אור ברסלב
קול הרמז מועד ראש השנה › פרק ד משנה ט

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

ראש השנה · פרק ד משנה ט

פרק ד משנה ח

שלש. לא תני תשע קולות לרמוז לעיקרן של דברים שביובל כתיב, (ויקרא כה,ט) תרועה, אחת, והיינו שלש דקתני, ושל שלש שלש דהיינו

שתי תרועות (ויקרא כג,כד. במדבר כט,א) של ראש השנה:

אלא אחת. פי' אחת מן השתיים. ואי כיש מפרשים שדחה התי"ט הו"ל למימר אין בידו אלא ראשונה:

תוקע ומריע. הא דמאריך תנא הו"ל לקצר ולומר תוקע ואנן ידעינן שר"ל שיתקע כדין תשע קולות, וכמ"ש לעיל (מ"ז), השני מתקיע, אלא

דסלקא דעתך אמינא שמ"ש אין בידו אלא אחת, היינו דווקא כדבעי לה לפשוטה ראשונה דזכרונות שקריאת הפסוקי זכרונות מפסקת, אבל היכא דתקע להו תקיעה זו לזו אימא דיעלו לו לשתים, קמ"ל תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים:

הרע"ב ד"ה של שלש וכו' - פשוטה לאחריה וכו'. אף על גב דמן הגמרא (לד,ב. עי' תוס' לג,ב) משמע דגם היו תוקעים מיושב למה תוקעים וחוזרים ותוקעים, מכל מקום הנהו דמיושב אינן אלא כדי לערבב את השטן, ולא מיירי בהו מתניתין אלא על דסדר זכרונות שהן עיקר: תי"ט ד"ה שעור תקיעות וכו' - הקשה הר"ן וכו'. הסברא נכונה אבל לישנא דכולהו בבי לא דייק, ומכל מקום צריך ליתן טעם למה נקט תנא דידן תקיעות דכולהו בבי. ובמאי דמייתי הרא"ש (סי' י) והר"ן משם רב האי גאון ניחא, דאיהו ז"ל כתב דמעולם נהגו ישראל לעשות את התקיעה או שברים דשתיהן בכלל תרועה הן. ולפי זה צריך לומר דתלת מנהגי הוו בישראל. תשר"ת במקום אחד ותש"ת באחד ותר"ת באחד, דאי לא הוו אלא דתש"ת ותר"ת למה נתקן תשר"ת כל עיקר. והשתא דייק תנא למתני שעור תקיעות כשלש תרועות, פי' דתשר"ת יאריך משל תש"ת ודתש"ת משל תר"ת כמו שכתבו הפוסקים. ולפי זה מאן דאמר דכולהו בבי, ר"ל דתשר"ת ותש"ת ותר"ת. והשתא דאתאן להכי נימא מילתא במאי דלא אמרו רבנן קמאי, והיינו ליישב דברי הגמרא למה שכתב רב האי גאון, דבהדיא קאמרינן בגמרא (לד,א), לישנא דמספקא ליה אי גנוחי גנח או ילולי יליל, ונראה שהוא כמ"ש הרמב"ם שהיה ספק ממש, ובלי ספק הוא תימא איך יצוייר ספק זה מעולם, שהרי רבי אבהו תלמיד רבי יוחנן הוה ואיך קבל ממנו. ועוד שאילו מצינן מציאות כזה צריך שנאמר שהיה שמד כולל שנים רבות בכל העולם כולו עד שנולד ספק זה, שאם נשאר אפילו מקום אחד שלא היה בו שמד דיו להורות לעולם האמתות ההלכה כאותו מקום, ולרב האי ניחא. ומאן דאמר בגמרא דנסתפק רבי אבהו, לא שנסתפק בעיקר הדין ובמציאות אלא דיהיב טעמא אמאי הרבה תקיעות דכיון דעוקר המנהג הקודם הו"ל להקל, ולכן אמרו בגמרא דעשה כן משום דנסתפק איזו מן השלש יותר פשוטה בפסוק במלת תרועה, דאי הוה בריר ליה דחדא יותר פשוטה בלשון תרועה, היה מתקן אותה בכל ישראל כדי שלא יראה כחלוקה. אי נמי הספק הוא שנסתפק שמא לא תקובל תקנתו בכל המקומות שיאמרו שמנהג שלהם יותר פשוט בשם תרועה, שבודאי משום הכי אמרו אלו תש"ת ואלו תר"ת, כך נראה לי ליישב דברי רב האי גאון. ודע שלפי המקובלים סברתו ז"ל היא אמיתית דאם לא כן לא היה מציאות אל הכוונות שכתבו בענין התקיעות שאין קבלה על מה שהוא ספק, ועיין בתומת ישרים חלק תמים דעים סימן קי"ט:

ד"ה שעור תרועה וכו' - אלא שאפשר וכו'. וכן מוכח מלשון הר"ב שכתב, שלש קולות בעלמא של כל שהן, דמלת בעלמא מיותר, אלא דר"ל בעלמא בפה ובלי כלי:

ד"ה יבבות וכו' - הוא הנקרא שבר וכו'. הא לא מודינא ליה, דלפי' קמא שלש כחות הוא שיעור תקיעה, ואם האריך כך בשבר יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה, וכן פסק השו"ע סי' תק"צ ס"ג, ובחילוק דהפסקה לשל כח אחד זוטר טפי ואין אדם יוכל לעמוד עליו:

אבל הוכחה וכו'. ולי נראה דיש הוכחה מן הכתוב, דהקיש (לד,א) קול ההעברה לשל התרועה, לומר דשוים הם בשיעוריהם, שהרי הכתוב לא בא לסתום אלא לפרש:

ד"ה ומשך וכו' - ועוד יש לומר וכו'. קמא קמא עדיף, שהרי בדכ"ח ע"א, הובאה במשנה זו רק בבא דתקע בראשונה ומשך בשניה, ושם פי'

רש"י ומשך בשניה, בפשוטה שלאחריה כשתים ונתכוין לצאת בה אף ידי פשוטה שלפני תרועת הזכרונות שעתיד עליו לתקוע תכף לזו, ע"כ. ושם לא שייך פירוש בתרא של התי"ט, שכיון שלא הובאה שם בבא דמי שבירך ליכא למימר דקאי עליו:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה