קול הרמז מועד· רבי משה זכות
שבת
פרק א משנה א
תי"ט ד"ה יציאות השבת - וכתב הרמב"ם וכו' שאינה מלאכה. ומזל"ן טעם שלישי דזו המלאכה המפורשת ראשון לישראל בענין המן (שמות טז,כט) אל יצא איש וגו' דהא מהאי טעמא תני יציאות ולא תני הוצאות כמו שפירש הר"ב, וממילא נפקא לן טעם לשבח למה שהתחיל בדיני שבת, ויותר על מש"כ הרמב"ם (היינו דשבת ופרה במרה איפקוד):
ד"ה שתים וכו' - ואמרינן בפ"ק דשבועות וכו'. גם במכילתין (ב,ב) אמרינן הכי. ולמאי דמסיק בתלמודא (ב,ב) והביאו הר"ב בסוף המשנה, דתנא לא חשיב ארבע הנחות כי אם ארבע עקירות, אתי שפיר מלת יציאות בכל מכל, דהיינו עקירה היינו הוצאה:
ד"ה ושתים וכו' - ונראה לר"י דאיצטריך וכו'. לעד"נ שנוכל לתרצו כמ"ש הר"ב לקמן (ד"ה פשט העני וכו') דנקט עני ועשיר לאשמועינן דלא ניתנה שבת להדחות אצל צדקה, ולפי זה תרי בבי דמתני' זה או זה, לא מבעיא עני אלא אפילו עשיר דמצוה עביד חייב:
ד"ה ובעל הבית פטור וכו' - ומסיק בהר"ן וכו' כן כתב גם כן הרא"ש (סי' א) ודחי אוקמתא דתוס' (ג,א ד"ה בבא וכו') דאוקי מתניתין בנכרי ובחפץ דנכרי משום האי קל וחומר דלאו דלפני עור, והרא"ש לא צרכיה לה, דמתניתין השתא לא נחתא להאי איסורא. ומהר"י טראני בחידושיו כתב להעמיד דברי התוס' עיי"ש:
פרק א משנה ב
הספר. דוק ותשכח דיותר קרובה חששא דחדא מדבתריה, דעילוף [מרחץ] שכיח טפי מהפסד העורות וזה יותר מהמשכת סעודה קטנה וזו יותר מסתירת הדין:
למרחץ. לא ערביה עם שארא, משום דתגלחת סתמיה ערב שבת ודמיא טפי ללא יצא החייט, ולא צריכי למימר ביה דנקטיה אגב דמשנה
ג', ולמרחץ היינו להזיע ולרפואה דאינו טבילה לכבוד שבת:
ולא לדין. נ"ל דהתחלת עסק בהלכה בכלל, וכדאמרינן גבי בדיקת חמץ לא ליפתח בשמעתא באורתא דתליסר:
מפסיקין לקרות קריאת שמע. לא קתני ומפסיקים או אבל מפסיקים, משום דהא מלתא באפי נפשה ולא איירי בהתחילו דלעיל לחוד,
אלא אפילו התחילו ללמוד ואפילו (יא,א) רבי שמעון וחביריו, והכי קאמר לעולם מפסיקין והכל מפסיקין לקריאת שמע:
הרע"ב ד"ה לא וכו' - שמא ישכח ולא יתפלל וכו'. פי' שיהיה טרוד באיזה מקרה כגון שנשברה זוג ויחזור אחר אחרת וכן כיוצא בשאר:
תי"ט ד"ה מפסיקין לקרות קריאת שמע וכו' - דלעיל דמפסיקים וכו' לקריאת שמע, וכן פסק השו"ע או"ח סימן רל"ה ומחלוקת הרמב"ם
והראב"ד שכתב סימן ע' (ס' ד') איירי בהתחיל בהיתר:
ד"ה ואין וכו' - דאפילו בהתחילו וכו'. והכי משמע לישנא דמתניתין, ואם התחילו, פי' בזמן הנזכר שהוא אסור להתחיל, והתוס' הכריחוהו מכמה טעמי בד"ט ע"ב (ד"ה ואם התחילו):
פרק א משנה ג
סמוך לחשיכה. היא קודם בין השמשות דבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, כדפירש הר"ב פ"ב מ"ז. ואי היינו סמוך לחשיכה הוא ספק דאורייתא ולא צריכינן לגזירה דשמא ישכח:
בקולמוסו. אפילו הקולמוס שהוא גדול מן המחט ולא שייכא ביה שכחה כולי האי, ומש"ה לא ערבינהו עם המחט דעבידא להשכח יותר:
ולא יפלה. מסתמא הפילוי מאוחר אל הקריאה שסתמו בשעת שכיבה, אבל תנא הקדים משום דלקרות לא בעי כל כך אור, והוי מתניתין זו ואין צריך לומר זו, ועיין לקמן משנה ה' [מש"כ] טעם אל סדר המשנה: אבל הוא לא יקרא. הוא לא יקרא אבל התינוקות קוראים:
לא יאכל הזב. בירושלמי (ה"ג) דייק הא זב עם מצורעת מותר דכתיב (ויקרא יד,ח) וישב מחוץ לאהלו, ולא חוץ לאהלה:
הרע"ב ד"ה לא יצא כו.' לא ירדתי לסוף דעת הר"ב שפירש מתניתין אליבא דרבי יהודה, דהא רבא (יא,ב) דקיימא לן כוותיה מוקי
מתניתין דנקיט לה בידיה. וגם הרמב"ם (פי"ט הכ"א) והטור (סי' רנב) פסקו דהאומן היוצא במחט התחובה פטור אבל אסור כר' מאיר, וכן מוקי לה רבא, ואביי מוקי לה כרבי יהודה וחייב. עיין בב"י סי' ש"א. וא"ת מאי שנא מאשה היוצאת במחט הנקובה דחייבת חטאת (פ"ו מ"ג) וכן פסקו הפוסקים, וי"ל דשאני התם שנהנית לשם תכשיט ולא מקרי כלאחר יד שכן דרכה לעשות גם בחול. ואחר כתבי זה מצאתי בירושלמי (ה"ג) תמן דרך הוצאה בנשים. ודע שהכריחו התוס' (יא,א ד"ה שמא וכו') שפיר שמא ישכח ויצא, היינו שמא ישכח להצניעו קודם שבת ולבסוף כשיזכור מן המחט ישכח שהוא שבת או אם ישכח שהוצאה אסורה ויצא, דאין לומר שמא ישכח המחט ויצא דאם כן ליכא איסור דאורייתא, כדאמר בפ"ב דבבא קמא (כו,ב) והכיר בה ושכחה לענין שבת פטור, ואם כן הויא לה גזירה לגזירה סמוך לחשיכה אטו חשכה ושמא יצא אז:
ד"ה מפני הרגל עבירה וכו'. - שהתשמיש קשה וכו'. ומשום הכי תני הזב עם הזבה שלשניהם קשה התשמיש ואפילו הכי גזר, וכל שכן טהור עם הטמאה וכן פירש"י בגמרא (יא,א). כך צריך לפרש אליבא דהר"ב, אבל בחנם כתב כן דבגמרא (יג,א) אמרינן דלא תני טהור עם הטמאה משום דהא מעצמם לא היו אוכלין עם הטמאה משום טהרת חוליהן, ודוקא טמא עם טמאה איתא גזירה דהרגל עבירה:
פרק א משנה ד
ואלו. - ז"ל תוס' (יג,ב), רש"י גריס ואלו תנן הני דאמרן, ומביא ראיה דאומר במדרש (פר' משפטים) ואלה מוסיף על הראשונים אלה פסל את הראשונים, ועל המדרש קשה לר"י (דברים כח,סט) דאלה דברי הברית, קאי אמה שכתוב למעלה עכ"ל. ואני בער ולא אבין, דדוקא היכא דמזכיר ענייניו תחילה ואחר כך חוזר להזכיר אחרים אז אם יאמר אלה פסל את הראשונים, כגון (בראשית לז,ב) אלה תולדות יעקב, שפסל את של עשו, ואם יאמר ואלה מוסיף על הראשונים כגון (שמות כא,א) ואלה המשפטים, אבל אלה דברי הברית הוא סיומא דמלתא וקאי אלעיל, ואי אפשר לומר ואלה וכגון אלה המצות דסוף בחוקותי (ויקרא כז,לד) ומסעי (במדבר לו,יג) וכגון (במדבר א,מד) אלה הפקודים וטובא דכותייהו:
ורבו. כתב הרמב"ם בפירושו שבאותו הקיבוץ נמצאו כל בעלי ההוראה שהיו באותו הדור ולא נשאר אחד שלא היה שם:
הרע"ב ד"ה ואלו מהלכות וכו' להרמב"ם י"ח דברים הסכימו עליהם בית שמאי ובית הלל והם מרישא דמתניתין ע"כ. וי"ח דבר גזרו מלבד הנזכר ועוד י"ח דבר שנחלקו עליהם, והם מאין שורין דיו עד הסוף, וכן איתא בירושלמי. ובהכי דייקא מתני' דקתני ברישא ההלכות שלמדנו ותני סיפא גזרו, משמע דהנהו באפי נפשייהו. ועוד קשה לי בפירוש הר"ב (מ"ג ד"ה כיוצא בו, ע' תי"ט) דחשיב לא יפלה ולא יקרא בהדי י"ח ולא חשיב ולא יאכל הזב למה הפסיק בו, וי"ל משום דהביאו אגב החזן רואה. אבל אכתי קשה דבגמרא (יג,ב) בעי במתני' אלו תנן או ואלו, ואי תני אלו לא הוה משכח י"ח דבר לפירוש הר"ב. ודוחק לומר דההוא בעיין לא הוה ידע להו, שהרי כתבו התוס' דף י"ד (ע"א סוף ד"ה זמנין) שכולם היו בקיאים בהם, וגם הפשטן למה ליה לפשוט מברייתא דאלו תנן הו"ל למפשט ממתני' גופה, דאת"ה בצרי להו י"ח. לכך נלע"ד דפירוש הרמב"ם יותר מתיישב וגם הרז"ה כתב כן משם הגאונים:
תי"ט ד"ה וי"ח דבר וכו' - ראשון לחוד וכו'. דבריהם (יג,ב תוס' ד"ה אוכל) צריכים פירוש, דהא טעמא דגזור על האוכל אוכל ראשון ושני הוא (יד,א) דלמא דזמנין אכיל אוכלין טמאין ושדי משקין דתרומה לפומיה ופסיל להו, ואם כן אפילו באוכל אוכל שני איתא להאי חששא, ואם כן מאי האי דאמרו דלא הוה ידעינן לה והרי ידעינן דשני עושה שלישי בתרומה, אלא נראה דסלקא דעתך דכיון דאוכל אוכל שני הוא נעשה שלישי לא ליגזרו ביה לעשותו שני משום ההיא חששא. אי נמי אי לא תני כי אם האוכל אוכל ראשון הו"א דלא הוי טעמא משום חששא אלא דאוקמוה אדינא שהוא שני ועושה שלישי:
ועל טהור גמור וכו'. דאי לא גזור ביה לא קיימא דהבא במים שאובין שהרי הוא טהור ומאי שנא האי מהאי, גמרא (יד,א):
לבטולי תורת מקוה וכו'. ואם תאמר למה גזרו דווקא על התרומה היה לו לגזור על הכולל, ושמא דהוה גזרה שאין הצבור יכולין לעמוד בה, שאם לא כן הנשים הטובלות תהיינה מטמאות אוכלין:
דבטהור לא רצו וכו'. צריך ליתן טעם למה בטובל הצריכו שיהיה ראשו ורובו במים שאובים ובטהור דיו בשלשה לוגין, וי"ל משום דעיקר הגזירה הוה משום שמא יבואו לבטל תורת מקוה שיאמרו לא אלו מטהרים אלא אלו מטהרים, ואי לא הוה כי אם בשלשה לוגין לא הוה האי חשש שהכל יודעים שאין שיעור שלשה לוגין מטהרים, מה שאין כן בבא ראשו ורובו דהוי כעין טבילה ואתו לאשתבושי, משום דמים שיש בהם שיעור להביא ראשו ורובו מסתמא יש בהם ארבעים סאה, דהיינו מים שרוב גופו של אדם נכנס שם:
ונ"ל דלא רצו לגזור וכו'. ומז"לן דלגבי אוכלין מילתא דלא שכיחא שיטמאו במשקה הזב, ויותר דומה מחמת ידים למחמת שרץ והוא בכל מיני משקה, אבל גבי כלים שכיחא כמימי רגלים, ודוק שמי שיש לו שעול (ר"ל חולי זב) מסתמא רוקק על גבי כלי:
פרק א משנה ה
בית שמאי. היה נראה שיותר נכון לסמוך כל אלו ללא יצא החייט דאיירי קודם הלילה, ולר"ב ולרש"י י"ל דהפסיק באין קוראין ואין פולין להסמיך משנה ואלו מן ההלכות. אבל אכתי קשה דלתני כל הני תחילה ובתר הכי אין קורין ופולין ואחר כך ואילו מן ההלכות. אבל להרמב"ם ניחא דהני תרי הן מן הי"ח שלא נחלקו בהן וכמ"ש לעיל משנה ד' (ד"ה הרע"ב):
תי"ט ד"ה בית שמאי אומרים וכו' - בדמפקיר וכו'. וכן כתב הרא"ש. ואף על גב דהפקר דוקא בפני שלשה, היינו מדרבנן דמדאורייתא
אפילו בינו לבין עצמו הפקר:
פרק א משנה ו
תי"ט ד"ה בית שמאי אומרים כו' - הך פלוגתא וכו', אי נמי י"ל דעד כאן לא קאמרי בית הלל דאין שביתה לכלים אלא כגון כלים דשורין בהם דלאו מידי עבדי הכלים, אבל תנור דעביד קצת מעשה דמחמם כמש"כ התוס' (יח,ב ד"ה ולבית שמאי) אימא דמודו קמ"ל. בכהאי גוונא כתב (הר"ב)[הר"ן] לקמן גבי מצודות:
ד"ה ובית הלל וכו' - ואולי דהואיל וכו'. ומזל"ן דלא צריכא דמינה אתיא, דדוקא מתירים בית הלל משום טעמא דשביתת כלי אבל לא היכא חששא דיחתה או דיגיס:
פרק א משנה ט
תי"ט ד"ה אמר רבן שמעון בן גמליאל וכו' - ואין להקשות וכו', שוברו עמו דנסתכן לעשות כבית שמאי. ועוד כדתניא התם (ברכות יא,א) שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה, ואם לא יוכלו לעמוד בקריאת שמע שחרית כגון שהם בספינה יבאו לבטל מצות עשה מן התורה:
ובגמרא וכו'. משנה שלימה שנינו בביצה (פ"ב מ"ו) מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירים על עצמן ולשבחם תנן, שהרי אדם חשוב מותר לו להחמיר על עצמו אפילו למסור עצמו על דבר קל או שרוצה לעשות לפנים מן השורה, וכל שכן דהוו מחמירי טפי מבית שמאי דלא אסרי בית שמאי אלא בערב שבת:
פרק א משנה י
אין צולין. דווקא צולין ומשום שממהר להצלות, ועיין בריש פרק ג' בתי"ט:
בשר. זה או זה קתני, דאפילו בצל ואפילו ביצה שראויים לאכילה אף שאינם צלויים כל צרכם מכל מקום צריך זמן שיצולו מבעוד יום: תי"ט ד"ה עם וכו' - ואכתי וכו'. לכל הני קושיין איכא תירוצא חדא, דרבי נקט לישנא דתנאי טובא, והכי כתב בכללי הגמרא (עי' הליכות עולם ש"ג פ"א ס"ח) לכל כי הני שנויי:
פרק א משנה יא
הרע"ב ד"ה משלשלין כו' - ומורידין וכו'. וכדתנן בפרק י"ט מ"ב דכלים שבו קושרים את הפסחים:
תי"ט ד"ה ומאחיזין את האור. - כתב הרמב"ם העיקר וכו'. לא על התי"ט תמהתי כי כל מה שכתב מענייני הדקדוק חידוש הוא שלא נסו בו רבני אשכנז נר"ם, אבל על הרמב"ם ז"ל נפלאתי כי מאבותי המדקדקים הוא. חדא דמאחז היינו כמו אוחז, ודוקא יתכן בבעל חי האוחז בדבר, אבל בכאן הוא יוצא לשני פועלים, האדם הגורם לאש שיהיה אחוז בעצים. ועוד דמאחזין דהזכיר התי"ט הוא פועל מההפעיל ע"ד ואין מעמד, ואם מצינו פעול כל שכן שיכול להיות הפועל כי כך היא המדה בדקדוק. ואולי שהרמב"ם לא רצה לומר כמו שכתב התי"ט שהרי ז"ל, מאחיזין את האור פי' מדליקין או מבעירין והעיקר מאחיזין את האור, ור"ל שעיקר ההדלקה או ההבערה הוא שיהיה האור אחוז ונתלה יפה. כך נ"ל יותר פשוט ולא שבא ללמדנו המלה בקריאתה מטעם הכתוב, דלשון חכמים לחוד:
פרק ב משנה א
ולא בזפת. נראה לי דתנא לא בזפת בלא וי"ו, משום דהוא ראשית שמנים וה"ג הר"ב:
פרק ב משנה ב
הרע"ב ד"ה אין מדליקין וכו'. ובהכי ניחא דמה לי לאדכורי דיום טוב הכא, אלא דלטעמא תנייה:
ד"ה נפט וכו' - ולבן וריחו רע וכו'. מזל"ן דט"ס הוא, משום דמן הגמרא מוכח דשני מיני נפט הם והלבן אסור לכולי עלמא. חדא דתניא (כו,א) אין מדליקין בנפט לבן אפילו בחול מפני שהוא עף, ומדתני נפט לבן מוכח דיש מין אחר שאינו לבן, וכל שכן דאין סברא דחכמים יתירו אפילו בשבת מה שיש בו סכנה. ועוד דתניא תו בגמרא (שם) מה יעשו אנשי בבל ומדי שאין להם אלא שמן אגוזים ואלכסנדריא אלא של צנונות ושאין להם כך וכך אלא נפט, והרי בהדיא שיש מין נפט שמשתמשים בו ומותר אפילו בשבת, באופן דודאי נפט דמתניתין שרי ולא נאסרו אלא דאפרסמון ונפט לבן, ומשום הכי לא פסקי רבנן ואמרי דמתירין בכל השמנים, אלא דהדרי ומפרשי תלת קמאי, משום דהנהו בתלת אתרי בבל מדי ואלכסנדריא, וקמ"ל דאף בשאר מקומות שרו. ושמן דגים היינו דגלגל העין כדהכריח ר"ת (כו,א ד"ה איכא בינייהו דרב ברונא), ולאפוקי שמן של קרבי הדגים. בעטרן לאפוקי מדר' ישמעאל דמתניתין ובנפט לאפוקי נפט לבן, ושמן פקועות לאפוקי מדר"ש שזורי דבברייתא אסור שם לפי מש"כ התוס' ואי לאו הכי שמא בשום מקום הוא מיוחד כקמאי:
פרק ב משנה ג
וכל היוצא. אף על גב דכל כלים נמי נעשים אהל לקבל טומאה מחמת אהל, כדתנן פרק ט"ז מ"א דאהלות, ועל עצמן בכל שהוא, שאני
פשתן דאפילו קבע וחיבר האהל בקרקע מיטמא, מה שאין כן שאר הדברים דאם קבועים לא מיטמא, תוס' (כז,ב ד"ה ואין), והכי מסתבר דגמרינן ממשכן דהוה קביע. מתניתין דייקא דתנן טומאת [אהלים] תרי משמע, דהיינו אהלים בין קבוע ובין שאינו קבוע, והכי קאמר כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלין אלא פשתן, שהוא מטמא בשני אהלים ושאר אהל אחד לבד דהיינו שלא במחובר:
הרע"ב ד"ה ואין וכו' - שחל להיות בערב שבת וכו'. גם הרמב"ם מפרש הכי. ובגמרא (כט,א) מתרצא רבא (או רבה לדברי התוס') בערב שבת דכל השנה, ור' אליעזר סבר דאין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת ור' עקיבא לא קפיד הכי. וצריך ליתן טעם למה לא פירשוה הרמב"ם והר"ב כן ולא לדחוקי נפשיה בפרטות ערב שבת וי"ט ואליבא דר' יהודה ודוקא בשלש על שלש מצומצמות, וכל שכן דרב אדא בר אהבה הוא דמתרצה הכי, וקאמר בגמרא דליה לא סבירא ליה הכי. ונראה לי דנראה להם יותר מיושב פירוש זה במתניתין משום שבו אזלא כולה מתניתין בעיקר פלוגתא אחת, דהיינו אי קיפול מבטל או לא. מיהו הרא"ש תפס לעיקר טעמא דרבא:
פרק ב משנה ד
תי"ט ד"ה אבל וכו' - ומאי יוצר וכו'. והיינו ייתורא דמתניתין, מפני שהוא כלי אחד, ללמד דכל דהוי כלי אחד שרי אפילו בחיבור דבעל
הבית:
ד"ה לא וכו' - איצטריך שפיר כו'. קשה דאם כן אמאי לא מצריכינן בהאי סברא שהפתילה בתוכה. ולי נראה חדא דכיון דעבדינן צריכותא מביצה לחרס תו לא קשה מידי דזו אף זו קתני. ועוד י"ל דאיצטריך ביצה משום היתרא דאם חיברה דהוה אמינא דחיבור ביצה לנר לא הוי חיבור מעליא דלאו אורחיה בהכי:
פרק ב משנה ה
מפני החולה. גמרא (כט,ב). גירסא זו משובשת, דהא אמרינן בגמרא (ל,א) דקתני פטור אגב חייב דסיפא, ואי איתא לגרסא זו דכולל חולה עם התלתא קמאי, הוי ליה למימר דאגב הני תלתא תני פטור, דודאי הני תלת לא שרו לכתחילה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל, ושיעור זאת המשנה כך, מפני עכו"ם מפני לסטים מפני רוח רעה פטור, ואם בשביל החולה שישן מותר:
הרע"ב ד"ה מפני וכו' - ורמב"ם פירש וכו'. וקשה לי על פירוש זה, דאם הוא חולה אם כן מאי בעי בגמרא (ל,א) בחולה אי יש בו סכנה אי לא, לימא דודאי ביש בו סכנה עסקינן דהא רוח רעה לית ביה סכנה. ושמא יש לחלק בין חולי תדירי כשל בעל המרה השחורה לחולי מקרה:
ד"ה שהוא עושה פחם וכו'. - אמרינן בגמרא (לא,א) דמשום הכי לא תני נעשית אלא עושה, וקריאת מלה זו השי"ן בקמ"ץ והה"א במפיק והיינו עושה אותה:
תי"ט ד"ה כחס וכו' - ולבי אומר לי וכו'. תמהתי על התי"ט למה לא נחה דעתו בפירוש הר"ן שהרי כך הוא סגנון לשון הפזמונים של האשכנזים, וכגון מה שהביא רש"י בפרשת ויצא (אולי הכוונה לרש"י ל,לח ד"ה ויצג, דצה כמו דעצה אלא שמקצר את לשונו), האדמון כבט שלא חלה צבה לקחתה לו ונתבהלה והיינו כבט והיינו כחס שרוצה לומר כ(ש)חס כמו כבט, ר"ל כשהביט. ובר מן דין כשיש שני כפי"ן הוא משום דצריך להשוות שני הענינים ליתן את של זה בזה ושל זה בזה, כגון (ישעיה כד,ב. הושע ד,ט) כעם ככהן, דאי כתב העם ככהן הוה אמינא דיהא חשוב העם ככהן, ואם נאמר הכהן כעם הייתי מפרשו שיתבזה הכהן כעם, השתא דכתב שני כפי"ן הוא לומר תרתי לגריעותא, שהעם יחשוב עצמו לגדול ככהן והכהן יהיה נבזה כעם, אבל במתניתין די בשווי אחד לומר שזה כזה לחיוב. ועוד כי כשיש שני הכפי"ן הוא כשנודע טבע כל אחד משניים, דהיינו שנודע שהעם הוא בזוי והכהן סתמו נכבד, ואז יכוון ליתן את של זה בזה אבל בנר ושמן ובפתילות אין שייכות לזה:
פרק ב משנה ו
עבירות. תני מניינא לאשמועינן דמתות אכל חדא וחדא, וכדאמרינן בגמרא (עג,ב) גבי אבות מלאכות שלשים ותשע:
פרק ב משנה ז
שלשה. תני מניינא ללמדך שאע"ג דעישור ועירוב אפשר למעבידנא בכל היום מכל מקום צריך להזכיר עם חשכה:
בתוך ביתו. הרי"א דקדק מלת בתוך, דר"ל בנחת, כדאמרינן בגמרא (לד,א) צריך למימרינהו בניחותא, וכלומר שלא לישמע בחוץ קולו: הדליקו. לא תני תקנו את הנר, לרמוז מ"ש בספר התיקונים שהנכון שבעל הבית יתקן את הנר ואשתו תדליקנה (עי' תקו"ז תי' כד ובשה"כ סא,ד): הרע"ב ד"ה ערבתם וכו' - שייך וכו'. וי"א דעירוב ועישור דלא קביעא ליה זמן קתני בלשון שאלה אבל הנר הוא דוקא בהכנסת שבת. ולי נראה דשתי הראשונות אינם מוכרחים דשמא כל מה שבבית מעושר ושמא לא יצטרכו לערב, אבל הדלקה צריכה בהכרח וצריך לצוות עליה, אבל האחרים אינו אלא כמזכיר להם כדי שאם יהיו צריכים לעשותו יעשוהו: ד"ה ואין מדליקין וכו'. הכי הוה סבירא ליה, אלא דקשה דכל הפוסקים (שו"ע סי' רסא) פסקו להתיר על ידי נכרי מלבד הגהות מיימונית (הב"י מביא בשם הג"א דמרדכי). אם לא שנדייק דדוקא הדלקת נרות הרבה הוא דאסרה מתניתין אבל נר שבת לא, דמשום הכי תני נרות וברישא הדליקו את הנר:
ד"ה ומערבין וכו' - דחומרא וכו'. חילוק זה הוא מן הגמרא (לד,א) ואמרינן התם דבהכי לא קשה מרישא דתנן דעם חשיכה יאמר עשרתם אבל
בין השמשות משמע דאסור והכי מתיר, אלא דהכא איירי בעירובי חצירות ולעיל בתחומין. ולפי זה מה שכתב הר"ב בערבתם עירובי תחומין וחצרות לא דייק כולי האי, אלא דאיידי ששואל על של התחומין שואל אגבן אף על של חצירות:
תי"ט ד"ה אין מעשרין וכו' - דכל שאינו לדבר מצוה וכו'. ולי נראה דאילו פירש כך לעיל הוה אמינא דדוקא התם גזרו משום דאיכא בכולהו צד איסור מן התורה, וכמו שכתב התוס' וכדכתב התי"ט בפ"ק (מ"ט ד"ה שטוענין), אבל הכא דליכא אלא איסורא דרבנן אימא לא גזרו קמ"ל:
פרק ג משנה א
נותנין עליה. דוקא עליה שתהא הקדרה תלויה ולא בתוכה, והכי אמרינן בגמרא (לז,א):
תי"ט ד"ה לא יתן וכו' - כדי להשהותו וכו'. ונותנים מלשון (בראשית לא,ז) ולא נתנו אלקים דמתרגמינן ולא שבקיה:
ד"ה ובית הלל אומרים וכו' - אגב ריהטא מסריך וכו'. לאו סירכא היא, אלא צריך לומר דר"ל דהוי ליה כעבירה חמורה שבדינים אלו דהיינו כמטמין במוסיף הבל, ולא הבנתי איך היה יכול לומר דהוי כמשהה לכתחילה, דלא שייך לומר משהה אלא בנותנו מבעוד יום ומניחו שם, אבל מחזיר איך הוה דומיא דמשהה ואיך הוה ליה למימר כנותן לכתחילה:
פרק ג משנה ב
הרי זה ככיריים, פי' דאפילו אינו גרוף וקטום מותר אף על גב דנפי(ק)[ש] הבל מדכירה, והרי הוא כתנור אף על פי שגרוף וקטום, וכן כתב הרא"ש (סי' ד'). ומשום הכי לא תנן מותר ואסור. ומפני שבכירה תני בהדיא דבקש וגבבא מותר אף שאינו קטום וגרוף, משום כך תני הכא הרי זה, אבל בתנור דלא חילק בין קש וגבבא לגפת ועצים אלא תני סתם איסורים, מפני זה תנן הרי הוא כתנור וכלומר סתמו כתנור:
הרע"ב ד"ה כופח קדרה וכו' - אחת וכו'. ומשום הכי דייק תנא הכא דתני ככיריים בלשון כפל, על שם שמשתמשת בשתי קדרות
בכפליים ככופח:
פרק ג משנה ג
תי"ט ד"ה ולא יפקיענה וכו' - בתוך קליפתה וכו'. אבל לישנא דמתניתין לא דייק כוותיה, דאם כן הוה ליה למתני בשביל שתתגלגל בתר דלא יפקיענה:
בריש פרק ו' דפאה. עיין מה שכתבתי שם:
פרק ג משנה ד
מעשה. אמרינן בגמרא (לט,א) דהאי עובדא מייתא תנא קמא להורות דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור, וקאמר ר' יוסי דחמי
טבריה חלפי אפיתחא דגיהנם והו"ל תולדות האור:
תי"ט ד"ה אנטיכי וכו' - דאף על פי כן וכו'. וכך עולים דברי הרמב"ם בפירושו:
לא אשמועינן לעיל וכו'. פי' בריש פרקין דתנן לא יתן עד שיגרוף, ופי' הר"ב לא יתן מערב שבת כדי להשהותה, והקשה התי"ט דתמן הוי ליה למתני ואם נתן אסור. אבל זו אינה קושיא חדא דהתם לא תני אלא תבשיל ולא הוה ידעינן איסור דחמין. ועוד דריהטא דכל מתניתין דלעיל באיסור המעשה עסקינן וביה פליגי בית שמאי ובית הלל ולא בעי תנא לאפסוקי באיסור ההנאה. ועוד למה לא הקשה התי"ט דהא תנן איסור ההנאה בחילוק דבני טבריה ומה צריכה עוד להאי דינא. אלא צריך לומר דאשמועינן דין שני הכלים האלה, וכיון דתנייא בתר דסילון דאסרו ההנאה תני אף הכי באנטיכי. ולקושיא השניה י"ל דהוי מצי למדחי כפי' התוס' (מא,א ד"ה מוליאר) דאיירי בבישול היין:
פרק ג משנה ה
התמחוי. ואף על גב שיש בו מים מרובים ומצוי לחמם יותר משל קערה:
הרע"ב ד"ה או וכו' - דכלי שני אינו מבשל וכו'. תמיה לי מילתא מהיכן יצא לו לר"ב לפרושי מתניתין סתמית בפלוגתא אליבא דתרי תנאי דמר סבר כלי שני מבשל ומר סבר דאינו מבשל, לא מצאתי לשום מפרש שיפרש כן. ואי קשיתיה מתניתין דתנן או לתוך הכוס, הוה ליה לפרשם כמו שפירש הרמב"ם, וזה ענין אמרו אבל נותן לתוך הכוס כדי להפשירן עכ"ל. וז"ש אבל נותן וכו', ושני מיני הפשרה תנן האחד מים עצמן מרובים, או מועטים בתוך כוס דכיון שהם בכלי אף על פי שהם מועטים לא יתחממו הרבה כי אם עד הפשרה:
ד"ה לכל וכו' - אפילו וכו'. דר' יהודה ארישא קאי הכי פשטינן בגמרא (מב,ב) מכח ברייתא. ואף על גב דמשנה שלימה היא בפ"ק דמעשרות משנה ז' צריך לומר דשאני בין מעשר לשבת, דאי לא תימא הכי מאי בעי בגמרא אי קאי ארישא או אסיפא תפשוט מדמעשרות, אלא ודאי דהוה ס"ד לחלק, דדוקא לקביעות מעשר היקל ר' יהודה אבל לא לשבת החמורה. והשתא אתי שפיר מ"ש התוס' (מב,ב ד"ה לכל) דדוקא בתבלין פליג ר"י ומודה בדברים אחרים דכלי ראשון מבשל, והא התם במעשרות לא איירי בתבלין אפילו הכי פליג, אלא מחוורתא דיש חלוק בין מעשר לשבת, ומשום הכי חזר ושנה משנה זו בכאן:
פרק ג משנה ו
נר חדש. ואף על גב דמסתמא עשוי להדלקה, קמ"ל דהזמנה שהזמינה לאו כלום היא, דבגמרא (מד,א) איכא סלקא דעתך דדי ביחוד גרידא גבי מטה שיחדה למעות:
הרע"ב ד"ה אין נאותין וכו' - שכבר וכו'. תוס' (מב,ב ד"ה ואין וכו') כתבו דמתניתין אתיא אפילו כר' שמעון דמודה במוקצה למצותו, היינו יתורא דתני לפי שאינו מן המוכן כלל אליבא דכולי עלמא:
תי"ט ד"ה ואם וכו' - שמא לאחר וכו'. ולי נראה דאשמועינן דלא חיישינן שמא יהנה ממנו, והיינו דתנן ואין נאותין ממנו וכו', וכלומר ואפילו הכי מותר להניחו:
דהוה ליה למימר מבעוד יום וכו'. קשה לי דאי הוה תני הכי ליקשי לן מאי קמ"ל, והוה צריכים לתרץ סד"א דלא יתנהו משום איזו חששא, או דטלטול כדכתב התי"ט או דסיפוק כדכתיבנא, קמ"ל דמותר. ואם כן היינו דכתב רש"י דאשמועינן דמותר להניחו שם לכתחילה והוא הדין ליתנו. ונראה לי דאגב אורחיה רמז תנא דכל היכא דאפשר לא לשתמיש אינש בשבת בכלים שבורים עד שיתקנם, שאין כבוד שבת שיהא הכלי מטפטף ושיצטרך אחר למטה, ומשום הכי תני שריותא בהנחה ולא בתחילת
הנתינה:
ד"ה מפני וכו' - ומכבה בידים וכו'. דייק נמי דלא קתני מפני שמכבה אלא שהוא מכבה, דמשמע דהוא עושה כן בידים. ועוד דלא הוה צריך ליתן טעמא, דידוע הוא שהמים מכבים אלא לאפוקי מדרש"י תני ליה: דלא דמי איסור כל כך וכו'. תירוץ זה אליבייהו דתוס' (מז,ב ד"ה מפני וכו') ולא לרש"י דהוא מכבה ממש, ולא שנא מהנהו דלעיל. ונראה לי
דשאני הכא חדא דבלא מים סגי ליה. ועוד דמתוך שהוא בהול על ממונו שלא יאחוז במפה ימהר להניח הכלי הראשון שיבוא לידו, אפילו שיהא בו מים, ואפילו ישפכם מכל מקום נשאר הכלי טופח ויכבו הניצוצות. וגם לפי' התוס' י"ל דשאני הכא שהכלי מונח לפניו בשלחן מה שאין כן בהנהו דלעיל שאינם שם לפניו ולא חיישינן שילך אצלם. אי נמי דאינם צריכים לו ככלי לניצוצות:
פרק ד משנה א
פשתן דקה. אי לאו דמסתפינא ל"ג דקה, דבגמרא (מט,א) איבעי רבי יהודה אהי קאי ואי גרסינן נעורת דקה נראה דפשיט הוא דרבי יהודה קאי אנעורת. והרי"ף והרא"ש לא גרסי לה:
הרע"ב ד"ה בזמן וכו' - מחמת עצמן וכו'. וצריך לומר דרישא דוקא, והכי קאמר בזמן שהן לחים מחמת עצמן והיינו לישנא שהן, הא
מחמת משקין דלא מחממי כולי האי עושה כטומן ביבשים ושרי, והא מילתא בעיא היא (מט,א), והוה בעי למיפשט דמחמת משקין, דאמרינן אי אמרת בשלמא מחמת דבר אחר שפיר אלא אי אמרת מחמת עצמן היכי משכחת לה, ומשכח לה ממרטא דביני אטמי. וכתב הרי"ף ז"ל (סי' ש"נ) וסליקא דמחמת עצמן, ונימוקו עמו דמעיקרא לא היה בעי למימר מחמת דבר אחר אלא משום דלא אשכח מחמת עצמן, אבל אחר שמצא מציאות ודאי דהכי פשיט, ולא ידעתי למה כתב הרא"ש ז"ל (סי' ה') דדחי לה ואזלינן לקולא:
תי"ט סד"ה אין טומנין וכו'. בין דברי הרמב"ם ובין דברי התוס' הם כלל גדול לכל מקום שנמצא גזרה לגזרה, לרמב"ם שהדבר מסור לחכמים הגוזרים ואף כי לא נרד לסוף דעתם שלהם רחבה משלנו. אך קשה לע"ד דאם כן מאי האי דמקשינן בכמה דוכתי היא גופה גזרה ואנן ניקום וכו', שהרי תשובתו בצידו שכך ראוהו בחכמתם לעשות, ולי נראה שיש כמה בחינות בענין זה, האחד כשיש היחוד במקצת לגזרה אחת עם השניה, כמו שאמרו בפרק קמא דביצה (ב,ב) גבי ביצה שנולדה ביו"ט דאסרו משום פירות הנושרים או משום משקים שזבו, דאף הביצה, או פרי שנושר או משקה. והשני כשהגזרה השניה באה בעצמה קרוב לימצא איסור התורה, כגון (שבת כא,א) חלב מהותך אטו שאינו מהותך דבאינו מהותך קרובה ההטייה ומצוייה בכל שהוא, דבימות החול אדם עשוי להטות. ודכוותה הקריאה לאור הנר דאדם נהוג להטות כשהוא קרוב אצלו. וכן בהטמנה ברמץ מסתמא שבא גחלים וקרוב לודאי שיחתה שכן מנהגו בחול, ובחיתוי מועט מועיל ליתפס חומו כדכתבו התוס' בריש פרקין (מז,ב ד"ה במה וכו') וז"ל, אבל הטמנה לצורך מחר והוא מוטמן יש לחוש שמא יחתה שמעט חיתוי מועיל לו ליתפס חומו, וגזרו להטמין בכל דבר המוסיף הבל גזרה שמא יטמין ברמץ ויחתה ע"כ. דוק שלא אמרו ושמא יחתה אלא ויחתה, כלומר קרוב הוא לעשות. השלישי כההיא דפרק אלו דברים (ברכות נג,א) גבי הדלקה במוצ"ש בנכרי, דגזרו נכרי שני אטו נכרי ראשון ועמוד ראשון והיינו משום דאי לא קיימא הא לא קיימא הא וכן כתבו התוס' (ד"ה גזרה):
פרק ד משנה ב
נוטל. לא תני מנער את הקדרה משום דמוקפת בדבר שאינו ניטל, והילכך נוטל את הכיסוי, ואיירי דקצתו מגולה בכדי אחיזה, דאי לאו אסור לאחוז בו, כדתניא בסוף פרקין (נא,א) והביאו השו"ע סימן רנ"ט (ס"א): ונתגלה. לפי התוס' (נא,א ד"ה כסהו) והרא"ש (סי' י') מיירי דנתגלה מעצמו מבעוד יום ולפיכך מותר לכסותו, לאפוקי אם גילהו בידים מבעוד יום אסור לכסות משתחשך דהוי כתחלת הטמנה. אבל מהרמב"ם בפרק ד' (ה"ד) נראה דנתגלה היינו משתחשך ואז מותר לכסותו אבל נתגלה מבעוד יום אפילו ממילא אסור לכסותו וכן כתבו סמ"ג וסמ"ק והתרומה, והכי איתא בירושלמי כמש"כ ב"י סי' רנ"ז (ד"ה ומ"ש וכן יכול):
הרע"ב ד"ה ומטלטלין וכו' - בין שטמן וכו'. בין דאומן בין דבעל הבית, כ"כ התוס' (מט,ב ד"ה אבא) והרא"ש (ס"ו) וגם הרמב"ם (פ"ד ה"א) כתב שלחין סתם. ונ"ל דמשום הכי לא כיילינהו עם כסות ופירות וכו', דהוה אמינא דדוקא בדבעל הבית כעין הנהו:
ד"ה ונותן וכו' - שאין דרך הטמנה וכו'. לא ידעתי זו מנין לו דאי מתני' קשיתיה דסתם כר מלא מוכין, דלמא בסתם מוכין איירי דאינם
יבשים, דודאי המוכים לחים אין עושים מהם כר דמאיסי. ועוד דאי יש חילוק בדרך הטמנה ליפלוג בדידה במתני', דחילוק דלחים ויבשים תלוי במציאות, ובעין נראה דלחים מוסיפים הבל יותר מהיבשים:
תי"ט ד"ה טומנין וכו' - כמ"ש במשנה וכו'. וכן כתב שם הרמב"ם בהדיא. ועוד יש ראיה מפרק ט' דבכורות משנה ד', אפילו נשחטה אמו והשלח קיים אין זה יתום, והתם מיירי ודאי בצמרו דמלבישין בעור הולד כדי שיתחמם:
ד"ה ומטלטלין וכו' - דהכא ביבשים וכו'. דחזו למזגא עלייהו והתם בלחים כ"כ התוס' (מט,א ד"ה טומנין). וקשיא לי אליבא דתרווייהו דבהדיא אמרינן בביצה דף י' ע"א דטעמא דבית הלל מתירין עור לפני הדורסן משום דחזו למזגא עליה, והכי נמי אמרינן התם דף י"א תרי זמני. ונראה לי דאפילו הכי דלחין מגסה ויבשים מדקה עבידי טפי למזגא מדדקה ודלחין, והכי דייקי התוס' שכתבו דלא חזו למזגא עלייהו כולי האי (עיי"ש דף מ"ט):
ד"ה נוטל וכו' - אם יקח התבשיל וכו'. אבל הרמב"ם לא כתב שיטול את התבשיל ולא את הקופה עצמה, שכתב וז"ל, וראב"ע אומר כי הוא חייב להשמר וליזהר בשעת נטילת הקדרה מן הקופה שטמן בה, כדי שלא יפסיד מקום הקדרה ויחזיר אותה וכו' עד אמרו ואז יגלה אותה ויוציא אותה:
אלא נוטל וכו'. אין זה כלום דגם שמא יטול דר' אלעזר בן עזריה גופיה לא הוי דומיא דנוטל דקאמר מעיקרא:
פרק ה משנה א
יוצא הגמל. איכפל תנא למתני כל הני לאשמועינן, גמל באפסר ולא נאקה באפסר דלא מינטר ביה והוי משוי, וכן לא גמל בחטם דלא תימא אף הוא ממין הנאקה שהוא גמל נקבה ודלישרי נמי בחטם, קמ"ל דדוקא אפסר ולא בחטם דהויא נטירותא יתירה והוי משוי. ולובדקים בפרומביא אשמועינן רבותא דאף על גב דאפשר ליה באפסר כדתניא בברייתא (נא,ב) קמ"ל דמותר בפרומביא דלא הוי כל כך נטירותא יתירא לגביה, וכן כתבו התוס' (ד"ה או) והרא"ש (ס"א). וסוס בשיר תני ליה כל הני דינין דשיר ודאבתריה:
הרע"ב ד"ה במה בהמה יוצאה וכו' - מצווה וכו'. דכתיב (שמות כג,יב) למען ינוח שורך, ולא (שמות כ,י) מלא תעשה מלאכה דעשרת
הדברות, דההוא מוקמי במי שהחשיך (קנג,ב) במחמר אחר בהמתו, דכתיב אתה ובהמתך, תוס' (נא,ב ד"ה במה וכו') והגהות (הרא"ש)[אשר"י]. ומחמר צריך לומר שטעונה הבהמה אפילו כל דהו, כדכתב (הר"ב)[הרמב"ם] ריש פרק מי שהחשיך, אבל בלתי טעונה מותר להנהיגה כל עוד דהוו במאי דנטירה ולא יותר משום משוי, אבל מהרמב"ם פרק כ' (ה"ו) נראה דנפקא ליה מלמען ינוח:
ד"ה יוצאים בשיר כרוך וכו', פי' דבכרוך נמי איכא נטירותא שאם תרצה הבהמה לברוח יתפסנה בכריכת השיר, אבל אי לא הוי אלא לנוי אסור לכולי עלמא, תוס' (נב,א ד"ה או יוצאים כרוכים) אבל הר"ן יישב מש"כ רש"י דכרוכים לנוי, וחילק בין נוי הרגיל אף בחול דשרי לדלא רגיל דאסור:
ד"ה ונמשכין בשיר - ואם רצה מושך וכו'. דוק היטב שייחס ההיתר לאדם, דאי משום נטירות דבהמה מקל וחומר הוא מכרוכים, וכן כתב הרמב"ם וז"ל, ונמשכים בשיר כי הוא מותר למושכן, ע"כ. והוצרך לאשמועינן האי היתרא משום דאסור למשוך אם אינו מגביה החבל דביני ביני טפח כדתניא (נד,ב) דברייתא, וקמ"ל דלא גזרינן שמא לא יגביה: תי"ט ד"ה וטובלן במקומן - נראה וכו'. לא ידענא מאי קאמר, חדא דומזין עליהן למאי אצטריך. ותו דבהדיא מוקמינן לה בגמרא (נב,ב) דדוקא בעומדים בריוח כגון שריתכן, ופרש"י הכה בפטיש עד שנתפשט ונתרחב הנקב סביב סביב. אי נמי כדתני במתניתא במחוללין, ופי' רש"י מתחילה נעשו חללים רחבים שיש חלל בדביקתן שנתן בתוך טבעת כמות שהוא רחב:
פרק ה משנה ב
רע"ב ד"ה בזמן וכו'. ובהכי דייקא מתניתין דלא תני במרדעת קשורה לו אלא תני בזמן, דכיון שצריך שתקשר מערב שבת נמצא שיש זמן קדם לה להיות קשורה קודם שעת יציאת החמור, מה שאין כן אי לישתרו בקשורה בשבת דיכול לקשרה ברגע היציאה. ותני שהיא לאפוקי אוכף שאסור כדתניא בברייתא (נג,א):
תי"ט ד"ה בזמן וכו' - הכי יהיב טעמא וכו'. אבל בתוס' (ד"ה והוא וכו') כתבו שלשה טעמים לדבר. אחד לרש"י דבקשורה מערב שבת הוי
מלבוש ואי לא הוי כמשוי. ושני דאינה קשורה מערב שבת מחזי כמתכוין להוצאת המרדעת. ושלישי דמיחזי להוליך הבהמה למקום רחוק. והוא תירוץ דנראה דאשתמיט מכולהו ההיא דירושלמי. ונראה לי דשפיר ידעו ליה, אבל הוקשה להם דלפי טעמא דירושלמי צריך לאוקמי ברייתא התם כיחידאה עיין שם בהרא"ש (סי' ב). ועוד דרב נחמן מייתי סיוע לשמואל דאמר בקשורה מערב שבת מדיוקא דמתניתין, ואי סבירא לתלמודן ההוא טעמא לא הוה צריך להכי, אלא נראה דלא חיישינן להאי חששא דהוי כגזרה לגזרה:
פרק ה משנה ג
הרע"ב ד"ה מטוטלת וכו' - קשורה בזנבו וכו'. כן כתב הרמב"ם, אבל רש"י במשנה ובגמרא (נד,א) והר"ן במשנה פירשו, כר מלא מוכין שנותנים תחת זנבו, ויש מפרשים מרדעת:
ד"ה אבל וכו' - והוא וכו'. דהיינו דיוקא דמכניס ודיוקא דלתוך, שר"ל שיהיו מכונסים לתוכה:
ד"ה ובלבד וכו' - לאו וכו'. ומשום הכי לא תני וכן שאר כל הבהמות בסוף הכל:
תי"ט ד"ה לא וכו' - ואי משום וכו'. והא דלא תני לא ימשוך גמלים קשורים זה בזה, משום סיפא אבל מכניס חבלים דהוה משמע
דאקשורים קאי, משום הכי הקדים לא יקשור דהשתא אבל מכניס מיירי באינן קשורים:
פרק ה משנה ד
פרתו. עיין פרק ב' דביצה משנה ח':
הרע"ב ד"ה ולא ברצועה וכו' - שמכה וכו'. הרי"ף פירש בו פירוש שני כשנבקעה פרסת רגלו קושרים אותה ברצועה כדי שתחלים. ובהכי
דייקא ברגלו, דלפירוש הראשון הוה ליה למימר ברגליו כדתני בסמוך בתרנגולים שברגליהם:
תי"ט ד"ה בזמן וכו' - מערב שבת וכו'. מכאן דייקינן ליה בגמרא (נג,א) דאי בעי לאסור אינה קשורה כלל פשיטא דאסור דלמא נפלה ואתי לאתויי, אלא ודאי דאוסר אינה קשורה מערב שבת, ומדסיפא בדאינה קשורה מערב שבת מכלל דרישא בקשורה מערב שבת:
ד"ה ולא בזוג וכו' - וכתבו וכו'. ולמאי דכתיבנא לעיל בפרקין (מ"א ד"ה יוצאין) דנוי רגיל שרי הכי נמי לא שנא:
פרק ו משנה א
במה אשה. משום דדרך בהמה לצאת יותר בהשכמה לכן קדמו דיני יציאתה לשל האשה. ועוד משום דאיסורי יציאת הבהמה הם ברשות
הרבים ושל האשה דמתניתין אפילו בחצר משום גזרה דכתב הר"ב לקמן (ד"ה לרה"ר). [הגה ול"נ דנקט סדרא דקרא אחר שנתפרש דיני בהמה חיה ועוף נתפרש דיני אשה ובזה אתי שפיר דהקדים דיני אשה קודם לאיש]:
לא תצא אשה. כאן התחיל בדיני האסור לצאת ובבמה בהמה התחיל בדיני ההיתר, שמעתי טעם נכון שרמוז התנא דרך ארץ שכל כבודה בת מלך פנימה ודרך בהמה לצאת:
לא בחוטי צמר. תוס' הכריחו בדף נ"ז (ע"א ד"ה השתא קשה) דחוטי צמר דהוי רך על גבי קשה לא חייצי כשל פשתן דהוו קשה על גבי קשה. וטעמא דאלו השלשה שבראשה הוי משום דלא תטבול בהם עד שתרפם וכדכתב הר"ב, ואם כן מתניתין היא זו ואין צריך לומר זו. ושמא י"ל דתנא אורחיה דקרא נקט דכתיב (דברים כב,יא) צמר ופשתים. אי נמי י"ל דמשום עד שתרפם נקטיה הכי, דלא מבעיא ברך על גבי [קשה] דלא חייצי כולי האי דמועיל רפיון, אלא אפילו בקשה על גבי [קשה] דחייץ טפי מועיל. ואי נמי כיון דתרווייהו חייצי לא שייך בהו לא זו אף זו ולא זו ואין צריך לומר זו:
הרע"ב ד"ה במה אשה וכו' - ומאי טעמא וכו'. הקשה בגמרא (נז,א) לתרוצי דטבילה מאן דכר שמה. אבל לעיל ריש פרק ה' דתנן
וטובלין במקומן ודלא הקשה בגמרא מידי, כבר תירצו הרז"ה (פ"ה ד"ה והא וכו') ור"ת (תוס' נב,א ד"ה וטובלי), דדוקא הכא דאיירי בדיני כלים, ותני דין טבילת אשה הוא דקשה, אבל לעיל דאיירי בדיני כלים ומייתי אגב דעל גבי כלים טבילת הכלים עצמן, לא קשיא מידי דאורחיה דתנא בהכי, דתני כל דיני דבר אחד אף על גב דלא שייכי בההוא מתניתין כולהו, כדלקמן משנה ד' בבירית ומשנה ח' בקב הקיטע. ולעד"נ למאי דכתיבנא לעיל (מ"א ד"ה יוצאים וכו') בשם הר"ן ליישב פירוש רש"י דמתיר בכרוכים לנוי משום דרגילי בחול, משום הכי סיים תנא במזין וטובלין, וכלים דתדיר הם על הבהמה, שאפילו במקרה טומאה אין צריך להסירם מעליה לטהרם אלא מותר להזות ולהטבילם במקומם. ועי"ל במאי דכתב הר"ן פרק ב' דביצה (סי' תתפ"ב) גבי מתניתין דחל להיות בשבת וז"ל, כלי הנטמא מערב יו"ט אין מטבילין אותו ביו"ט אבל נטמא ביו"ט שרי לאטבולי דליכא למגזר ביה שמא ישהה ע"כ. והוא הדין בשבת. ואם כן כבר יש מציאות לטבילת כלים בשבת, ושייכא שפיר למכילתיה, ואגב טבילה תני הזייה:
ד"ה לרשות הרבים וכו' - ורמב"ם וכו'. הויא לה גזרה חדא. רש"י: תי"ט ד"ה ולא בקטלא וכו' - דאם לא כן כו'. ולעד"נ דאי משום הא לא איריא, חדא דתנא מסרך סריך בלישנא, דריש פרק ט' דמקואות דלא תני אלא הני תלת חוטי צמר ודפשתן ורצועות. ועוד דשם קטלא כולל גם תכשיטים אחרים, כהא דפרק י"א דכלים (מ"ח) קטלא שחוליות שלה של מתכות וכן עיר של מתכת וכן עיר של זהב וכן קטליות נזמים וטבעות, וכאן שנאם באותו הסדר ממש:
ד"ה ולא בנזמים וכו' - דטריחא לה וכו'. ואף על גב דאמר לקמן (מ"ו) הבנות יוצאות בחוטים שבאזניהם, ואמרינן בגמרא (סה,א) דשל צבעונין אסירי, דלמא משלפא הואיל ותכשיט נינהו, התם יותר קל ליטלם מנזמי האף. תוס' (נט,ב ד"ה נזמי):
פרק ו משנה ב
לא יצא. הא דהפסיק בדיני איש בין דיני האשה דלקמן משנה ג', אין לומר דמשום דכמה דינים דהאי מתניתין שייכי לאיש והאשה כגון סנדל יחיד וקמיע, דמכל מקום ליתנינהו בתר לא תצא אשה, אלא משום סיפא דלא חייב חטאת תנייה, דבעי למתני כחדא כל הנהו דלית בהו חיוב חטאת:
מן המומחה. משמע דאיתמחי גברא, והכי דייקינן בגמרא (סא,א). ולפי המסקנא דהוא הדין איתמחי קמיעא י"ל כמש"כ התוס' (סא,א ד"ה אע"ג) דכל שכן הוא דהמחאת קמיעא עדיפא מדגברא. א"נ י"ל דרצה לרמז למה שכתב בירושלמי (ה"ב) דנאמן הרופא לומר שהוא מומחה, ומשום הכי תלייה ברופא דכל זמן שהוא מומחה אפילו בדיבורו מפיו אנו חיים:
תי"ט ד"ה ולא בתפילין וכו' - דשקיל ליה מרישיה וכו'. והוא הדין בשל יד, אף על גב דמותר לפנות בהם חיישינן דלמא מיפסקו ואתי לאתויי. תוס' (סא,א ד"ה דלמא):
שהוציאו דרך מלבוש וכו'. ותפש כלישנא בתרא. ואם תאמר מאי שנא מטלית שאינה מצויצת דחייב חטאת. וי"ל דהתם איכא איסור בלבישתו ולא מיקרי דרך מלבוש אבל בתפילין אין איסור אלא דפטור מלהניחם:
פרק ו משנה ד
תכשיטין. שנאמר (תהלים מה,ד) חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך: בירית. נראה שגם לאנשים חזיא בירית להחזיק בתי שוקיהם, ומשום הכי תנייה קודם יוצאה אשה. ובהכי ניחא דהזכיר אחר כך (שם) אשה, משום דבירית כוללת לזכרים ולנקבות אבל חוטי שער דוקא לאשה, ואגב בירית סמך לה כבלים:
הרע"ב ד"ה בירית וכו'. מסקינן בגמרא (סג,ב) דבירית בשתים, פי' בשתי שוקיה. והא דתני לה בלשון יחיד משום דכל אחת עומדת בפני
עצמה, מה שאין כן בכבלים שבחיבור השלשלת שבין בירית לבירית מתחברות ונעשות שתיים. אי נמי יש לומר דתני לה בלשון יחיד היינו להתיר לצאת אפילו באחת ברגל אחת, דלא חיישינן דשלפא ומחזיא משום דגנאי הוא לה שאין לה אלא אחת. עיין בתוס' דף סג,ב (ד"ה בירית): תי"ט ד"ה וחכמים וכו' - היינו תנא קמא וכו'. אפשר דאיכא בינייהו כשהסייף חגור דלתנא קמא לא מיחייב, ועליה קאי רבי אליעזר לומר דמותר משום דחגור הוא תכשיט כדמייתי ראיה מפסוק חגור חרבך, וחכמים סברי דאפילו הכי אינו תכשיט וחייב:
פרק ו משנה ה
בין משל חבירתה. חברתה דוקא, דהיינו דזקנה לזקנה ודילדה לילדה ולא איפכא, הכי תניא (סד,ב) ומשום הכי לא תנן משל אחרת: