קול הרמז מועד· רבי משה זכות
שבת · פרק א משנה ג
סמוך לחשיכה. היא קודם בין השמשות דבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, כדפירש הר"ב פ"ב מ"ז. ואי היינו סמוך לחשיכה הוא ספק דאורייתא ולא צריכינן לגזירה דשמא ישכח:
בקולמוסו. אפילו הקולמוס שהוא גדול מן המחט ולא שייכא ביה שכחה כולי האי, ומש"ה לא ערבינהו עם המחט דעבידא להשכח יותר:
ולא יפלה. מסתמא הפילוי מאוחר אל הקריאה שסתמו בשעת שכיבה, אבל תנא הקדים משום דלקרות לא בעי כל כך אור, והוי מתניתין זו ואין צריך לומר זו, ועיין לקמן משנה ה' [מש"כ] טעם אל סדר המשנה: אבל הוא לא יקרא. הוא לא יקרא אבל התינוקות קוראים:
לא יאכל הזב. בירושלמי (ה"ג) דייק הא זב עם מצורעת מותר דכתיב (ויקרא יד,ח) וישב מחוץ לאהלו, ולא חוץ לאהלה:
הרע"ב ד"ה לא יצא כו.' לא ירדתי לסוף דעת הר"ב שפירש מתניתין אליבא דרבי יהודה, דהא רבא (יא,ב) דקיימא לן כוותיה מוקי
מתניתין דנקיט לה בידיה. וגם הרמב"ם (פי"ט הכ"א) והטור (סי' רנב) פסקו דהאומן היוצא במחט התחובה פטור אבל אסור כר' מאיר, וכן מוקי לה רבא, ואביי מוקי לה כרבי יהודה וחייב. עיין בב"י סי' ש"א. וא"ת מאי שנא מאשה היוצאת במחט הנקובה דחייבת חטאת (פ"ו מ"ג) וכן פסקו הפוסקים, וי"ל דשאני התם שנהנית לשם תכשיט ולא מקרי כלאחר יד שכן דרכה לעשות גם בחול. ואחר כתבי זה מצאתי בירושלמי (ה"ג) תמן דרך הוצאה בנשים. ודע שהכריחו התוס' (יא,א ד"ה שמא וכו') שפיר שמא ישכח ויצא, היינו שמא ישכח להצניעו קודם שבת ולבסוף כשיזכור מן המחט ישכח שהוא שבת או אם ישכח שהוצאה אסורה ויצא, דאין לומר שמא ישכח המחט ויצא דאם כן ליכא איסור דאורייתא, כדאמר בפ"ב דבבא קמא (כו,ב) והכיר בה ושכחה לענין שבת פטור, ואם כן הויא לה גזירה לגזירה סמוך לחשיכה אטו חשכה ושמא יצא אז:
ד"ה מפני הרגל עבירה וכו'. - שהתשמיש קשה וכו'. ומשום הכי תני הזב עם הזבה שלשניהם קשה התשמיש ואפילו הכי גזר, וכל שכן טהור עם הטמאה וכן פירש"י בגמרא (יא,א). כך צריך לפרש אליבא דהר"ב, אבל בחנם כתב כן דבגמרא (יג,א) אמרינן דלא תני טהור עם הטמאה משום דהא מעצמם לא היו אוכלין עם הטמאה משום טהרת חוליהן, ודוקא טמא עם טמאה איתא גזירה דהרגל עבירה: