קול הרמז מועד· רבי משה זכות
שבת · פרק ד משנה א
פשתן דקה. אי לאו דמסתפינא ל"ג דקה, דבגמרא (מט,א) איבעי רבי יהודה אהי קאי ואי גרסינן נעורת דקה נראה דפשיט הוא דרבי יהודה קאי אנעורת. והרי"ף והרא"ש לא גרסי לה:
הרע"ב ד"ה בזמן וכו' - מחמת עצמן וכו'. וצריך לומר דרישא דוקא, והכי קאמר בזמן שהן לחים מחמת עצמן והיינו לישנא שהן, הא
מחמת משקין דלא מחממי כולי האי עושה כטומן ביבשים ושרי, והא מילתא בעיא היא (מט,א), והוה בעי למיפשט דמחמת משקין, דאמרינן אי אמרת בשלמא מחמת דבר אחר שפיר אלא אי אמרת מחמת עצמן היכי משכחת לה, ומשכח לה ממרטא דביני אטמי. וכתב הרי"ף ז"ל (סי' ש"נ) וסליקא דמחמת עצמן, ונימוקו עמו דמעיקרא לא היה בעי למימר מחמת דבר אחר אלא משום דלא אשכח מחמת עצמן, אבל אחר שמצא מציאות ודאי דהכי פשיט, ולא ידעתי למה כתב הרא"ש ז"ל (סי' ה') דדחי לה ואזלינן לקולא:
תי"ט סד"ה אין טומנין וכו'. בין דברי הרמב"ם ובין דברי התוס' הם כלל גדול לכל מקום שנמצא גזרה לגזרה, לרמב"ם שהדבר מסור לחכמים הגוזרים ואף כי לא נרד לסוף דעתם שלהם רחבה משלנו. אך קשה לע"ד דאם כן מאי האי דמקשינן בכמה דוכתי היא גופה גזרה ואנן ניקום וכו', שהרי תשובתו בצידו שכך ראוהו בחכמתם לעשות, ולי נראה שיש כמה בחינות בענין זה, האחד כשיש היחוד במקצת לגזרה אחת עם השניה, כמו שאמרו בפרק קמא דביצה (ב,ב) גבי ביצה שנולדה ביו"ט דאסרו משום פירות הנושרים או משום משקים שזבו, דאף הביצה, או פרי שנושר או משקה. והשני כשהגזרה השניה באה בעצמה קרוב לימצא איסור התורה, כגון (שבת כא,א) חלב מהותך אטו שאינו מהותך דבאינו מהותך קרובה ההטייה ומצוייה בכל שהוא, דבימות החול אדם עשוי להטות. ודכוותה הקריאה לאור הנר דאדם נהוג להטות כשהוא קרוב אצלו. וכן בהטמנה ברמץ מסתמא שבא גחלים וקרוב לודאי שיחתה שכן מנהגו בחול, ובחיתוי מועט מועיל ליתפס חומו כדכתבו התוס' בריש פרקין (מז,ב ד"ה במה וכו') וז"ל, אבל הטמנה לצורך מחר והוא מוטמן יש לחוש שמא יחתה שמעט חיתוי מועיל לו ליתפס חומו, וגזרו להטמין בכל דבר המוסיף הבל גזרה שמא יטמין ברמץ ויחתה ע"כ. דוק שלא אמרו ושמא יחתה אלא ויחתה, כלומר קרוב הוא לעשות. השלישי כההיא דפרק אלו דברים (ברכות נג,א) גבי הדלקה במוצ"ש בנכרי, דגזרו נכרי שני אטו נכרי ראשון ועמוד ראשון והיינו משום דאי לא קיימא הא לא קיימא הא וכן כתבו התוס' (ד"ה גזרה):