קול הרמז מועד· רבי משה זכות
שבת · פרק ז משנה ב
אבות. מתוס' דף ע"ה (ע"ב ד"ה חסר אחת), נראה שהיו גורסים גם כן ברישא דמתניתין אלו אבות מלאכות ע"ע:
הקורע. בריש האורג (קה, סע"א) בעי היכי משכחת לה, ומשני דעביד כי כיסתא, ופי' רש"י דעבדה הבגד ככיסתא, הולכת ומתקפלת שאין הבגד שוה ובולט בבגד כמין כיס וצריך לקרוע הבגד למטה ומולל לפניו והתפירה מתיישבת. ע"כ. ולפרקים משכחת לה דנפל ביה דרגא (פירוש תולעת) ומנקבה וקורע ליישרו:
והמוחק. לא קתני והמוחק שתי אותיות לאשמועינן, דאפילו מחק אות גדול שיש במקום המחק לכתוב שתי אותיות ונתכוון לכותבם חייב, וזה חומר במוחק מבכותב. גמרא (עה,ב):
הרע"ב ד"ה הפוצע, - מסיר חוטי וכו'. הר"ן כתב בשם הרא"ה וז"ל, פוצע הוא שכשחוט אחד ניתק פוצע ראשיהן ושוזרו ביד עד שיהיה נארג וקאמר דכשעשה כן בשני חוטין חייב:
ד"ה המולחו וכו' - מולח היינו וכו'. ואף על גב דגבי זורה ובורר ומרקד מקשים כהאי גוונא, ומשנינן מלתא דהויא במשכן אף על גב דדמיא חשיב ליה, שאני התם שהם שלשה מיני ברירה שונים מהקש וצרורות וסובין, אבל הכא הכל עיבוד העור:
תי"ט ד"ה אבות וכו' - יש לדקדק וכו'. לי נראה דרמוז תנא דאיתא מלאכה אחת ביניהם ושהיא מלאכה גמורה במשכן, ומן הדין היה לו לאחשובה ולהוי ארבעים ואפילו הכי לא אחשבה, והיינו הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד, דלא תני אלא המוציא ואף על גב דהוו במשכן, כדתניא במה טומנין דף מ"ט ע"ב הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה ואתם לא תכניסו וכו' הם הורידו וכו' ואתם לא תוציאו וכו'. והרי שבין הכנסה ובין הוצאה הוו במשכן ואפילו הכי לא חשיב תנא הכנסה. וטעמא איתיה בריש הזורק (צו,ב) דסלקא דעתך דלחשבה בהדי אבות ומשני. עיי"ש. ועי"ל דבעי למכלל הושטה מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע דחייב בפרק הזורק (מ"ב), ואינה נכללת במוציא מרשות לרשות דתרווייהו רשות היחיד הם. ובירושלמי (סוף ה"ב) מקשי למה לא תנייה במתניתין, ומשני שכל המלאכות באחד וזו בשנים ולכל המלאכות יש תולדות ולזו אין תולדה, שמע מינה דאב גמור הוא ולא תולדה דמוציא. ואם כן אשכחא לה ארבעים חטאות, ולא שנאה מהנהו טעמי דירושלמי, אבל רמז להו במנין ארבעים. וע"ע תירוץ אחר במ"ש בסיפא דמתניתין גבי המולחו:
אלא כשיקשור וכו'. אין זה קשר של אומן, דאטו בעינן לה לקשירה אלא כי היכי דתתקיים התפירה והא אפשר בעניבה. אי נמי כשאינו קשר אומן או דעשוי להתיר בו ביום למאן דאמר (שו"ע סי' שיז,א בהג"ה). ועוד דבמתניתין לא נזכרו אלא שלשים ושמונה, דאמרינן בגמרא (עה,ב) המולח ומעבד חדא נינהו, ואם כן ליכא במתניתין אלא שלשים ותשע מלאכות, אף על פי שנחשב הקשירה של התפירה. ועוד קשה דלפי שיטתיה טפי הול"ל דאיכא שתי חרישות במתניתין קודם הזריעה ואחריה, כדקאמרינן בגמרא (עג,ב) והזכירו הר"ב לקמן, דהני עדיפי דתנא רמיז להו בהקדמת הזורע לחורש, אלא ודאי שתי מלאכות שוות לא אסיק אדעתיה:
מכיון שכולם וכו'. פי' השתי קשירות:
וזו ודאי סתירה וכו'. סתירתו בנין לדידי, דשאני תופר דלא מוכרח לקשור האסור כדכתיבנא לעיל (בא"ד אלא כשיקשור), אבל גבי חלתא קשר של אומן מלאכה צריכה היא לגופה:
ד"ה הזורע וכו' - על העושה וכו'. אדרבה עיקר מספר ארבעים נאמר על גוף המלאכות לפי תרוצו. ונראה לי דנקט להו בשם העושה משום דבעי למתני בקצתן תנאי על המחשבה, כגון הקורע על מנת לתפור המוחק על מנת לכתוב, ולהכי תני להו בלשון הויה על העושה אותם, שאז משעת הפעולה מכוין לתקן. תדע שהרי הרמב"ם ז"ל ששנאם בשמות מלאכתם לא הזכיר על מנת בשום אחד מפני שלא צודק וסמך על מה שמפרש אחר כך:
ד"ה והאופה וכו' - ויהיב הר"ן טעמא וכו'. ולעד"נ שר"ל דנקט אפיה, משום דבזה תהיינה מסודרות יפה כל העשר מלאכות הקודמות,
דמלאכת אפיה שייכא בהם בעצם, מה שאין כן שם בישול שהוא כולל גם כן גם על הבעלי חיים ועל המים:
ד"ה והעושה וכו' - למה פירש וכו'. לעד"נ דטעמא דכל הנהו דפירש תנא שיעורייהו, הוי משום דחדא שיעורא לכולהו, דהיינו שני בתי נירין שתי חוטין וכן כולהו, שנים שנים, ואין שיעורם תלוי בכמות אורך ורוחב אלא שתי אותיות בין קטנות בין גדולות וכן כולם, חוץ מאורג דגם בו שיעור אורך כדלקמן פרק י"ג (מ"ד), וי"ל דהיא הנותנת דהכא תני דין התופר בהדי הנהו דתלו בתופר ולקמן תני שיעור רוחב הסיט בהדי הנהו דכוותיה: ד"ה הצד וכו' - משום דשכיחא וכו'. י"ל משום הפשט ועיבוד נקטיה, דטפי שכיחא צידת עוף. ועי"ל דנקטיה משום דבעי למתני בשילהי פרק יג, צבי שנכנס לבית, שנצוד בעמידה על הפתח, אבל עוף יוכל לפרוח דרך נקב:
ד"ה המולחו וכו' - מענייני הכותב. ר"ל שהשרטוט הוא אחת ממלאכות הכתיבה, וכן הזכירה הרמב"ם ז"ל בדיני כותב פרק י"א מהלכות שבת (הי"ז) וגם בפרק ז' (ה"א) כתבה אחר המחיקה. ומה שכתב - ושם אותה, רצה להטעים קצת טעם איך השמיטו התנא, ואמר דסמך על ענין הכתיבה דסתמא צריך שרטוט וכאילו מובן מעצמו, שהרי גבי ספר תורה מלאכה חשובה ומעכבת. ולפי מה שכתב הרמב"ם [בפירושו] דזכר המולחו ללמד שהמליחה עיבוד, נראה דהא דאמרינן (עה,ב) אפיק חד, לא מפקינן ליה ממתניתין, אלא הכי קאמר אפיק ממנין השלשים ותשע. ובזה נוכל לומר עוד תירוץ (לעיל בד"ה תי"ט ד"ה אבות) לדשנינו ארבעים חסר אחת, דלפי האמת דשרטוט חדא מינייהו נמצאים ארבעים, אבל הם חסר אחת דמליחה לאו ממניינא הוא:
ד"ה המכבה וכו' - ולכן נראה בעיני וכו'. ר"ל לא מיבעיא המכבה אלא אפילו המבעיר. אבל לא מחוור דאטו לרבי יוסי לית ליה שלשים
ותשע מלאכות הא כדאיתא והא כדאיתא, ואיך מיעט התנא סברתו, אי הוה תני מעיקרא בהו חייב חטאת הוה ניחא. אלא נראה חדא דכבר קדים תנא המכבה בפרק ב' (מ"ה). ועוד דכיבוי מצוי מהבערה דכל ישראל יש להם נר שבת:
ד"ה הרי וכו' - ועוד דבש"ס וכו'. קושטא הכי. אלא י"ל דאי לאו מאי דאמרינן אמניינא דרישא דהיינו דאתא לחילוק חטאות, לא הוה מצי למימר (עה,ב) דאלו אתא לאפוקי אב ותולדה, דלא חייב אלא אחת. ולפי זה מאי דקאמר הר"ב ומניינא דרישא וכו', ר"ל דממניינא דרישא (מטאן)[מנאן] להאי, ומשום הכי נטר ליה הר"ב עד הכא לאשמועינן בקיצור אחת שהן שתיים, דהיינו דאפילו בהעלם אחד איכא חילוק חטאות מה שאין כן בשאר איסורים (עב,ב) דהאוכל חלב וחלב בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. ועוד קמ"ל (צו,ב) דאין חייב אתולדה במקום אב. ואם כן הר"ב לא חש לפרש מילתא מילתא באתרה, אלא עיקר שני הדברים בכללות:
לאפוקי מדרבי יהודה וכו'. וכתבו התוס' (עה,ב ד"ה חסר) דממניינא דרישא לא שמעינן לאפוקי מדרבי יהודה, דאיכא למימר דלא חשיב אלא מלאכות חשובות, אבל שובט ומדקדק אף על גב דמלאכות הן לא קתני להו משום דאינם כל כך מבוררות. ע"כ. ומשום הכי תני ארבעים חסר אחת, לאשמועינן דליכא תו אבות, ודשובט ומדקדק תולדות מיסך ואורג הן. והשתא קשה לי דמדמפיק לרבי יהודה שמעינן שפיר שלא מחייב אאב ותולדה, ואם כן אלו (עה,ב) למה לי לאפוקי מדרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב, דאי לאפוקי שתי תולדות מאב אחד הא שמעינן לה מרישא (מ"א), העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, וכדהוקשו התוס' עצמן (עה,ב ד"ה הרי). ונראה לי דאי מרישא הוה אמינא דהיינו שתי אבות בנוטע וזורע ואופה ומבשל דאבות נינהו, ואי נטע וזרע בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, וכדאמרינן בגמרא ע"ג ב' אימא אף משום זורע, ע"ש, והוא הדין אופה ומבשל וקוצר וגודר ומסיק ואורה דהם אבות ולא חייב על כולן אלא אחד, והוה אמינא דדוקא הני משום דאינהו ממש מלאכה אחת אלא ששמותיהן שונים, אבל אב ותולדה שהם מוחלפים במלאכתן כשובט ומיסך ואורג ומדקדק, הוה אמינא דליחייב שתיים. ואי מהא הוה אמינא דדוקא כשצריכין זה לזה אבל שאר אבות ותולדות אימא לא, קמ"ל לאפוקי כל אבות עם תולדות. ומ"ש התי"ט לתרץ קושית התוס' לא נראה, חדא דמנא לן דהעושה מלאכות הרבה מיירי ביודע כל ענין שבת לאו וכרת, וכי בידע ליה בלאו לא מיקרי יודע שהוא שבת. ועוד דאשתמיטתיה מה שכתב התוס' דף ס"ט (ע"א ד"ה דידע לה בתחומין) דכתבו שם, תימא לר"י דאמאי לא קאמר דידע לה לשבת בעשה דכתיב (שמות כג,יב) וביום השביעי תשבות. ובשלמא לקושיתיה איכא למימר דבעי לאשכוחי חיוב כרת ומשום הכי נקט תחומין לרבי עקיבא, אבל הא מיהא ידיעת עשה שמה ידיעה, ואם כן אפילו שגג מלאו ובכרת ידע ליה בעשה וכ"ש דדלמא בתחומין וכרבי עקיבא כדמשני הגמרא וכמש"כ התוס', דאי מרישא הוה אמינא דלא חשיב אלא מלאכות חשובות. יש לי עוד תשובה אהא דכתיבנא ריש מתניתין, גבי המולח, כדתנן ארבעים חסר אחת והוא דכתב הליכות עולם שער ג' פרק ב' (סי' ב) דאף על גב דתנא נחית למניינא איכא למימר תנא ושייר ע"ע, ואם כן אי תני מלאכות שלשים ותשע הוה אמינא דשייר עוד כמה מלאכות חשובות משום הכי איכפל ותני ארבעים חסר אחת, דאי היו להו יותר משלשים ותשע הוה מחזי שיקרא במאי דקאמר ארבעים חסר אחת, שהרי לא חסרו שיש יותר, אבל אי הוה תני שלשים ותשע אין זה מכחיש שלא יהיו יותר דתנא ומשייר, וכך נימא בסיפא לגבי מלאכות שאינן חשובות וק"ל. הרי ארבעה תירוצים לדבר זה ואחרון אחרון חביב: