קול הרמז מועד· רבי משה זכות
שבת · פרק כד משנה ה
ומדבריהם. היינו הא דכתיבנא [לקמן] בתי"ט ד"ה ופוקקין, דממעשה זה נלמוד דלא סמכינן אסתמא דשילהי עירובין, משום דמעשה רב:
הרע"ב ד"ה נשאלין לחכם. ומשום הכי לא ערבינהו אההדדי, גמרא (קנז,א):
תי"ט ד"ה ופוקקים וכו' - כרבנן דאמרי וכו'. והא דהדר תני לה הכא היינו משום מעשה דמייתי, ולאשמועינן דלא נסמוך אסתמא דנגר הנגרר דשילהי עירובין, משום דמעשה רב. והכי קאמר בגמרא (קכו,ב), ומשם משמע בהדיא דפוקקים דהכא היא כרבנן. וזהו טעם תמיהתו של התי"ט על הרמב"ם שרצה לחלק בין הא דהכא לההיא דהתם, דאם כן הוה ליה לחלק ביניהם, ולנפקא מינה דהכא כולי עלמא מודו: