוס' (ז,א ד"ה מחוי ר' אבהו), נראה דל"ג והשאר דאף במה שידו מגעת ישבע כיון דנתקנה השבועה שלא יהא אדם הולך ותוקף מטעם זה ישבע אף במה שהוא תופס וכו', ע"כ. וממוצא דבר אתה למד טעמו של הרמב"ם (הל' טו"נ פ"ט ה"ט) דודאי גריס והשאר, והרב המגיד לא ראה גירסה זו, ע"ע:

ונראה לי וכו'. שאני הכא שעזות הדבר מביאו לידי חשד שמא תקף בטלית חבירו. תדע דדוקא הכא (ה,ב) מקשינן, דילמא מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא, וכדפי' רש"י, אם חשוד הוא בכך חשוד נמי לישבע. משא"כ בשאר עניינים שיש בהם טענה ותביעה:

ד"ה זה אומר וכו' - ופי' רש"י וכו'. ונראה לבעל לחם אבירים (ד"ה וסיפא במקח) דהכרחו מדלא מוקמינן בבא דכולה שלי באומר ארגתיה. ולתוס' (ב,ב ד"ה אי) הא פשיטא דיחלוקו בשבועה, דע"י שבועה יפרוש דחשיד אממונא לא חשיד אשבועה, אבל במקח וממכר אימא דלא לישבע, משום דלא יפרוש דסבר שלו נתרצה המוכר, כדכתב התי"ט לקמן, קמ"ל:

הדמים ומי שפרע וכו'. הא דיש לו מי שפרע היה קודם תקנת שבועת היסט, אבל אח"כ פשיטא דיכול להשביעו, ועיין בחו"מ סי' רכ"ב ס"ד, וכש"כ דליכא מי שפרע אלא במי שאינו רוצה לקיים דיבורו אבל בכאן דלא ידע מי הוא מדעתו וכו' ליכא מי שפרע:

הולך וכו'. אין להקשות דכאן אין לחשוד כל אחד דכל אחד אומר אני מצאתיה, די"ל שמא אחד מצא הטלית והאחר יתקוף בה ויאמר אני מצאתיה:

ד"ה זה ישבע וכו' - אפילו וכו'. וכמו כן אתיא כסומכוס (ב,ב) דס"ל, דממון המוטל בספק חולקים בלא שבועה, דהכא תקינו רבנן שבועה כדי שלא יהא אדם הולך ותוקף וכו', גמרא (ג,א). והתי"ט דהשמיט זה נראה משום דסומכוס לא נשנה ונזכר במשניות כבן ננס. אבל מ"מ אעפ"י שלא נזכר שמו בדין חולקים, סברתו נשנית בכמה משניות סתמיות בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק פ"ה מ"א) וכמה משניות בפרק השואל (פ"ח מ"ד) ודכוותייהו:

ד"ה ישבע וכו' - שכתב שמפני וכו'. והסמ"ע כתב בסי' קל"ח ס"ק ה, דכיון דמשביעין אותו על דעת המקום ועל דעת בי"ד, די בלשון המשנה, דכשאומר לו שישבע שאין לו בה פחות מחציה, כונתם שיש לו בה ושאין לו פחות מחציה, ומ"מ השו"ע כתב דיפרש שיש לו בה:

שהניח הרי"ף וכו'. על הרי"ף אין לתמוה שזה לשונו (ד,א ברי"ף), אלא נימא הכי כולה שלי היא ולדבריכם שבועה שאין לי בה פחות מחציה, ע"כ. דכיון שמקדים לומר כולה שלי היינו שבועה שיש לי בה:

ד"ה זה אומר וכו' - למה לי וכו'. קשה דדילמא דאשמועינן דישבע גם על החצי שמודה לו חבירו כדבסמוך, דכתב נמו"י (במתני'), דמכאן הוא דשמעינן הכי:

ד"ה וזה נוטל וכו' - מגו דאי בעי וכו'. פי' בשבועה:

מעיז פניו וכו'. דהכי מוכח במודה במקצת, דאינו מעיז לכפור הכל. וגם י"ל דנוח לו לומר חציה, משום דאפשר שיהא כן וששניהם הגביהוה. א"נ דס"ד להפטר מן השבועה משום דהוי כמשיב אבידה:

פרק א משנה ב

תי"ט ד"ה היו וכו' - ומנהיג וכו'. ומשום שני דינין הללו לא עריב תנא ותני שנים אוחזין בטלית או שהיו רוכבים וכו', וכדערבינהו הרמב"ם פ"ט ה"ז מהל' טוען:

פרק א משנה ג

תי"ט ד"ה נטלה וכו' - הכריחם וכו'. מהר"ר ישעי' הורוויץ ז"ל בבית הלוי דף ל"ו ב':

פרק ב משנה א

אלו. משום דאתי מדרשא, כדתנן במשנה ה', מש"ה פתח בה ברישא, ופירשה ברישא. ועיין בפ"ק דנדרים (ג,א), ששם מוכח דמסתמא נכון הוא דמאי דאתי מדרשא למפתח ביה ולפרושיה בתחילה:

כריכות. הא דמפליג דוקא בכריכות בין רה"ר לרה"י, עיין בתוס' (כא,א ד"ה כריכות), שהאריך בזה:

תי"ט כריכות וכו' - מכרכן וכו'. קשה לי דבברייתא (כג,א) תניא, והאלומות בין ברה"ר ובין ברה"י נוטל ומכריז, וא"כ אלומים הן עמרים גדולים, אם לא שנאמר דשאני אלומים מאלומות:

ד"ה דברי וכו' - הר"ב וכו'. ולי נראה דעדיף לן למימר שהר"ב מספקא ליה אי גרס אי לאו:

ד"ה כל וכו' - אנפוריא וכו'. ובעל מוסף הערוך (ע' אנפריא) כתב, שהוא סחורה בלשון יון שמסתמא אנשים מסתחרים בכלים חדשים:

פרק ב משנה ב

בכלי. מכאן דייקינן בגמרא (כה,א), הא כיס ולפניו מעות מפוזרות הרי אלו שלו, דקשה דיוקיה דרישא מעות מפוזרות הוא שלו הא כיס ולפניו מעות חייב להכריז. וי"ל דכל שאינן בתוך הכיס קרי מפוזרות, וכדאמרינן גבי שלשה מטבעות (שם) זה על גב זה, דכל שאינן כך מקרי מפוזרות: תי"ט ד"ה שלשה וכו' - שהמוצא וכו'. נראה דר"ל דאעפ"י דמטבע הוא שם כולל אפילו לרבים, אפ"ה מכריז טיבעי לקרב הדבר:

שיאמר המנין וכו'. נראה לי דאי אמר שעשויין כמגדלים לחוד לא סגי, משום דכיון דמכריז ידוע שהיו כמגדלים:

כי לא יכול וכו'. ואעפ"י שמהנשארות בידו ידע כמה נפלו לו, מ"מ מתיאש, דכיון שהן מפוזרות דרך נפילה לא תמצאנה כולן או לא ימצא אחד ומש"ה מתיאש. והשתא קשה דא"כ מנין נמי לא להוי סימן דאין מגדל פחות משלשה. מיהו י"ל דיש הרבה צורות מגדלים, כדאמרינן בגמרא (שם):

פרק ב משנה ג

מצא וכו'. יש לדקדק דהול"ל מצא אחר הגפה או אחר הגדר או בשבילין שבשדות גוזלות מקושרים:

הרע"ב גוזלות וכו' - הכי וכו'. ומסתמא קושרים אותם שנים שנים, ולכך לא הוי המנין של הגוזלות סימן, כ"כ הבעל לחם אבירים (ד"ה אמר ר' אבא): ד"ה מכוסה וכו' - דמשתמר וכו'. מיירי באשפה שאינה עשויה להפנות, גמרא (כה,ב). ולא ידעתי למה לא כתבו הר"ב ולא התי"ט. ועוד יש חילוק בין כלים קטנים לגדולים וכן הלכה הוא, וכ"כ הרמב"ם (הל' אבדה פט"ו ה"ז) והרא"ש (ססי' ח):

תי"ט ד"ה גוזלות וכו' - פאלק כהן (סי' ר"ס סמ"ע ס"ק מה) - וכו'. ולי נראה דשאני התם (ב"ב פ"ב מ"ו), דאין מקושרים, ואי איכא שובך בתוך חמשים אמה אמרינן דמשובך אתו, אבל בכאן איירי במקושרים דאמרינן איניש אצניעינהו וקשרם, דאין לומר שבאו קשורים מן השובך. גם הש"ך (ס"ק כח) הקשה על הסמ"ע ותי"ט, ע"ע:

ד"ה מצא וכו' - וה"ה וכו'. כתב הרא"ש (סי ט), ועי"ל וכו' כי השלל היה (מתחלה של כל)[מתחלק לכל] ישראל ואחר שעמד שם הרי הוא כאבוד מכל ישראל, ע"כ. והו"ל שלא מדעת וכו'. ולפי פירוש זה דוקא בארץ ישראל ולא במקומות אחרים:

וא"ת ליקני וכו'. פי' ויהא מונח עד שיבא אליהו:

קונה וכו'. נמו"י (ד"ה דשתיך) תירץ דהוי יאוש שלא מדעת כההיא דחנות ושולחני:

הם דבר וכו'. א"כ נתתה דבריך לשיעורין, אם יהיה מטבע גדולה:

פרק ב משנה ד

התיבה. לפי' הר"ב היל"ל בין חנוני לתיבה, וי"ל. ונראה דאגב סיפא תנייה הכי, אבל נפקא מינה לדינא, כי לפי פי' הר"ב פשיטא דעל גבי

התיבה הוא של חנוני שהרי היא אחריו, ובלפני שולחני הוא החידוש, דעל השלחן של שולחני אע"ג שהוא בין הבאים לבין השולחני. ובהכי יש צריכות לתרי בבי מתני'. אך להרמב"ם יש פירוש אחר. ועיין בסמ"ע סימן ר"ס ס"ק ט"ז:

הרע"ב ד"ה מצא וכו' - סימן וכו'. וסיפא דקא מפליג בין צרורים למפוזרים אכולה מתניתין קאי, נמו"י (במתני'):

ד"ה לפני וכו'. שולחני, מחליף מעות ונותן מטבעותיו בשולחן שלפניו והבאים להחליף אף הם נותנים שם מעותיהם, רש"י (כו,ב במתני'). ובמציאות זה שפי' רש"י יש סברא למאי דמסקינן דאף על השולחן הם שלו:

תי"ט ד"ה הרי וכו' - עצמו וכו'. ולי נראה דרוצה לאשמועינן הא (דמתני') דשלח לו חבירו, דסד"א דאפילו צרורים הם שלו, ששלחם לו חבירו, ואי הוי תני תגר עצמו לא הוה מצי למתני תו ששלח לו: ומ"ש הר"ב וכו'. הקשה הבעל לחם אבירים (ד"ה אמר ליה), דאמאי לא מוקי התנא (פי' תנא דתני קמיה דר"נ. ש"ל) מתני' בלוקח מבעל הבית, וליפלוג בין דשן הוא לדשן ע"י אחרים:

פרק ב משנה ה

הרע"ב ד"ה בכלל כל וכו'. נראה דר"ל שהוא כלל של כל הנזכר שם, שורו שיו וחמורו. א"נ כל אלו הנזכרים במשניות דלעיל:

ד"ה מה וכו' - וכל שמלה וכו'. בב"ק (סו,א) הקשו תוס' (ד"ה מוצא) על רש"י, דאמר שלא באת מן ההפקר כמ"ש הר"ב, דפשיטא דשל הפקר פטור דלמי ישיב ולא צריך קרא לזה. ופי' יש לה סימן ויש לה תובעים שע"י סימן יש לה תובעים שלא מתיאשים כיון שיש בהם סימן:

פרק ב משנה ו

שבעה יכריז כל שבעה ימים, וכך פירש הרמב"ם, וסברא היא להקל על הקרובים לירושלים, שמיד שישובו אפילו ביום השני יקחו את

אבדתם. ולפי זה קשה לפי' הר"ב, דלמה יכריז בעל האבדה ביום השביעי כיון שגם בו ביום מכריז המוצא. וכ"כ הרמב"ם בפי"ג דהל' אבדה ה"ח, וימצא זה המכריז מכריז בשביעי:

הרע"ב ד"ה שכניו, - שכני וכו'. נראה לי דמסתמא כל שכני מקום אחד כשהיו עולים לרגל היו שוכנים בשכונה אחת, ובזה יקל על המוצא לידע אם ידעו בו שכניו דאל"כ הוא קשה מאד לדעתו. וי"א דר' מאיר לא מיירי בעולי הרגל. אבל קשה דאם מצא בדרך הקרוב לכמה מקומות, אנה יכריז. ועוד שהוא מציאות ממש, שהרי אבן הטועין היתה בירושלים שעליה היה מכריז מי שמוצא אבידה, כדאיתא בגמרא (כח,ב), והיא משנה ספ"ג מ"ח דתענית:

פרק ב משנה ז

סימניה. המובהקים, גמרא (כח,ב):

והרמאי. משרבו רמאין, כי קודם לכן לא היה צריך דרישה:

שנאמר. ז"ל רש"י (כז,ב ד"ה דרשהו), והכי משמע עד דרוש אחיך אותו, עד דרשך את אחיך. בעדים, שיביא עדים שהוא שלו:

ראה. ובזה מדוייק הפסוק שאמר, והשבותו בלשון צווי, ולא עתיד, להורות שהוא צווי עליו, ראה היאך תשיבנו. ונראה שהביא הפסוק להטעים טעמו (דר"ש)[דר' טרפון במתני'] דהלכתא כוותיה, והיינו והשבותו לו דבר הנמצא בעצמו, אבל אם עושה מעות מותר להשתמש, ולכך לא נאמר והשב לו:

פרק ב משנה ח

לצרכה. מבעיא בגמרא (ל,א), לצרכו ולצרכה, ולא איפשיטא, ודוקא בשיטוח כסות מבעיא ליה וכל דדמי ליה, משום דבכסות שלא נתנו לו שיעור לשיטוח אפשר שיניחנה שטוחה יותר מדאי עד שיתקלקל, משא"כ בספרים דקבעו לו זמן, תוס' (ל,א ד"ה לצורכו):

דרכו. כתב הרמב"ם (הל' אבדה פי"א הי"ג), דאומדין דעתו (אם בשלו מחזיר נמי לאחרים וכו')[אילו היו שלו אם היה מחזירן לעצמו כך חייב להחזיר של חבירו וכו']:

יטול. מדלא כתיב לא תראה להתעלם:

תי"ט ד"ה אבל וכו' - בשם וכו'. מאי דפשיט לנמו"י (במתני') מבעיא לרב המגיד (פי"ג הי"ג), משום דהרמב"ן לא כתב כן אלא בשואל והרב המגיד נסתפק אם ה"ה במציאה:

פרק ב משנה ט

איזו וכו'. בגמרא (ל,ב) מקשו, אטו כל הני דאמרינן לאו אבידה נינהו, ומשני ה"ק איזו היא כלל אבידה, פי' שיבין שאין הבעלים יודעים שהיא שם:

חמור או פרה. הא דלא נקט שה בהדי פרה כדכתיב בקרא (דברים כב,א), משום דטעמא דפרה רצה בין הכרמים דהויא אבידה משום דמסקבא

כנזכר בגמרא (לא,א), ובשה איידי דזוטר לא מסקבא. א"נ משום כליו הפוכים, ע"ש בגמרא:

וכליו. נראה אפילו רועה בדרך. והרמב"ם לא כתב בבא זו ולא ידענא למה:

הרע"ב ד"ה שלו קודם וכו'. ואם שלו מועט מן האבידה אעפ"י שלא התנה בפני בי"ד, חייב להחזיר ומשתלם את שלו. ולא דמי לזה בא בכדו של דבש דפרק בתרא דב"ק מ"ד, דהתם חבירו עמו והיה יכול להתנות עמו שלא יפסיד את שלו, נמו"י (במתני'):

תי"ט ד"ה רועין וכו'. הכוונה דתנא תני מילתא פסיקא, דרועין בדרך ודאי אינה אבידה, דאית בהו תרתי למעליותא רועין ובדרך, וכן באבידה פסיקא ליה ברצה ובין הכרמים תרתי לגריעותא. וא"ת אדרבא הא דפניה כלפי העיר וכו' הו"ל לאשמועינן דלפלוג בדידה. נראה לי דזו פשיטא ליה דפניה כלפי העיר מוכח דרצה לבית בעליה:

ד"ה השב וכו' - מקור וכו'. י"ל דבחולין (פז,א) אמרינן גבי כסהו ונתגלה פטור, מאי שנא מהשבת אבדה דאמר מר השב אפילו מאה פעמים

וכו'. והא התם לא כתיב בלשון מקור אלא עתיד, וכסהו. ונראה לי דהתם מדמה וכסהו להשב, משום דהול"ל (ויקרא יז,יג) איש אשר יצוד וגו' ושפך וגו' יכסנו בעפר, מאי וכסהו, אלא דר"ל ע"ד שארז"ל (ב"ר סו,ג) בפסוק (בראשית כז,כח), ויתן לך האלקים, יתן ויחזור ויתן, ה"נ יכסה ויחזור ויכסה, שמורה המשך הפעולה דוגמת השב:

מקור, וידוע וכו'. ולי נראה שכל מקור כולל כל הזמנים, ונסבא במקום מצוה כולל ההווה והעתיד, והיינו אפילו מאה פעמים ודוק:

פרק ב משנה י

היטמא. [בבית הקברות], להשיב אבידה, כפי' רש"י יבמות (ו,א). ואע"ג דהוו תרי עשה דכיבוד והשבה, לא דחו לא תעשה ועשה, כ"כ תוס' ביבמות (כ,ב ד"ה אמר קרא והתקדשתם) והא דאקדמיה לאל תחזיר, משום דסמיך לבית הקברות, ולא חש אי הוי זו ואצ"ל זו:

תעזוב. הא דלא מייתי קרא (שמות כג,ה) דטעינה, דאיהו (דברים כב,ד) הקם תקים, משום דפריקה בחנם:

עמו. דריבוי דתעזוב, אתא לאפילו אין בעליו עמו, וא"כ האי עמו מלמד שצריך גם הוא להטפל:

הרע"ב ד"ה ואם וכו' - כהן וכו'. נראה דה"ה אם היה הולך למול את בנו ולשחוט את פסחו:

ד"ה או וכו' - ואת שבתותי וכו'. נקט קרא (ויקרא יט,ג) דשבתותי, משום ששבת מעידה שהוא יתברך בורא הכל, וכדמסיק, אני ה' אלקיכם, שר"ל אלקי שניכם:

תי"ט ד"ה ואם וכו' - לא תעשה וכו'. וטעמא משום דלא דמי לא תעשה הדוחה ללא תעשה הנדחה, דכשלא נתת עברת על לא תעשה ולא

עשית מעשה בידיך, ודוק. ועי"ל הקושיא מעיקרא ליתא, דלא תעשה ועשה דטומאה, כשזה בטל גם חבירו בטל מיד עמו בעצם, משא"כ דאבידה, דאע"ג דכתב הרמב"ם (ספ"ק)[פי"א ה"א] דהרואה אבידה והניחה והלך לו עובר בלא תעשה ובטל עשה, מ"מ אינם דבקים בעצם כי המקיים לא תוכל להתעלם עדיין לא קיים העשה עד שישיבנו ממש, וכדאמרן בגמרא (כו,ב), נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה עובר משום השב תשיבם, המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד, ע"כ. הרי שאינם סמוכים כאחד כטומאה:

ד"ה או וכו' - להביא וכו'. דהיינו כיבוד להאכילו שגם היא מצוה, וזו היא טענת האב לבן. ובזה יכון מה שהביאה הגמרא (לב,א) פסוקי דכבוד בין באב ואם ובין של השי"ת, כדכתב התי"ט, דתרווייהו מיירי בענין אכילה. ואולי שזו היא כוונת התוס' (ד"ה כבד) במה שהרגישו למה מביא פסוק דקבלה (משלי ג,ט), כבד את ה', דהו"ל לאתויי (דברים י,כ), את ה' אלקיך תירא, (ויקרא יט,ג) ואיש אמו ואביו תיראו, וכתבו דניחא ליה קרא דכיבוד, אבל מלת דניחא לא ניחא, דבדיוק מייתי לה:

פרק ב משנה יא

אבדתו. והא דלא ערבינהו אבדה משל רבו ושל אביו שלו קודם, יתורץ בדיוק שינוי לשון, דקודם אמר אבדתו ואח"כ שלו. ומתורץ עם מ"ש התוס' (לג,א ד"ה אבדתו), דדוקא היכא דהויא אבדה גמורה כגון דא"ל הניחה ליאבד והבא לי לאכול אז שלו קודם, ולכן תנן אבידתו קודם, פי' דוקא כשהיא אבידה, אבל אם אמר לו אביו שחוט לי בהמתך אז כבוד אביו קודם, ודוק:

תי"ט ד"ה ואם וכו' - עיקרית וכו'. ובה מיושבים יתורי חלוקות דמשנה ופשוט:

פרק ג משנה א

הרע"ב ד"ה המפקיד וכו' - פשע בה וכו'. אבל שבועה שאינה ברשותי צריך להשבע, שמא נתן בו עיניו:

פרק ג משנה ג

גזלתי. הא דלא אמר אחד מכם הפקיד, לאשמועינן דאפילו בגזילה לא מחייב אלא לצאת ידי שמים. והא דלא קאמר גזלתי לאביו של אחד מכם ותני בפקדון, היינו לאשמועינן דהוה כשתי כריכות והו"ל למידק. ובהא ידענא טעם דשנים שהפקידו. ועיין בגמרא (לז,א) והתוס' (ד"ה התם) והרא"ש ז"ל (סי' ח):

פרק ג משנה ו

תי"ט סד"ה לא וכו' - רשב"ג וכו'. ובהא מדויק מתני' דקתני אבודין, דאי בכדי חסרונן לא מיקרו אבודים. ובהא אתי שפיר דמהרו להתחסר, והיינו אבידתן שנראה שבזמן מעט יאבדו כולם:

פרק ג משנה ז

הרע"ב ד"ה המפקיד וכו' - וערבן וכו'. הכי תניא בגמרא (מ,א), בד"א כשעירבן עם פירותיו אבל ייחד לו קרן זוית אומר לו הרי שלך

לפניך. וקשיא לי מאי דוחקיה לאוקמי מתניתין ברשע שמערב פירותיו עם של הנפקד ונסתפק בלי חשבון, הלא עיקר דמתני' לאשמועינן שיעורי החסרונות, והוי מצי לאשמועינן בסתם מפקיד פירות אצל חבירו, שאם פיחתו כך וכך, כך הוא טבע העולם:

תי"ט ד"ה וכי וכו' - התוס' וכו'. והוצרכו התוס' (ד"ה וכי) להביא טעם האמור בירושלמי דבהכי דייק שפיר ר' יוחנן, מה איכפת לעכברים דמאן דכר שמייהו, אלא דר' יוחנן ידע דטעמייהו דרבנן משום עכברים ואמר ר' יוחנן מה איכפת לעכברים, כלומר מה להם עם האחרים לקראם. א"נ י"ל דבשלמא באדם בעל שכל כשהוא רואה מאכל הרבה שבע מהר, וכדאמרינן (יומא עד,ב) דסומא לא שבע דאינו רואה ואוכל, אבל לעכברים מה איכפת להו, והלא אוכלים בין מהרבה ובין מקימעא:

פרק ג משנה ח

שמן. הקשה הלחם אבירים (ד"ה מתני' יוציא), וכי היין אין לו שמרים דנקט שמן. ואין לומר דבכלל שתות נכללו השמרים, שהר"ב פי', הקנקנים בולעים שתות. וגם אין לומר ששמרי היין הם כשל שמן, דאינו כן דשל היין מרובים:

פרק ג משנה ט

הרע"ב ד"ה אם וכו' - רבי ישמעאל וכו'. נראה לי דמעיקרא שמע סתמא קמא ובתר שמע בתרא, ותנינהו אהדדי, וכעין דאמרינן בעלמא:

פרק ג משנה י

שלא שמר. פי' שאין דרך בשום מקום וזמן לשמור כן, אבל אם שמר כדרך השומרים שבזמנו פטור:

פרק ג משנה יא

אם. בגמרא (מג,א) מוקי לה בחתומין ולא בצרורים כנהוג בעלמא, וזהו דיוק מלת אם, שר"ל דבר בלתי נהוג:

אבדו, חייב וכו'. צ"ע למה לא קתני נמי נגנבו:

פרק ד משנה א

הזהב. הא דלא עריב הזהב והנחושת קונים את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב ואת הנחושת, משום דלכו"ע הם משונים זה מזה, דלתוס'

(מד,א ד"ה הנחושת) נחושת הוי טבעא לגבי דהבא, ולהרא"ש (ססי' א) הוי פירא:

תי"ט ד"ה הזהב וכו' - תני וכו'. ואינו מגיה המשנה אלא מפרש, דקונה ר"ל מחייב, תוס' (מה,ב ד"ה מאי):

פרק ד משנה ג

האונאה. הקשה הלחם אבירים (ד"ה מתני' האונאה) דליתני האונאה שתות. ותירץ דקמ"ל דאם רוצה ליתן למתאנה סחורה בשווי אונאתו אין שומעין לו אלא יתן לו מעות. ועי"ל כתירוץ תי"ט ד"ה ארבעה כסף: ארבעה. נראה לי דגרסי' ארבע, ועיין לקמן מ"ז (ד"ה ארבעה):

לתגר. לא מבעיא לתגר דבקי דודאי הלוקח סמיך עליה וקביל, אלא אפילו לקרובו שאינו תגר:

הורה. אע"ג דהוראה זו לא נתקיימה, שנאה רבי משום דמינה דייקינן בגמרא (מט,ב) דיוקי דידן, ע"ש:

תי"ט ד"ה ארבעה וכו' - דמשום וכו'. ואין לומר דמתני' דלקמן (מ"ז) יתירה, דמתניא אגב בבא דהטענה שתי כסף, דאיצטריך משום דקי"ל דמתני' ר' שמעון היא דאמר לקמן (מ"ה) בסלע שתות. וא"כ אי לאו דהדר ותני לקמן האונאה ארבעה כסף, תהוי מתני' סתם הכא ומחלוקת בההיא דחסרון סלע, ומשום הכי חזר ושנה סתמא אחריתי האונאה ארבעה כסף:

פרק ד משנה ה

הסלע. הא דנקט סלע ולא תני איסר לדינר ולא יותר, ור' יהודה אומר פונדיון, משום דבגמרא (נב,א) אמרינן דיש שני מיני דינרים דאסור לקיימם בביתו, והיינו דינר הבא מסלע או הבא משקל, פי' שהסלע או השקל פחתו עד שעמדו בדינר, ושניהם אם פחתו אפילו משהו מדינר אסורים לקיימם אלא נוקבם. וכן שקל הבא מסלע, שהסלע נפחתה ועמדה על שקל, אם פחתה יותר משהו נוקבה. באופן שאפילו לא פיחתו בין אלו השני דינרים או זה השקל בכדי אונאה אסור לקיימם, אבל בסלע לא יש איסור זה עד שתפחת ביותר מכדי אונאה. לפי זה לא תני אלא מה שאין איסור בה לקיימם, ודוק בגמרא:

ולא יהא בה. בגמרא (נב,א) אמרינן, דתני ממטה למעלה, דעד ארבעה שלמים לא הוי אונאה. ובהכי ניחא דקמ"ל דפחות מארבעה דהיא

מחילה אין איסור לעשותו, כדכתבו התוס' שם (ד"ה תנא), ומש"ה תנא ממטה למעלה. א"נ יש לומר לפי פי' ריב"ם, דמפרש הא דקתני ונותנה למעשר שני קאי אפחות מכדי אונאה, כדכתבו התוס' (נב,ב ד"ה ונותנו למעשר שני), ע"ש:

איסר. משום דאיסרי מוזלו כדאמרינן בקדושין (יב,א), דיש לפעמים ל"ב בזוז ובסלע קכ"ח, והו"א דאפילו הכי ארבעה איסרים הויא אונאה קמ"ל איסר, ודינו פי' לפי ערך המורגל דהיינו בארבעה איסרים לדינר:

פרק ד משנה ז

ארבעה. נלע"ד דגרסינן ארבע כסף, דאיהי לשון נקבה וקאי אמעות, דהכי תנן בתר הכי שתי כסף. ופי' רש"י בשבועות (לח,ב) דשתי לשון נקבה, עיין טעמו בתי"ט רפ"ו דשבועות. ולעיל (מ"ג) כתב הר"ב ארבעה מעות כסף, והיינו כדשבועות, ע"ש:

והמוצא. אע"ג דהשבת אבדה קיימא לה נמי בלאו דלא תגזול, תני אבידה לאשמועינן דאע"ג דזל בין מציאה להכרזה חייב להכריז, ותני גזלה משום יוליכנו אפילו למדי, ש"ס (נה,א). ולפי זה אתי שפיר מאי דנחית אמניינא ותני חמש פרוטות, שהמניין לחלק בא, דוגמת מ"ש באבות מלאכות ט"ל, דאשמועינן דחייב על כל אחת ואחת:

הרע"ב ד"ה האונאה וכו' - נמצאת וכו'. כונת הר"ב ליישב אמאי לא תנן ארבעה כסף לסלע כנ"ל (מ"ג). ותירץ דמשום דתנא קאי אמתני' דלעיל דקתני ארבעה כסף לסלע שתות למקח, מש"ה קיצר בכאן, ואל זה כיון הר"ב באמרו כדאמרן, וכ"כ רש"י (במתני') ג"כ בקצת שינוי, ע"ע: תי"ט ד"ה האונאה וכו' - כסף וכו'. אמת הוא אבל בבא דאונאה לא חזר למתנייה אלא משום הטענה ומשום הודאה שוה פרוטה:

ד"ה והמוצא וכו' - אשר תאבד וכו'. ודוקא זו הבבא פי' טעמא, חדא משום דזו שייכא למכילתין, דתרי פרקין קמאי איירי במציאות. ותו משום דשאר בבי מפורשות כל אחת ואחת באתרא, וזו היא עיקר הטעם למשנה זו. אבל צריך להבין אמאי תנייה הכא ולא בפ"א או בפ"ב. וי"ל דלמ"ד (נה,א) אין אונאה לפרוטות, שנייה גבי אונאה ארבעה כסף, לאשמועינן דאין אונאה לפרוטות. ולמ"ד יש אונאה, תנייה הכא כי היכי דנילף מהני חמש לאונאה, דכי היכי דלכל הני חשיבא ממונא ה"נ לענין אונאה. וכ"ת מאי שנא דבכל הני איכפל תנא למתני' הנה. וי"ל דבכולהו איכא רבותא, דבהודאה הו"א דכיון דמן התורה כופר בכל פטור, משום דאין אדם מעיז בפני בעל חובו אימא דהודאת פרוטה נמי העזה קמ"ל, ואע"ג דכופר ט"ו חלקים לשני כסף ולא מודי כי אם חלק אחד לא הויא העזה. ומש"ה לא תנן נמי בכפירה שוה פרוטה, והאי לא מעיז, ובדין הוא דלשתבע. ובקדושי אשה הו"א דכיון דאשה סמכה דעתה ומתרצית אפילו בפחות משוה פרוטה תהוי מקודשת, וכעין דכתב הר"ן (ריש קדושין) גבי שוה כסף דאזלינן בתר ריצויה. ובמעילה משום דאפילו פחות משוה פרוטה ניתן להשבון בקדש, כדתניא בגמרא (נה,ב) הו"א דה"ה לענין מעילה. ובאבידה כיון דזל בתר מציאה. ובגזלה לאשמועינן דאפילו על שוה פרוטה יוליכנו למדי. נמצא דמכל הני סברא רווחת לאונאה בפרוטה, ומשום דפשוט הוא לא חש התנא לשנות, אלא שנה החמש הנזכרים, וכלומר הני צריכי משום רבותייהו:

ד"ה יוליכנו וכו' - ותמה וכו'. והנני יוסיף להפליא, שהרי בכל התלמוד (כתובות יט,א ועוד) מוקמינן להאי קרא (במדבר ה,ז) כדרבי נתן, דנושה בחבירו וחבירו בחבירו מוציאין מזה ונותנין לזה, וא"כ הא איצטריך האי קרא לההיא דרשה:

פרק ד משנה ח

והבכורים. אע"ג דבכורים קודמים לתרומה, וכדשנינו פ"ג מ"ז דתרומות, מ"מ לא הקדימה התנא משום דאין חומש נוהג בהם תמיד,

דהיינו לרבי עקיבא אחר קריאת פרשת ארמי אובד אבי ולרבנן אחר הנחה, וכדתנן בפ"ג מ"ג דמכות (יז,א), אבל התרומות לעולם יש בהם חומש: הרע"ב ד"ה נטע וכו' - דמוסיף וכו'. הקדים נטע רבעי, משום דנוהג אפילו בשמיטה משא"כ במעשר שני, דלא מבעיא בשביעית אלא גם

בשלישית ובששית, ומשום דתמיד אית ביה פדיון אקדמיה, וכמו שכתבתי לעיל בבבא דתרומות:

תי"ט ד"ה ותרומת וכו' - בה בקדושה וכו'. אין דעתי נוחה בהנחתו, חדא דמאי שנא גבי ערלה דלא מודו רבנן בטעם דזלזול והכא ס"ל לעשות חיזוק, אדרבא שם הו"ל לאחמורי בביטולו דאתי למיכל תרומת מעשר לכתחלה ואיכא זלזול טפי. ועוד דהתם כתב הרמב"ם בפירושו (ערלה פ"ב מ"א) וז"ל, ואין הפרש אצלנו בכל הדינים בין תרומת מעשר של דמאי או של ודאי, ע"כ. ושמע מינה תרי, ש"מ דאף אותה דערלה הלכה היא מדכתב אין הפרש אצלנו, וש"מ דכלל גדול הוא דאין לחלק בכל הדינים בין דביטול בין דממש. וממה שלא הזכירו בפט"ו דמאכלות אסורות אין מזה ראיה, דכלליה בכלל תרומת מעשר, ואדרבא אי איתא דלא כייל דדמאי בכלל אחריני, הו"ל לפרושי בכמה שיעורו לאסור כיון שאינו אלא מדברי סופרים, וכמו שעשה בדין הכחל (שם הי"ח), שחילק בינו לבין שאר איסורי תורה שהם בששים והוא בנותן טעם, מפני שהוא מדבריהם. ועוד תמיהה לי טובא דאי כדבריו דדין חומש אתי ככו"ע ודצירוף דוקא כרבי מאיר (נה,ב), א"כ ההיא דתנן פ"ד מ"ב דמעילה, התרומה וכו' ותרומת מעשר (של ודאי ו)של דמאי והחלה והבכורים מצטרפים זה עם זה לאסור ולחייב עליהם את החומש, אמאן תרמייה בפסק דינא, דבענין חומש היא הלכה ובענין צירוף אינה הלכה. ומה שרצה התי"ט לתלות סברא זו גם בר"ב משום דלא כתב דמתני' אתיא כרבי מאיר, זה אינו כלום שאין דרכו לכתוב כך אלא כשהמשנה יחידאה ודלא כהלכתא, אבל הכא הלכה כדכתבינא. ועוד דהתם בפ"ב דערלה דאתיא דוקא כרבי מאיר לפי התי"ט, גם שם לא כתב הר"ב דאתיא כוותיה. הכלל העולה שאין הפרש בין דמאי לודאי אלא בקולות שנשנו במקומם, ובין הכא ובין התם ובמעילה רבי מאיר היא, ומדסתם לן תנא כוותיה בכל דוכתיה הלכתא כוותיה. ואין חילוק בין תלמודא דידן לדארץ ישראל, דטעמא דלא יזלזלו היינו טעם דחיזוק. ובהכי לא יקשה להרמב"ם דהניח תלמודא דידן ופסק כתלמוד ירושלמי:

ד"ה הנהנה וכו' - ולא ידעתי וכו'. י"ל דבעו למיהב טעמא, אמאי דלא תני בבא דנהנה בבא שניה אצל בבא דאוכל תרומה, ואמאי הפסיק בפדיונות, לזה אמרו דטעמא הוי משום דבכל הני דלעיל ליכא אלא חומש, אבל תרי בבי בתראי איכא נמי קרבן, ופרשו בנהנה וה"ה לגוזל: ד"ה והגוזל וכו' - ועוד וכו'. ועוד דלעיל (מ"ו) תני הכי גבי יוליכנו למדי:

פרק ד משנה ט

אלו. הקשה הלחם אבירים (ד"ה מתני' אלו דברים), דהול"ל אלו דברים שאין להם אונאה תשלומי כסף וארבעה וחמשה וכו', והדר ליתני העבדים וכו', או ליתני העבדים והשטרות וכו' אין להם אונאה ותשלומי כפל וכו', ולא תירץ כלום. ונראה לי דהואיל ומשום אונאה תנייה הכא לכך מקדים אונאה, שהרי שאר הדינים דתשלומי כסף וכו', אגב נקטינהו הכא דכבר נשנו בפ"ז דב"ק ובשבועות בפ"ו, ושם בשבועות מקדים שאין נשבעין ובבכורות אין פודין:

והשטרות. המוכר שטרות לגבות חוב שבתוכו ויטלנו לעצמו, רש"י (נו,א במתני'):

וההקדשות. גזבר המוכר הקדש או המוכר עולתו שנפל בו מום, רש"י (שם):

ארבעה וחמשה. יש ליתן טעם למה לא תנן נמי ואין פודין בהם, דהכי תנן בפ"ח דבכורות מ"ח. ונראה לי דהיינו טעמא משום דפדיון אינו שוה בכל הני דמתניתין, דמאי דתנן התם ולא בהקדשות, מפרשינן דגם הקדשות אין נפדין כעבדים שטרות וקרקעות, דבהקדשות פשיטא דלאו דידיה נינהו כדאמרינן התם (בכורות נא,א), ומשום דלא דמי פדיון לכל הני דמתני' בכל הארבעה, עבדים שטרות קרקעות והקדשות, מש"ה לא תנייה בהדי הנך:

אינו. אע"ג דדין שבועה קדים בקרא, אקדמיה לדכפל משום דכולל בין גנב ובין טוען טענת גניבה. ולמ"ד דשומר חנם פטור אפילו מפשיעה

כדלקמן (נח,א), י"ל דהקדים תשלומי כפל לאשמועינן דכי היכי דלית התם תשלומי קנס ה"נ בפשיעה פטור מתשלומין:

נשבע. עיין פ"ו דשבועות מ"ה:

אמרו. כלומר אילו באנו מכח סברא היה ניחא, אבל אין כאן סברא אלא גזירת הכתוב שכך קבלוהו. א"נ י"ל דאתא לאפוקי מאי דתנן

בברייתא (נח,ב), ר' יהודה בן בתירא אומר אף המוכר סוס וסייף וחטיטום (פי' מגן) במלחמה אין להם אונאה מפני שיש בהם חיי נפש. (ז"ל הרמב"ם פ"ח ה"ב מהל' נזקי ממון, שלמים שהזיקו גובה מבשרם ואינו גובה מן הבשר כנגד אימוריהן וכו', ע"כ. וכיון דאין גובה מן החלבים אין בו כפל, דכפל אמר רחמנא ולא חצי כפל):

הרע"ב ד"ה הקדשות וכו' - ולא וכו'. פי' אעפ"י שאין בהם מלת רעהו: תי"ט ד"ה העבדים וכו'. ולי נראה כמ"ש הסמ"ע (סי' רכ"ז ס"ק מ"ט) וז"ל, כתבו התוס' ריש פרק המוכר את הבית (סא,ב ד"ה שמע) דהא דאין אונאה לקרקעות לאו משום דעביד איניש דזבין ארעא יותר מכדי שוייה דהא אתמעטו עבדים ושטרות דלא שייך בהו האי טעם אלא גזרת הכתוב הוא, ע"ש, ע"כ. ולפי זה קדים שפיר לעבדים ושטרות דאינהו מוכיחין דגזרת הכתוב הוא, ולכן שנאם סמוכין. א"נ י"ל במאי דאמרינן בב"ק (דף י"ד ב') דקרקע דוקא איקרי שוה כסף, משא"כ עבדים ושטרות דכסף נינהו, (רש"י) דמצי לאמטויינהו ממתא למתא למזבנינהו, וא"כ אית בהו רבותא טפי ומשום רבותייהו אקדמינהו, דאע"ג דאינהו מטלטלי לא אית בהו אונאה. ותירוץ התי"ט לא אתי שפיר אלא למאן דדריש ריבויי ומיעוטי:

נדרשים וכו'. לפי זה יקשה אמאי לא תני דבר שגופו ממון ומטלטל: ד"ה אין וכו' - וא"ת וגניבה וכו'. י"ל בשדה יתום, שאינו אומר שהוא שלו או אומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו, ונמצא שאינו כן:

ד"ה שומר חנם וכו' - שאינו וכו'. והיינו טעמא משום דמכל דין הפרשה אימעיטו, תוס' (נז,ב ד"ה שומר חנם). והא דנקט שבועה בשומר חנם ותשלומים בשומר שכר, נראה לי כי היכי דחדא לגלי על חבריה, שהרי פשיעה בשומר חנם היא כגניבה ואבידה בשומר שכר, וכי היכי דשומר חנם פטור משבועה בפשיעה ה"נ שומר שכר בגנבה ואבדה, וכי היכי דשומר שכר לא משלם בגנבה ואבדה ה"נ שומר חנם לא משלם אם פשע:

הזכירו וכו'. ומש"ה בשומר שכר נקט משלם, דביה כתיב תשלומים, הר"ן (ד"ה שומר חנם):

מסקנת וכו'. ר"ל רובם, דהא הראב"ד והרמב"ם (בר"ן שם) סברי דמתני' דייקא, דדוקא משבועה פטור ולא מתשלומים, וכמ"ש הרא"ש (סי' כא ד"ה שומר חנם):

פרק ד משנה י

כשם. משום דיש אונאת דברים דאית בה נמי דררא דממונא, כגון בכמה חפץ זה ולא רוצה ליקח, שיכול לגרום שאחר שרוצה לקנותו הלך לו, מש"ה תני כשם וכו'. והא דלא תני כשם שיש אונאה בממון כך יש אונאה בדברים, היינו לאשמועינן דאין לומר דחד קרא באונאת מוכר וחדא בדלוקח, דתרווייהו ילפינן (ויקרא כה,יד) מוכי תמכרו וגו' או קנה, כדאיתא בגמרא (נח,ב), וא"כ כיון דכבר יש לנו שניהם בפסוק אחד נוקי קרא אחר בדברים, דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירה, וכמ"ש התוס' אמתני' (ד"ה הא), והיינו דדייק תנא במקח וממכר, ר"ל דשניהם כבר נאמרו בפסוק ראשון, מעתה נאמר דהשני לדברים:

אונאה. דע שמלת אונאה ר"ל גזלה באונס, בין באונס הדעת דהיינו רמייה בין באונס הכח שהוא גזלת ממון, ובכללה גנבת הכבוד וחמיסת

הרצון. ולכן אמרו גבי אשה (נט,א) שאונאתה מצויה:

תי"ט ד"ה כך וכו' - לקנות וכו'. וגם בזכור מעשיך, י"ל שמכוין לזכותו לומר, ראה כמה יפה כוחך בתשובה שהיית רשע גמור ועכשיו שבת לה', וכן נמי גבי גר. והשתא אתי שפיר מה שהר"ב מייתי לכולהו מפסוק (ויקרא כה,יז), ויראת, דמסור ללב:

ד"ה לא יאמר וכו'. דברו חז"ל בהווה, דכל גר בן גוי הוא, אבל ה"ה בישראל צדיק בן רשע דחרפה ורע הוא לו. והא דמייתי תנא קרא בגר, כי היכי דנדע דחמיר טפי מישראל, שהרי הוא בכלל ולא תונו איש את עמיתו, אלא דעובר נמי בלאו אחריני. והכי אמרינן בגמרא (נח,ב). ומהאי טעמא ניחא נמי מאי דתני ליה תנא בסיפא, דמעיקרא מייתי דשייך לקרא דולא תונו, דכתיב גבי לא תונו אחרינא דממון, ודכולל לישראל, ובתר הכי מייתי פרטי דגר:

פרק ד משנה יא

נותן. פי' כשמוכר לו מערב את החבית ונותן ללוקח את היין עם שמריו. א"נ לא קאי איין, ומש"ה לא תני בו לשון עירוב:

הודיעו. מדלא תני מודיעו, משמע דאם הודיע פעם אחת לאחד שוב אין צריך לחזור ולהודיעו בפעם אחרת:

מקום. קשה דפשיטא דגדול המנהג ובפרט בדבר שבממון. וי"ל דדמי למ"ש בתוספתא (ס,א), מקום שנהגו למחצה ולשליש ולרביע, פי' לא

מבעיא למחצה שהוא ניכר אלא אפילו שליש ורביע דלא ניכר כל כך. וזהו דיוק מקום דוקא כמנהג המקום, דאי נהגו מחצה לא יטיל רביע דיחשבו שאינו מטיל כלום, ומשום דמחצה לא חשיב עירוב מש"ה תני להטיל ולא תני לערב, וע"ע בסמוך:

הרע"ב ד"ה אין וכו'. הא דלא נסמכה משנה זו לדלעיל בלי הפסק אונאת דברים, הוא משום דהכא לא איירי באונאה בשומא אלא במרמה, וכ"כ הרמב"ם פי"ח ה"א דמכירה, אסור לרמות וכו', ובדיני אונאה התחיל פי"ב, אסור וכו' להונות, ופשיטא דאין כאן חילוק בין שתות לפחות משתות:

יערבם וכו'. ז"ל רש"י בגמרא (נט,ב). ואינו מדוייק, שהרי פירות שדה אחר הן המעורבות בשל שדה פלוני, וכצ"ל לא יערב בם פירות שדה

אחר, וכן מפורש בפי' רש"י שבאלפסי, וגם בנמו"י כתב לא יערב עמהם: ד"ה ואין צריך לומר חדשים וכו'. לרש"י (במתני') קתני דוקא, משום דלדידיה עשיית קמח מרובה הוא עיקר, ולדעת זו אפילו דקתני הוא ממש מ"ש ואצ"ל חדשים בישנים, וה"ק תנא, הלא מבעיא דאמינא במלת אפילו הוא דוקא חדשים בישנים. אבל לרי"ף ולהרמב"ם והרא"ש דאסרי אף ישנים בחדשים משום דטובים החדשים להתיישן, הלא מבעיא הוא ישנים בחדשים, ונראה להם שהוא יותר פשוט, ולכן כתב הרמב"ם פי"ח ה"ה מהל' מכירה, ואין צריך לומר ישנים בחדשים, ופלוגתייהו בגירסת ברייתא שבגמרא (ס,א), ע"ע:

תוכן העניינים

קול הרמז נזקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה