קול הרמז מועד· רבי משה זכות
ראש השנה · פרק ד משנה ח
של ראש השנה. אף על גב דאפילו מילה דחמירא אין מכשירים דוחין שבת, איצטריך תנא לאשמועינן הוא הדין ביום טוב, אף על פי
דקיימא לן דשופר חמור דלזכרון עביד, מכל מקום גזרי רבנן במכשירים: אין מעבירין. בהני תרי קמאי דאיסרייהו מחמת עצמן וכן בחותכין תני אין, ובתלת מציעאי דאינהו משום גזרה תני לא, לפלוגי בינייהו. אי נמי משום דמציעאי מצי אתי לאיסורא דאורייתא תני להו בלישנא דאורייתא, דהיינו לא תעשה מלאכה:
לא עולין. עיין מה שכתבתי ריש פ"ה דיום טוב:
תי"ט ד"ה שופר וכו' - והוא הדין וכו'. ולי נראה דאי תני ליה גבי לולב, הוה אמינא דטעמא הוי שמא יחתוך אחד מארבעת מיניו, קמ"ל גבי שופר וכל שכן בלולב. אי נמי מתניתין איירי מתחילת תקנת רבי יוחנן בן זכאי שהתיר התקיעה בראש השנה במקום בית דין. ואי תני להני דיני בלולב הוה אמינא דדוקא התם דידע יום טוב מתי הוי גזרו, אבל הכא דזמנין דמקדשי לתוך היום ולא הוה ידע מעיקרא אימא דלא גזרו ביה משום דהוו להו כאנוס, קמ"ל הכא וכל שכן בלולב:
ד"ה אבל וכו'. בגמרא (לג,א) מייתי ברייתא דתני מתעסקים ברישא ואין מעכבין בסיפא, ומקשינן דיוקא אדיוקא דמתעסקים משמע דלכתחלה אמרינן להו תקעו והדר תני אין מעכבין דמשמע עיכובא הוא דלא אבל תקעו לא אמרינן, ומוקי לה כאן בקטן שהגיע לחינוך וכו'. אבל במתניתין דמתחיל באין מעכבין לא שייך למידק משום דזו אף זו קתני, לא מבעיא דאין מעכבין אלא אפילו מתעסקים. ולישנא דאבל נראה דקאי אעד שילמדו, וכלומר דאפילו דהגיעו לחינוך בעינן שיהיו ראויים ללמוד לאפוקי חלוש דאין לו כח לתקוע. אי נמי דוקא עד שילמדו דאי כבר למדו לא מתעסקים דלא צריכי תו:
ד"ה מתעסקים וכו' - ומשתדלין וכו'. והכי איתא בגמרא (לג,א), ומשום הכי תני סיפא והמתעסק בלישנא דיחיד דלאו בעסק דרישא איירי:
ד"ה והמתעסק וכו' - וממתניתין דלעיל וכו'. אשתמיטתיה מאי דכתב הר"ן וז"ל, והמתעסק לא יצא, מוכח בגמרא דאפילו למאן דאמר תוקע לשיר יצא מתעסק לא יצא וטעמא דמלתא משום דתוקע לשיר מתכוין מיהת לעשות תקיעה כהלכתה מה שאין כן במתעסק עוד יש לומר דתוקע לשיר כיון שאינו מכוין לשום מצוה יצא למאן דאמר מצות אין צריכות כוונה אבל במתעסק כיון שכבר הוא מכוין למצוה דהיינו לחנך את התינוקות אותה כוונה מעכבת מצוה אחרת שלא תחול דומיא דמאי דאסיקנא בשמעתא קמייתא דזבחים (ג,א) דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה, ע"כ. והשתא לפי סברא השנית אתיא מתניתין שפיר, דבמתעסק קמ"ל שכוונת מצוה אחרת מעככבת, ולא מבעיא במתעסק עצמו אלא אפילו בשומע ממנו ומתכוין לצאת ולית ליה כוונה אחרת האי נמי לא יצא. אי נמי י"ל דאתא לאפוקי מ"ש בירושלמי, פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק לא יצא, ומייתי לה מהא דלקמן משך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת, פי' ואף על גב דמאי שהאריך יותר כמתעסק, עיין מ"ש הר"ן על משנה דמשך בשנים כשתים בפירוש הירושלמי: