קול הרמז נזקין· רבי משה זכות
בבא מציעא · פרק ד משנה יא
נותן. פי' כשמוכר לו מערב את החבית ונותן ללוקח את היין עם שמריו. א"נ לא קאי איין, ומש"ה לא תני בו לשון עירוב:
הודיעו. מדלא תני מודיעו, משמע דאם הודיע פעם אחת לאחד שוב אין צריך לחזור ולהודיעו בפעם אחרת:
מקום. קשה דפשיטא דגדול המנהג ובפרט בדבר שבממון. וי"ל דדמי למ"ש בתוספתא (ס,א), מקום שנהגו למחצה ולשליש ולרביע, פי' לא
מבעיא למחצה שהוא ניכר אלא אפילו שליש ורביע דלא ניכר כל כך. וזהו דיוק מקום דוקא כמנהג המקום, דאי נהגו מחצה לא יטיל רביע דיחשבו שאינו מטיל כלום, ומשום דמחצה לא חשיב עירוב מש"ה תני להטיל ולא תני לערב, וע"ע בסמוך:
הרע"ב ד"ה אין וכו'. הא דלא נסמכה משנה זו לדלעיל בלי הפסק אונאת דברים, הוא משום דהכא לא איירי באונאה בשומא אלא במרמה, וכ"כ הרמב"ם פי"ח ה"א דמכירה, אסור לרמות וכו', ובדיני אונאה התחיל פי"ב, אסור וכו' להונות, ופשיטא דאין כאן חילוק בין שתות לפחות משתות:
יערבם וכו'. ז"ל רש"י בגמרא (נט,ב). ואינו מדוייק, שהרי פירות שדה אחר הן המעורבות בשל שדה פלוני, וכצ"ל לא יערב בם פירות שדה
אחר, וכן מפורש בפי' רש"י שבאלפסי, וגם בנמו"י כתב לא יערב עמהם: ד"ה ואין צריך לומר חדשים וכו'. לרש"י (במתני') קתני דוקא, משום דלדידיה עשיית קמח מרובה הוא עיקר, ולדעת זו אפילו דקתני הוא ממש מ"ש ואצ"ל חדשים בישנים, וה"ק תנא, הלא מבעיא דאמינא במלת אפילו הוא דוקא חדשים בישנים. אבל לרי"ף ולהרמב"ם והרא"ש דאסרי אף ישנים בחדשים משום דטובים החדשים להתיישן, הלא מבעיא הוא ישנים בחדשים, ונראה להם שהוא יותר פשוט, ולכן כתב הרמב"ם פי"ח ה"ה מהל' מכירה, ואין צריך לומר ישנים בחדשים, ופלוגתייהו בגירסת ברייתא שבגמרא (ס,א), ע"ע:
תי"ט ד"ה מקום וכו' - קולטות וכו'. מתני' הכי דייקא, מדלא תני שנהגו לערב אלא להטיל העירוב, משמע דעירובו תמיד ניכר שהוא מעורב, אבל הטיל לא נודע כי אם למטיל בשעה שמטיל, כי אח"כ מים קולטות טעם היין: