קול הרמז מועד· רבי משה זכות
שבת · פרק יב משנה א
הבונה כמה וכו'. נלע"ד דמשום דסלקא דעתך דבנין שהיה במקדש היתה מלאכה גדולה, ולכל הפחות היה מה שכתב בירושלמי ה"א, מה
בנין היה (במקדש)[במשכן] שהיו נותנים קרשים על גבי אדנים, לכך תנן בהאי לישנא כמה יבנה ויהיה חייב, דלא מסתבר דלא חייב עד שיעשה בנין גדול, לאשמועינן דגם במקדש היה בנין כל שהוא, דהיינו בהטפת טיפת אבר על נקב קטן וכדמייתי התי"ט:
מתקיימת בשבת. נראה לי דיתור מלה זו באה לאשמועינן, דדוקא בשבת הוא בעיא שתהיה מלאכתו מתקיימת, אבל לענין טומאה שנינו
בסוף פרק י"ז מט"ו דכלים, העושה כלי קבול מכל מקום טמא. והשתא אתי שפיר דלא תני כל העושה בשבת וכו', אלא שבקיה לבסוף למעוטי טומאה, דבהרבה דברים שווין שבת וטומאה והכא אישתנו:
הרע"ב ד"ה ומלאכתו וכו' - שאין צריך וכו'. פי' שאין צריך לאותה מלאכה להוסיף עליה, שיש כיוצא בה שאחרים מקיימים אותה.
וזהו דיוק ומלאכתו מתקיימת שר"ל מתקיימת במקום אחר, ואף על פי שכונתו לחוק בנקב, כיון שחקק בו שיעור מלאכה חייב, וכדכתב הרמב"ם פרק א' מהלכות שבת סימן י"ד:
תי"ט ד"ה הבונה וכו' - ולי נראה וכו'. ונראה לי שהתוס' עצמן גלו הטעם במש"כ אחר כך בד"ה כל שהוא למאי חזי וז"ל, דוקא הכא איצטריך לפרושי דהוה דכוותיה במשכן משום דלא חשיב בנין כל שהוא וכו' ע"כ. באופן דהוה ליה למימר כמלאכה גרועה ודמיא להוצאה. והוא הדין לדלקמן (מ"ב) החורש כל שהוא, דגם בו אשכחנא בגמרא (קג,א) דכוותא במשכן וע"ש. ומשום דדמו אהדדי תנינן זה אחר זה:
ד"ה והמכה בפטיש וכו' - האדם העושה וכו'. האי סיוע שאין בו ממש, דאטו האידנא לא משכחת לה למכוש האחרון על הכלי. ונראה לי
שאף בנסירת העצים נמצא כבחציבת האבנים שנוסרים חלק גדול מן העץ ואחר כך מכים בפטיש והעץ נופל, ואם כן גם במשכן היה זה. וניחא ליה לרש"י בפי' זה משום דאכתי ההכאה היא ממש גמר מלאכה, אבל בהכאה על הכלי להשוות העקמימות אולי יצטרך להכאה במקום אחר שיראה אחר כך שאינו חלק ושוה, והא דנקטיה רש"י באבן היינו משום דתנן המסתת בהדיא, ואמרינן בגמרא (קב,ב) אימא המסתת המכה בפטיש, ור"ל שחייב משום מכה בפטיש כמו שהזכירו התי"ט:
ד"ה בשבת וכו'. רש"י קדמו שכן כתב (קב,ב) בד"ה בשבת, אהעושה מלאכה קאי: