קול הרמז מועד· רבי משה זכות
שבת · פרק יא משנה ו
הרע"ב ד"ה זה הכלל, - לאתויי וכו'. פי' דוקא בדין ריבוי דזה כלל, אבל עיקר הבבא איצטריך לאשמועינן חזר ושכח, וריבוי זה לא הוזכר בגמרא, אלא דרבא בעי לאוקמי כל בבא דסיפא במעביר, ואיתותב. ואפילו הכי סבר הר"ב דכיון דהדין אמת י"ל דכיילה תנא בזה הכלל. אבל קשה מה שהוקשה לתוס' (קב,א ד"ה אלא) דהיינו חבורה היינו מעביר דשניהם בידו להחזיר, ואם כן מאי צריכים לריבוי הכלל. ונראה לי דאשמועינן במעביר דאף על פי שחזר ושכח בהנחה פטור, משום דעל כרחך לא אמרינן דאין ידיעה לחצי שיעור אלא באין בידו להחזיר כגון זורק וכפי' רש"י (ד"ה שחזר ושכח) והזכירו התי"ט לקמן, אבל בידו להחזיר הא קמ"ל כרבנן דסוף פרקין דלקמן, דיש ידיעה לחצי שיעור גבי כתב שתי אותיות בשתי העלמות, והשתא אתי שפיר תרי בבי דמתניתין דאיכפלו בעד שתהא תחילתן וסופן שגגה, דקמייתא ר"ל שתהא שגגה מתחילה ועד סוף, ותניינא לשכח וחזר ושכח:
תי"ט ד"ה פטור וכו' - אבל דבריהם תמוהים וכו'. איברא דשני תירוצים נינהו ובכל אחד מהם מתורצת המשנה. אבל נראה דהא דכללוהו,
הכל באחד הוה, ומפני כמה טעמים. אחד דכיון דשניהם אמת להלכה איך יפרשו שני פירושים שונים ויאמרו ששניהם הלכה. ועוד דרב אשי אינו חולק על רבא אלא דלרבא זה הכלל מיותר במשנה ורב אשי למד ממנו דין חדש. ועוד דאמרינן בתר הכי בגמרא (קב,א) אמר רבה זרק ונחה בפי הכלב חייב ופרכינן והתנן קלטה הכלב פטור, ואי סתם גמרא סבר דקלטה כלב איירי בנזכר כנראה משטחיות דברי רב אשי, אם כן מאי מקשי, לידחי דאיירי בנזכר, ואתיא לדיוקא דדוקא שנזכר פטור הא לא נזכר חייב, ולא משמע דסתמא דש"ס מסיק בתרתי בבי נינהו כדרבא. ודיוק דהא נחה חייב משמע להרמב"ם ולר"ב דדייק הכי, מדלא קתני ברישא הנחה ולימא הזורק ונזכר ונחה בארץ או לא נזכר וקלטה וכו', משמע דאיכא שום הנחה בנזכר אחר שיצתה מידו והיינו כשחזר ושכח ודוק, כנ"ל ליישוב דבריהם ז"ל. וכל שכן דלפי האמת מ"ש רב אשי חסורי מחסרא לאו דוקא וכדכתבו התוס' והביאו התי"ט, ואם כן מתניתין מפרשא שפיר בלא דיוק, וזה הכלל בא להשמיענו דין חזר ושכח: