קול הרמז מועד· רבי משה זכות
שבת · פרק יז משנה ג
אין מקבל טומאה. ואף על גב דאמר רבא בריש פרקין (קכג,א), דמאי דאינו כלי לענין טומאה לענין שבת נמי לאו מנא הוא, היינו מה שהיה כלי ונתבטל מתורת כלי ולא מהני ביה ייחוד לשום מלאכה, כגון מחט שניטל חררה או עוקצה, לענין שבת נמי לאו כלי הוא, אבל מה שראוי להיות כלי לטומאה על ידי יחוד משברי הכלים דבסמוך, הוי כלי לשבת אפילו בלא ייחוד, והאי קנה ראוי הוא שתייחד לטומאה, כגון לתקן לו קשר בראשו או בחתיכות קצתו או בהכנסת פקק סמוך לראשו. וזהו דקדוק בין כך ובין כך, פי' בין שיש לו קשר ממש ובין שאין לו אלא שראוי להיות, ועיין בתוס' דף קכ"ג (ע"א ד"ה מדלענין טומאה):
הרע"ב ד"ה בין וכו' - דהא כלי הוא וכו'. לא שמותר להפוך בו הזיתים בשבת דודאי מוקצים הן, אלא שכיון ששם כלי עליו מותר לטלטלו לצורך גופו או לצורך מקומו, דאי אין שם כלי עליו אסור בטלטול אפילו לצורך גופו, וכדכתב בעל ההג"ה סי' ש"ח (ס"ז) משם הגהות מרדכי, והכי קאמר רבא במכילתין דף קכ"ד ע"א:
הרע"ב ד"ה רבי נחמיה וכו' - לצורך תשמיש וכו'. ומתניתין דייקא בהכי, דהא לצורך דקאמר תנא קמא היינו כל מין צורך דגופו ומקומו, ולא לצורך הוא מחמה לצל דאין שום צורך לאדם מזה. ואי לצורך דרבי נחמיה היינו דתנא קמא לימא רבי נחמיה אוסר דהוה קאי אשלא לצורך. אי נמי ליתני בהדיא רבי נחמיה אוסר שלא לצורך. אלא ודאי מדמהדר ותני אין ניטלין אלא לצורך מוכח דאיירי בצורך אחר דלא תנייה תנא קמא, והיינו בתשמיש המיוחד: