קול הרמז מועד· רבי משה זכות
שבת · פרק ז משנה ד
מפני שלא שוו. נפקא לן מהאי טעמא, דעמיר כפי טלה דהיינו כגרוגרת כדאמר בגמרא (עו,א) דחדא שיעורא הוא, מצטרף לעלי שום ובצלים לחים, וכן חמור דזוטר שיעורא מצטרף לקל דנפיש בשיעורא וכגון תבן לעצה, והוא קל וחומר מן השוים כל שכן חמור לקל. וכן כתב התוס' (עו,א ד"ה מפני):
הרע"ב ד"ה פי טלה וכו' - אבל עשבים וכו'. ומשום הכי לא תני טלה דנפיש בתר גדי דזוטר כדתני גבי פרה וגמל, לאשמועינן דעשבים קאי גם אטלה ודחייב אפילו כמלא פי גדי. והא דמעיקרא לא החל בגדול שהוא דגמל, משום דאם כן הוה אמינא דהוא הדין עצה כמלא פי פרה לפרה ותנא דבר בהווה, משום הכי שינה הסדר לאשמועינן דדוקא לגמל חייב בעצה:
ד"ה שמתבשלות עמהן, - לאפוקי וכו'. וכן כתב רש"י, אבל הרמב"ם כתב, לפי שהוא מתבשל שלם בקליפה ויאכל עמו וכמו כן סברתו בפולין הרטובים וכו'. נראה שמפרש שמתבשלות עמהן נתינת טעם, ובהכי אתי שפיר דלא תני נמי פולין משום דמטעמיה משתמע, ונקט עדשים דאפילו עתיקי מצטרפי, אבל לפי' רש"י ליכא לפרושי הכי. ותו דאמאי צריך הנושרות דפשיטא הוא: