אור ברסלב
קול הרמז מועד שבת › פרק טז משנה ז

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

שבת · פרק טז משנה ז

פרק טז משנה ו

בא לפני. עיין מה שכתבתי פכ"ב מ"ג:

הרע"ב ד"ה מעשה בא - כפיית וכו'. לכאורה משמע דרבי יוחנן בן זכאי פליג אתנא קמא דמתיר כפיית כלי ורבי יוחנן בן זכאי מחמיר.

ולפי זה יש לדקדק אמאי לא פרכינן בגמרא מעשה לסתור, כדפרכינן בפרק ז' דפסחים (עה,א) גבי אמר רבי צדוק מעשה ברבן גמליאל. וי"ל דלא פליג רבי יוחנן בן זכאי אתנא קמא, דת"ק איירי דוקא במקום שעקרב נושך וריב"ז איירי דוקא שם בערב שלא היה דרכו לנשוך ולא מותר לצודו והוא הדין להורגו אלא ברץ אחריו. ואל תשיבני מפסק הר"ב דבאין רצין אחריו כופין עליו כלי, דלא ממתניתין נפקא ליה אלא ממה שאמר בגמרא (קכא,ב) דאפילו לדרסו מותר:

ד"ה חושש וכו' - שמא חייב וכו'. רש"י כתב (קכא,א במתני') חוששני לומר חייב חטאת הוא, וכן כתב הר"ן, דמשמע שהחששא היתה אם יאמר או לא יאמר, אבל בפכ"ב מ"ג דאיכא נמי כהאי לישנא לא פירשו כן. ונראה לי כיון דכשרצין אחריו איכא סכנת נפשות חשש לומר החיוב בהדיא, שמא יחמירו על עצמן גם במקום סכנה, וגם כל שכן דלא הכל יוכלו להבחין בין רצין ללא רצין. ואין לומר דמשום שהיה מסתפק חשש לומר לו שחייב חטאת, ומשום חולין בעזרה, דהוה ליה למימר להביא אשם תלוי כיון דודאי שגגה חייב חטאת:

תי"ט ד"ה כופין וכו' - ולכך תמהני וכו'. אין שום מקום לתמיהתו, משום דבלי ספק גם רש"י סבר כהרז"ה מדכתב ככל דברי הר"ב במתניתין וגם בפי"ח מ"ב חזר וכתב כן, ואלמלא דס"ל כרבי יצחק (מג,א) לא היה נדרש ללא צריך לפי' כדרכו ז"ל תמיד לקצר אם לא במקום שראוי להאריך. והרי הרמב"ן גופיה כותב בסוף דבריו שיש קושיא גדולה על הרי"ף ז"ל והניחה בצריך עיון, ולא כדברי התי"ט שאמר שדברי הרז"ה נדחו לגמרי:

ד"ה ועל עקרב וכו' - אבל תימה וכו'. הא לא קשיא, דהר"ב אזיל בשיטת רש"י דסבר דאפילו אין במינו ניצוד כשהוא לצורך חייב, וכדכתב לעיל ריש פרק י"ד (ד"ה שלא לצורך), וסבר הר"ב דהיינו לצורך גדול כגון ההיא דעדיות (פ"ב מ"ה), דצד להשתמש בו לרפואה, אבל צידה לצחק לא סבירא ליה דליקרי לצורך, ומשום הכי כתב דאסור. והשתא דאתאן להכי תמהני על אבות העולם תוס' והר"ן דדחו סברת רש"י בסברא בעלמא. וז"ל התוס' ריש שמונה שרצים (ד"ה שלא לצורך), ואינו נראה דהא מאן דפטר אין במינו ניצוד פוטר אפילו לצורך. וכהאי גוונא כתב הר"ן. ואני בער ולא אבין דמנא לן הא, דמאי שנא ממלאכת ההוצאה דאזלינן בה בתר כוונת המוציא, דאי אחשביה לשעורא זוטא חייב עליו, והכי נמי לימא בצידה דאי אחשבה לצורכו משוי לה מלאכה, אבל אי אין בה צורך לא מיקרייה מלאכה, וכההיא דצד פרעוש דאפליגו בה רבי אליעזר ורבי יהושע בברייתא (קז,ב) ורבי יהושע פוטר משום דאין צורך בפרעוש. והשתא ניחא למאי שהקשה התי"ט לעיל ריש פרק שמונה שרצים, דלא כתב הר"ב התם דאין הלכה כאותה משנה משום דאתיא אליבא דרבי שמעון, דהר"ב סבירא ליה דאתיא אליבא דכולי עלמא, וכמאן דסבירא ליה התם דלא מתני רבי שמעון היא אמתניתין אלא אהא דהמפיס מורסא, וכדכתב פ"ב מ"ה דעדיות, והכא בצידה טעמא משום דכיון דאין במינו נצוד לא מקרייה צידה אלא כשהוא לצורך גמור, ולא שייכא בה סברת רבי שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה, דהיינו אפילו במלאכה גמורה כהבערה וכיוצא דכשאינו צריך לה פטור אף על פי שהיתה מלאכה, אבל בצידה הצורך הוא דמשוי לה מלאכה:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה