קול הרמז נזקין· רבי משה זכות
בבא מציעא · פרק ה משנה ד
תי"ט ד"ה ולא וכו' - וצריכא וכו'. והואיל דאיכא רבותא בכל חדא מינייהו, מש"ה לא ערבינהו למתני, אין מושיבין חנוני ולא יתן מעות וכו'. ומש"ה נמי לא תני ולא יתן מעות לעסקא, משום דא"כ הו"ל כחנוני שהוא מוכר הפירות שנותנים לו וזה עוסק במעות, כגון ההלואה לגוי ברבית, אלא תני ליקח בהם פירות, דיש לו טורח הלקיחה והמכירה: ד"ה כפועל וכו' - והקשו וכו'. וי"ל דנפקא מינה היכא דבטיל ממלאכה כבדה לכבדה, שגם שיהיה הכובד של הראשונה מעט יותר אינו מניח משכרו, וס"ד דלא תסגי ליה כפועל בטל, אלא דיתן לו שכרו משלם כהרוחתו בראשו, קמ"ל דשמין לו כל דהו. ונפקא מינה גם כן ליישב בעל לחם אבירים, ע"ע (ד"ה ונותן לו). ועי"ל דאין כונת רש"י שיעריכו כובד המלאכה שהוא בטל הימנה לערך הקלה דחנוני או דלוקח פירות, אלא סתם אומדים כמה ירצה ליטול להבטל ממלאכתו הכבדה לעשות קלה הימנה. ובהכי דייק רש"י וגם הר"ב שהעתיק לשונו, דלא כתבו ולעשות מלאכה קלה כזו, אלא סתם מלאכה קלה. והשתא אתי שפיר הס"ד, דסד"א דלא ישוו חנוני ולוקח פירות אלא באמוד גם מה שהוא מקבל לעשות, ודלא תסגי פועל בטל דלוקח פירות כדחנוני, קמ"ל דכלהו שוין, דכיון דהדבר משום רבית די בכל שהוא. וכן כתבו הפוסקים טעם זה. וגם בנזכר מיושב לדמתני' אתיא כר' מאיר, שהרי אינו מעריך לו אלא שכר הביטול ממה שעושה, והיינו בין מרובה בין מועט דקאמר ר' מאיר בברייתא (סח,ב), ועיין בהרי"ף ובנמו"י ותדעהו:
סי' קע"ז וכו'. עיין בס' בית ישראל (הדרישה ס"ק א. פרישה סק"ד) טור י"ד סי' קע"ז וסי' שי"ב (דרישה ס"ק ג. פרישה ס"ק א) שהאריך בזה, וגם טורי זהב סימן הנז' (סי' קעז ס"ק ג. סי' שיב ס"ק א):
מצאתי וכו' [וזה מסכים כפי' הב"י]. מציאה זו שטפה נהר, דהתם דחקם לתוס' (בכורות כט,ב ד"ה כפועל) דאם כפי' רש"י דאומדים המלאכה שבטל ממנה לערך פועל הדין או העדות או ההזאה, הו"ל נוטל שכר על הדין או על העדות, וה"ה גבי השבת אבידה שנמצא עושה המצוה בשכר ואינו ענין לכאן, ולכן לא דברו התוס' כמ"ד כפועל דמתני'. ועוד דבהכרח תוס' דהכא (סח,א ד"ה כפועל) אינם התוס' דבכורות, דהכא מסקי דבין בדבכורות ובין גבי מציאה י"ל כפי' רש"י, ולא חיישי לשיטול שכר על השבת האבידה או על הדין והעדות, עיין בדבריהם. וא"כ מה שיגע ומצא התי"ט, אלו מציאות שלו ואינו חייב להכריז, דדעות חלוקות הן:
ד"ה אלא וכו' - למתני וכו'. לפי זה יש להצריך בבא דאין שמין, דכתב התי"ט בד"ה ואין וכו', דתנייה משום סיפא, ואשמועינן מ"ש הטור (ריש) סי' קע"ז, דהא דאמרינן דנותן לו כפועל בטל, היינו בחנוני דכל עסקו בכך ואין לו עסק אחר, אבל בנותן לרועה שיש לו בהמות אחרות, אינו צריך כל כך ודי לו בשכר עמלו ומזונו, וסתם עגלים וסייחים ניתנים לרועה. והא דתני לה בלשון אלא אם כן, היינו משום דתנייה בהדי אין מושיבין, דהתם שייך האי לישנא. ואל תתמה שהרי גם ברישא בבבא דפירות, הכונה לומר דדיו כפועל בטל הנ"ל בצריכותא, ואפ"ה תנן אלא א"כ, וצריך לומר דנקטיה אגב בבא קמא. ועוד י"ל כדתניא בברייתא (סח,ב), אין שמין עזים ורחלים למחצה, פי' אם לא בשכר עמלו ומזונו. ופי' רש"י (שם ד"ה ולא כל דבר), אבל פרה וחמור שעושות ואוכלות דיו בזה. והיינו דאשמועינן מתני' דדוקא עגלים וסייחין צריך שכר דאינם מרויחים כלום אבל לא פרה וחמור:
ד"ה וסייחין וכו' - ועיין במ"ג וכו'. איברא דהכי משמע (התוס') אבל בכאן א"א לומר כך, דא"כ היא גופה קשיא, דמעיקרא תני דמגדלים הסייח עד שיהיה משולש, והדר תני וחמור עד שתהא טוענת. ועוד הסייח אם הוא בן אתון למאי חזי בכדי שליש גידולו, והרמב"ם כתב ברפ"ח דהל' שותפים וז"ל, וכן השם עגלים וסייחים על הרועה להיות מתעסק וכו' עד ומגדל אותן עד שיהיו העגלים בני שלש שנים והחמור עד שתהא טוענת, ע"כ. נראה דמפרש משולשים (דמתני') דוקא על העגלים, אבל הסייח עד שטוען משאוי ומשום דאז מקרי חמור, לזה לא תני וסייח עד שתהא טוענת, אלא וחמור, ע"ד (ויקרא כב,כז) שור או כשב או עז כי יולד, שנקרא כך על שם סופם. אבל נמו"י פי' סייח סוס קטן, וכן נראה מפי' רש"י דכתב, לכשיעמדו על שליש גדילתן שליש שור ושליש סוס [אז יחלוקו]: