אור ברסלב
קול הרמז מועד ראש השנה

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

ראש השנה

ביצה

פרק א משנה א

פתיחה:

תי"ט ד"ה כתב הרמב"ם וכו'. ומזל"ן שלפי שראש השנה משונה משאר ימים טובים במה שהוא יומא אריכתא, רצה רבינו הקדוש שלא לכוללו עם שאר הימים טובים:

משנה א:

ארבעה. הא דתני מניינא לאשמועינן דארבעה הן אליבא דכולי עלמא, כדאמרינן בגמרא (ז,ב), והזכירו התי"ט לקמן בד"ה רבי אלעזר

ורבי שמעון. ומשום הכי הוסיף מלת הן, מאי דלאו הכי בארבעה אבות נזקים, משום דהתם ליכא דפליג בהו, אבל הכא דפליגי תני הן וכלומר למר כדאית ליה, ארבעה הן בכל אופן שיהיו הן ארבעה, אבל התוס' (ב,א ד"ה ארבעה), כתבו דאורחא דתנא הכי בכמה מקומות לבד מריש פ"ק דבבא קמא, ויהבי טעמא למילתא, ומכל מקום היכא דאיכא למידק דייקינן:

למלכים. הא דלא הקדים למתני רגלים ונפקא מינא לקיים מצות לא תעשה, י"ל משום דהוקשה מלכות (ישראל)[שלמה] ליציאת

מצרים, כדאמרינן בגמרא (ב,ב). ועוד דאיתא בש"ס דכשאמר השם החדש: הזה מיד הודיעם שעתיד לעמוד להם מלכות של חזקיה. ועוד דמנין מלכים דבר הווה ואיחור הנדרים לא שכיח כולי האי. ועוד דגבי רגלים לא הוויא שנה תמימה כי אם שבעה חדשים מפסח ועד סוכות וגבי מלכים היא שנה שלימה. ועוד דאין זמן האיחור מתחיל מאחד בניסן אלא מחמשה עשר בו ודמלכים הוא ממש באחד בניסן:

לשנים. איידי דהתחיל ברישא במלכי ישראל הקדים נמי במלכי אומות העולם:

לנטיעה. לא תני לערלה, משום דראש השנה לנטיעה ר"ל דעד תשרי נחשבת שנה אחת, ומ"ד יום שקדמו מסתמא לא יש בנטיעה שום דבר מן הדברים האסורים בערלה, וכל שכן דשנה ראשונה האילן נקרא נטיעה כשמה, כדתנן סוף פ"א דשביעית והכי הלכתא, ועיי"ש:

הרע"ב ד"ה למלכים וכו' - משום שלום וכו'. האי טעמא דוקא למלכי אומות העולם, תוס' (ב,א ד"ה למלכים), לאפוקי מפי' רש"י:

וכתב לו וכו'. פי' למלוה, ומיירי שנודע שהיתה ההלואה אחר י"ג חודש, דאי לא תימא הכי אימא דבניסן ראשון נכתב דהו"ל שניה ממש, אבל מכל מקום נראה שלא ביאר הר"ב כל הצורך, שלא פירש לנו אלא בענין פרטי במקום שהי"ל לומר צורך קביעות יום אחד לכל המלכים. אך האמת שיפה כיון לפרש מאי נפקא מינה שרש"י ז"ל (ד"ה דתנן) פירש שאם לא יקבעו יום קבוע אולי ישכחו יום עמידת המלך ולא ידעו קדימות ואיחורי השטרות, והתוס' (ד"ה לשטרות) הקשו עליו מאד וכתבו נפקותא אחרת, עיי"ש, והר"ב בחר לו בנפקותא זו והיא של הרז"ה, אלא שהרז"ה כתבה בניסן שאחר אדר ושכתב שנה ראשונה, והיא היא מה שממעט התי"ט דליכא למיחש למידי, והרז"ה לא דק בהכי:

ד"ה ולרגלים, - הכי קאמר וכו'. ואפילו הכי י"ל דדייק תנא משום דאחרון שבארץ ישראל צריך חמשה עשר יום לבא לירושלים, כדתנן בפ"ק מ"ג דתעניות, ואם כן צריך שיתחיל ליסע מראש חודש ניסן: ד"ה לשנים וכו'. וקרי ליה שנים סתם, משום שמנין מלכי האומות היה לשנים, מלכות של זה עמדה חמשים ושתיים ושל זה מאה שמונים.

אי נמי לפי ששנות האנשים מנויין מתשרי, כדפי' רש"י בפרשת כי תשא (ל,טז), לכך תני לשנים כלומר למנין שמונים שני בני אדם, ומשום הכי קבעוהו לשנים דמלכי אומות העולם, וזה שכתב הרמב"ם בפירושו, לשנים רוצה בו למנין היצירה והתועלת וכו', וטעמא יהיב:

ד"ה לשמיטין וכו' - אסור לחרוש וכו'. היינו דוקא אחר החורבן אבל בזמן המקדש אסור שלשים יום קודם הלכה למשה מסיני, כמו שכתב הרמב"ם בפ"ג ה"א מהלכות שמיטה. אך לא ידעתי מי הכריחו לר"ב לפירוש זה, ואדרבה בגמרא (ח,ב), מוכח דאין זה פירוש המשנה, דפרכינן יובל בי' בתשרי הוא, ומוקי לה כרבי יוחנן בן ברוקה דמראש השנה עבדים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ואי סלקא דעתך כפירוש הר"ב מאי פריך ולמה לא פירש כאוקמתא דגמרא, וכן פי' הרמב"ם:

תי"ט ד"ה [באחד בתשרי](למעשר) וכו' - ואין אנו צריכים וכו'. לא ידעתי טעם תלונותיו על התוס' (ח,א ד"ה סמוך), דאטו לא ידעי קרא דחג האסיף דלצטריכו למ"ש רש"י (ח,א ד"ה מעשר), שכל ימות החמה וכו', אלא דהוקשה להם דפסיק וקאמר דדוקא בראש השנה זמן מעשר, ועל זה הקשו שהרי זמן רב קודם יש חיוב מעשר, ותירצו דאין דרך ללקטם עד שיגמרו ואז מניחים אותם להתייבש. גם מ"ש על הדבור שאחר זה, אי נמי דאיירי דוקא במעשר ירק כמ"ש בהדיא וז"ל, מה מעשר דגן ראש השנה שלו תשרי כדתנן בפרקין (ב,א), ולירקות, דהיינו למעשר וכו', ולזה כתבו דהרי מגזרה שוה למדין לעשר מעשר ירק שנה זו על של זו, דהירקות נקצרים ונאכלים או נמכרים מיד, ולא שייך בהו טעמא דתבואה המונחת להתייבש עד ראש השנה, ור"ל דאי מטעמא דרש"י אין הירק בכלל אלא ודאי צ"ל דאתי מגזרה שוה, דאף על גב דירק מדרבנן כל הירקות כעין דאורייתא תקון:

ד"ה ולירקות וכו' - משום דתרי וכו'. והתוס' (יב,א סד"ה אחד) כתבו, דהוא הדין דהו"ל למידק נמי בשמיטין והיובלות דלתני בלשון יחיד אלא במה שיכול למצוא טעם מפרש. ועיין מ"ש ריש פ"ו דברכות:

פרק א משנה ב

בפסח. בגמרא (טז,א) מקשי, הי תבואה וכו', ומסיק תרי דיני מתדנא, אחד קודם זריעתה והוא מפסח דאשתקד, ואחד סמוך לקצירה והוא בפסח דשנה זו שלא תלקה בברד וכיוצא:

בעצרת. עיין ריש שביעית:

כבני מרון. היינו דבר בעתו, כדתנן בפ"ג מ"א דשקלים, דזמן מעשר בהמה היה לו ליקבע בראש השנה אלמלא שהוא יום טוב, ולכך

הקדימוהו בכ"ט באלול:

ובחג נדונין. תני בלשון רבים משום דמים צריכים לשדות ולאדם לכל צרכיהם. אי נמי משום דבגשמים יש פרטיות השגחה, כדכתיב (עמוס ד,ז) חלקה אחת תמטר וגו'. וגם כדאמרינן פ"ק דתעניות (ט,ב) על פסוק (זכריה י,א) ה' עושה חזיזים:

תי"ט ד"ה בפסח וכו' - מפני שהפסח וכו'. ופי' רש"י (טז,א ד"ה שהפסח), זמן שהתבואה נדונת בו, ור"ל שלא תארענה תקלה דשדפון וכיוצא דתרי דיני מתדנא כנ"ל. והתוס' (ד"ה בפסח) הקשו בענין זה מהנהו שתי רוחות שהיו מספרות זו עם זו ששמעו מאחורי הפרגוד שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו, ומשמע דבראש השנה נגזר על התבואה, ותירצו דשמא בשמים מזכירים בראש השנה דין הנגזר בפסח וכו'. וקשה לי דאם מזכירים אותו כבר נגזר, דאם לא כן מנא הוו ידעי הרוחות. וי"ל דמקומן של נפשות ישראל למעלה ממדרגת המלאכים, והרוחות שמעו הגזרה במתיבתא דקב"ה, וכמ"ש מאחורי הפרגוד, ועדיין לא נודע למלאכים, וכל עוד שלא נודע להם לא מקרי גזרה. וכעין זה אמרו בספר הזוהר (ויחי רכ,א), דאף על גב שנחתם גזר דין על האדם בראש השנה מכל מקום לא איתמסרו פתקים עד חג שמיני עצרת. ועוד תירצו ואמרו אי נמי כרבי יהודה דאמר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין בפסח על התבואה, ע"כ:

ד"ה ובעצרת וכו' - ומיהו רש"י וכו'. והכי עדיפא להו, דטעם חטה איקרי עץ כתבו רש"י (טז,א ד"ה שתי הלחם) מפי השמועה בברייתא דתניא רבי יהודה, וניחא טפי לאוקמה ככולי עלמא טעמא דמתניתין. איברא דבטעם דרבי יהודה מתרצה דמאי שייטה דחטה בעצרת, שהרי כבר קדמה גזרתה בפסח על התבואה, אלא דלרבי יהודה ניחא דכיון דאקרי עץ תבא לרצות על פירות העץ, ומשום הכי בא בלחם שגם פרי העץ נקרא כן, כמ"ש (ירמיה יא,יט) נשחיטה עץ בלחמו. אבל גם לטעם האחר אתי שפיר, שהרי החטה היא ראש לשבעת המינים שחייבים בביכורים:

ד"ה בראש השנה וכו' - מדברים וכו'. לא הבנתי זה דאם כן מקבוץ המעטים נעשה הכולל, ואם כן הכל בראש השנה. ומזל"ן דלא קשיא מידי דמתניתין אוקימנא כתנא דבי רבי ישמעאל דאמר (ג')[ארבעה] פרקים הם ומחיים אדם נדון בראש השנה וגזר דינו נחתם ביום הכיפורים, ואמרינן בגמרא (טז,א), וכי קתני מתניתין אתחילת דין אבל גזר דין דאדם הוא ביום הכיפורים, ומינה נשמע דהא דאדם לא מיירי על ענין תבואה כי אם על חיים ומאודו וחוליו ובריאותו וכיוצא, ועל זה תחילת דינו בראש השנה וגזר דינו נחתם והוא ביום הכיפורים:

ד"ה ובחג וכו' - והריקוד, אי לאו וכו'. ולי נראה שסוכות נקראת תקופות השנה. וכן חג הוא לשון סבוב כמש"ה, (איוב כו,י) חוק חג על פני המים:

פרק א משנה ג

על ששה חדשים. לא תני בששה, מפני שר"ל על הסיבה שהיתה בכל

אחד ואחד כדמפרש ואזיל:

מפני תקנת המועדות. בכולהו לא תני לישנא דתקנה כי אם בזה, לאשמועינן מ"ש בגמרא (יט,ב), דשמא עברו אלול. ונמצא שראש

השנה שעשו בגולה על חזקה דאין אלול מעובר ומקולקל, הא קמ"ל מוטב תקלקל ראש השנה ולא יתקלקלו כולהו מועדות, דייקא דקתני מפני תקנת המועדות, פי' לאפוקי ראש השנה דנשאר מקולקל:

פרק א משנה ד

יוצאין לסוריא. הא דבמתניתין דששה חדשים לא תני לסוריא, משום דלא שוו זמנייהו דיש אלול וכסלו דיכלי למהך טובא, אבל בכאן כמעט שוין שני הזמנים לא היו מגיעין אלא עד סוריא, כדאמרינן בגמרא (כא,א), וכן כתב הרמב"ם פ"ג הי"ב דקדוש החודש, שכל מקום שהיו שלוחי תשרי יוצאים עושים שני ימים טובים, ולפי זה שוין ממש ניסן ותשרי: אף על כולן. פי' לא מבעיא בהני דהוה בהו האי טעמא דתקון מועדות, אלא אפילו דלא להוי האי טעמא וכגון בזמן בית ראשון, מכל מקום היה הטעם כולל לכולן בשוה, והא דקרבן היינו על כולן:

הרע"ב ד"ה שבהם וכו' - הלכך חשיבי וכו'. ואף על גב דחלול שבת לקדוש החדש נפקא (ויקרא כג,ד) מאלה מועדי ה', והיינו דניסן ותשרי, גם ראש חודש איקרי מועד, תוס' (כא,ב ד"ה על שני):

תי"ט ד"ה שבהם וכו' - מפי בית דין מקודש וכו'. ובהכי ניחא לי ליתן טעם למה לא היו משתמשין בשם לקפיצת הדרך ויעשו כל הגולה

הימים טובים בזמנם, אלא דאין קיום המועדות חמור כל כך לא ראו להשתמש בתגא:

פרק א משנה ז

וכל הקרובים. לאתויי אחים משום דבאחים איירי קרא, ומשום דתנא קמא איירי באב ובנו נקט רבי שמעון נמי אב ובנו ובתר הכי וכל הקרובים:

הרע"ב ד"ה אב וכו' - תהא מסורה לכם וכו'. ואף על גב דקדוש החדש הראשון שבמצרים היה על ידי שני אחים, וי"ל דהוראת שעה

היתה. אי נמי שלא היה שהות לקדשו. אבל במדרש רבה בפרשת החדש (פט"ו,ב) אמרו, אמר הקב"ה אני ואתם נקדש את החודש:

פרק א משנה ח

ומלוי ברבית. למאן דאמר דבאבק רבית לא מיפסל הלוה, אתי שפיר דלא תני נמי לווין, ועיין בחו"מ סי' ל"ד ס"י בהגהה:

הרע"ב ד"ה והעבדים, - פסולים וכו'. ואפשר דמשום הכי מייתי זה הכלל מדאשה, למיהב טעמא דאף על גב דלא מיפסלו מחמת עבירה מכל

מקום לא מכשירי, וטעמא מקל וחומר דאשה. ואף הן אינן כשרים דקתני, היינו עבדים. ובהכי אתי שפיר דבין בסנהדרין פ"ג מ"ג ובין בפ"ז מ"ד דשבועות, דתנינן הני ארבעה לא אדכרו עבדים בהדייהו דליכא סלקא דעתך דליכשרו, מה שאין כן בעדות החדש דקיל במילי אחריני סלקא דעתך אמינא דלכשרו:

פרק א משנה ט

לוקחים בידם. בידם דווקא שאפילו שאינם דרך מלבוש כחרב מותר: שעל מהלך וכו'. נותן טעם ללקיחת מזונות, לפי שעל מהלך לילה ויום מחללין ויקשה הדרך בלי אוכל:

תי"ט ד"ה אותו וכו' - ומה שהקשה וכו'. מזל"ן דשאני טובא דבמילה בין השמשות לא יש מציאות שיודע להם שעשאוה בזמנה, אבל כאן יכול להיות שיצטרף עם אחר ויעיד כהוגן ויתקדש היום כהלכה, וכל שכן דהוו שכיחי עדים מרובים וקרוב לודאי שיצטרף. ותירוץ רמ"י נראה שהוא תירוץ קושי הקושי, כלומר אל תתמה בקולא זו שהרי הקלו קולות אחרות. (עוד קשה על רמ"י דשאני מכשירי מילה דאפשר לעשותם מערב שבת וכדתנן ריש פי"ט דשבת אבל הכא לא הוה אפשר מערב שבת). ודבר זה לא נעלם מן המפרש שהקשה הקושיא. גם חילוק דרבים ליחיד דכתב התי"ט לא נסתרה ממנו ואפילו הכי חזינן דלא מתיתבא דעתיה, אדרבא אי מחילול הליכת העדים גרידא קשה לי דכל שכן דתקשי בדחיית המכשירין. ועוד י"ל מיהא טעמא דרבים רבא איהו, דהכי אמרינן בהשולח (גיטין לח,ב) גבי רבי אליעזר דשחרר עבדו להשלימו לעשרה, מצוה דרבים שאני, דההיא מצוה דרבים היתה מדרבנן ואפילו הכי עבר על מצות לעולם בהם תעבודו. ושמעתי מתרצין דבעדות החודש גלי רחמנא דלתחלל שבת דכתיב במועדם, ואפילו בשבת, וכתב היינו בעדות שניים, גם זה הוא ספק אם יצטרכו דדלמא כבר קדמו שניים אחרים. ולי נראה דדוקא בעד אחד נקרא ספק, כדאמרינן בריש פ"ב (כב,ב) גבי הא דרבי נהוראי שהלך בשבת אצל עד אחד, דאמרינן מהו דתימא מספיקא לא מחללין קמ"ל, ואי איתא דהיא גופא ספיקא אפילו בשניים לא הוה סלקא דעתך למימר דלא מחללינן:

פרק ב משנה א

תי"ט ד"ה אחר עמו וכו'. קאי אדלעיל וקמ"ל דגם אותו זוג מחלל שבת עמו להעידו. ואיברא דהש"ס (כב,ב) קאמרי מעיקרא מאי אחר זוג אחר, אבל אחר כך מייתי הא דרבי נהוראי שהלך בשבת לאושא להצטרף עם עד אחד להעיד על העד, ואף על גב דהוה ספיקא שמא לא ימצאהו בביתו, קמ"ל דמחללינן מספיקא. ולפי זה מצינן למימר דאחר אפילו איש אחד, ומשום הכי תנן משלחין, כלומר בית דין יורו כן לכתחילה. וכהאי גוונא ניחא דהו"ל לתנא לקצר ולשנות בראשונה היו מקבלין וכו' עד סיפא דמתניתין, דכל בבא דרישא נראית מיותרת, אלא לאסמוכיה אדלעיל ולאשמועינן כל הנ"ל. וגם מהאי טעמא לא קדמא משנה דמשואות שהיה קודם תקנת השלוחין:

ד"ה בראשונה וכו' - הכי קאמר למה וכו'. ואכתי למה לא התחיל בראשונה כמו שהתחיל בפ"ב דיומא, ובסוף פ"י דנדה מ"ו, ובשקלים פ"א מ"ב, ודכוותה. ועוד דהו"ל להקדים המשואות שהיא היתה ראשונה:

פרק ב משנה ב

משואות. מלשון (שופטים כ,מ) והמשאת החלה, גבי פילגש בגבעה. והענין נשיאת להב גדול:

פרק ב משנה ג

של ארז. שהוא קשה ולא יבער כל כך בנקל, בעוד שאר הדברים דולקים:

תי"ט ד"ה מוליך וכו' - חזינא כוכב וכו'. פי' אבל אין מציאות שכוכב אחד יעשה שני מיני תנועות במקום אחד, ר"ל ממעלה למטה ואחר

כך לימין ולשמאל, ומינה דהאי מוליך ומביא משונה משאר המקומות, כעין דלולב שמוליך ר"ל מוליכו מכנגדו והלאה וחוזר ומביאו אצלו, אלא מוליכו לימין ומביאו לשמאל שכן דרך אותו כוכב דאזיל ואתי:

פרק ב משנה ה

תי"ט ד"ה ובית יעזק וכו'. ובגמרא (כג,ב) בעי, אי תנא יזק מלשון (ירמיה מ,א) אסור באזיקים, שהיו שם כלואים, ולא אפשיטא:

כמו טבעת. ובירושלמי (ה"ג) אמרו, ששם עוזקים את ההלכה, ופי' המפרש שעשו לה גדר וחוזק:

ד"ה בראשונה וכו' - פ"ד דערובין וכו'. ואינה משנה יתירה, דהתם אשמועינן שתי מילים, אחת דכבר נעשה מעשה שלא על ידו, ושני

לחזור למקומם, ואם היה בתוך התחום כאילו לא יצא:

פרק ב משנה ו

בודקים אותו. ולא תני בכאן איום וגיזום לעדים כדתנן אפילו בדיני ממונות הקל, משום דלא מפיהם אנו חיים, שהרי החשבון הוא העיקר ואין חשש שיסמכו עליהם אם ישקרו, אבל בדיני ממונות ונפשות על פיו יחתכו את הדין:

אם אמר(ו) לפני החמה. והוא הדין אם אמרו לצפונה ובית דין יודעים שראויה להיות לדרומה וכו', כדכתב הר"ב לעיל, אלא תני האי חלוקה משום דפשוט הוא דלא אמרי' כלום ומלתא פסיקא נקטא:

לא שהיו. דסלקא דעתך שיבדקום אולי יכחישו את הראשונים, קמ"ל דכיון דכיוונו לחשבון שוב אין עדות אחרת כלום. אי נמי כגון שאחד אומר גבוה שתי קומות ואחד אומר שלש, דמשום מהיות טוב נבדוק גם האחרים לצרפם לאחד מן הראשונים שיעידו בגובה שדה קמ"ל:

הרע"ב ד"ה לפני וכו' - שמעולם לא ראתה וכו'. ואף על פי שהוא בלתי אפשר היו שואלים כך להם שמא דמות נראה להם כעבים. אבל הרמב"ם לא הזכיר חלוקה זו בפ"ב דקדוש החודש, ועיין לקמן משנה ח': תי"ט ד"ה לצפונה וכו' - בתוך האופן וכו'. פי' הוא גלגל הנוטה מעל גלגל המזלות שהוא חותך את קו התלי בשני מקומות, הנקראים ראש התלי וזנב התלי:

שחוזרת לאותה נקודה וכו'. פי' לא לאותה שהיתה שם הקיבוץ הראשון אלא להקבץ אל תחת החמה:

ד"ה כמה וכו'. להסביר קצת הדבר נראה שבעת הראיה קבלתה מעט ולא ניכר בה כח הנוקביות בס' אבל בעת הברכה כבר קבלה הרבה. אי נמי כונתם אז על חידוש האור שנגלה בלבנה, וכדאמרינן בעלמא עדים שראו את החדש, ולכן היו שואלים בלשון זכר שלא יכוונו על גוף הלבנה, שגם אם נראה קדרותה בין שני קרניה באותו חלל ואין הכוונה עליה, אבל בברכה הטעם עצמו על עצמות הלבנה שנתמעטה ומתחדשת, וזה נכון ועיקר:

פרק ב משנה ז

שכבר קדשוהו שמים. כתבו התוס' בפ"ק דסנהדרין (י,ב) וז"ל, שכבר קדשוהו שמים, יש מפרשים דבית דין של מעלה מקדשים אותו לעולם בשעת המולד ואין נראה דאם כן בזמנו נמי כבר קדשוהו שמים אלא נראה כפי' הקונטרס (בפ"ב דר"ה) דביום שלשים ממתינין בית דין של מעלה לבית דין של מטה שמא יעברוהו אבל ביום שלשים ואחד שאי אפשר שלא קדשו היום מקדשים אותו בשמים מן השחר (וכ"כ)[והא דאמר] בירושלמי (רבי בא)[רבא] בר זבדא בשם רב טעמא דרבי אלעזר בר' צדוק

כיון [בשעה] שבית דין של מעלה רואין שאין מקדשין אותו הן מקדשין אותו יש ליישב כפירוש הקונטרס דהכי פירוש בשעה שבית דין של מעלה רואין שאין מקדשין אותו מלמטה ביום ל' מקדשים אותו הם מן הבוקר ביום ל"א דאין כאן ספק דודאי יקבע היום, ע"כ. והר"ב שכתב שנראה בזמנו מקדשים אותו מפני שצריך חיזוק, נראה לי דסבירא ליה כיש מפרשים, דאי לא תימא הכי מאי משום חיזוק תיפוק מפני שלא קידשו למעלה: הרע"ב ד"ה וכל וכו' - אשר תקראו וכו'. אף על גב דכתיב תקראו צריכים לדרשא דאתם, דאי לאו הכי הוה אמינא דתקראו קאי אבית דין,

ופסוק וידבר לפרשהו כפשוטו שמשה למדם סדרי המועדות, אבל יתורא דאתם בא ללמד דקאי אכבוד. אי נמי הוא אמינא דקאי אשארא דבית דין שהם ישיבו אחר ראש בית דין מקודש שתי פעמים, וידבר איירי בראש בית דין, קמ"ל אתם:

פרק ב משנה ח

הרע"ב ד"ה צורות וכו' - ולאיזה צד וכו'. מסתברא שלא היו שם אלא צורות הנמצאות, לאפוקי אותה דלפני החמה דאינה אפשר, משום הכי לא הזכירו הרמב"ם (בפ"ב מהל' קד"ה):

ד"ה ובליל עיבורו. פי' רש"י בש"ס (כה,א במתני') וז"ל, ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ביום שלשים וליל שלשים שהיו מצפין בית דין והעם שתהא מגולה [ויראוה] מאחר שהעדים ראוה ביום לא נראה להם, ע"כ. ולפי זה צריך לומר שהכי פירושו דמתניתין, העדים אמרו ראינוהו וזה היה בזמנו ואחר כך שהיו מצפים לראותו לא נראה לבית דין ולעם. ובהכי דייקא מתניתין דלא קתני ובליל עיבורו לא ראינוהו, שהם לא אמרו כן, אלא מתניתין תני עובדא היכי הוה. אבל מדברי הר"ב לא משמע הכי, שכתב ובמה שאמרו ובליל עיבורו לא נראה אפשר וכו', נראה בהדיא דסבירא ליה שהם אמרו כך. ולא הבנתי כוונתו, חדא דיוקא דמתניתין, ותו מה להם לבא ביום שלושים ואחד, ומה היתה קבלת רבן גמליאל כיון שלא קידשוהו בזמנו. וגם מדברי הרמב"ם פ"ב דהל' קדוש החודש נראה כפי' רש"י, אבל בפירושו משמע כדברי הר"ב, ע"ע, ואחרון אחרון חביב: ד"ה קיבלן וכו' - בארוכה וכו' (ובמתן)[שהזמן] וכו'. ויש לי בזה עוד טעם אחר, שהרי בהתגלגל גלגל המעגל למזרח מתקרבת הלבנה יותר אל השמש ומצטרך יותר זמן להראות, ובהתגלגלו למערב הוא להפך, והוא מבואר:

פרק ב משנה ט

שלח לו רבן גמליאל. לא גזר כן על רבי דוסא דהוא מריה דשמעתין, משום דהוה קשיש טובא. אי נמי דנודע לו דרבי דוסא קבל דבריו למעשה, כנראה ממתניתין דאמר לו אם באים אנו וכו':

במקלך. והא דלא גזר עליה שיתענה ביום כיפורים שלו, הוא דודאי רבי יהושע לא יפרוש מן הצבור אלא דירצה להחמיר על עצמו

להתענות שני ימים:

פרק ג משנה א

ויאמרו מקודש. שתי פעמים, מפני שאז הבית דין הם במקום העם. אבל נראה שגם בית דין אומר תחילה מקודש:

הרע"ב ד"ה ראוהו וכו' - בליל שלשים וכו'. פי' נגהי שלשים ואחד: ד"ה יעמדו שנים ויעידו, - מתניתין וכו'. דבכאי גוונא אמרינן עד נעשה דיין אף על פי שכולם היו עדים, אבל להיות עד ודיין לא והיינו דסיפא, הרז"ה:

תי"ט ד"ה עד וכו' - וה"ה נמי (עד)[אם ליל] שלשים וכו'. פי' והוה קמ"ל שאפשר לקדש החדש קודם יום שלשים, דנראה דעל כרחך האי ליל שלשים אינו כאותו שהתחיל בו שהוא נגהי שלשים ואחד כנ"ל, דאם כן מאי קמ"ל והא מרישא שמעינן ליה. ועוד מאי שתי לילות דקאמר. אבל קשה לי טובא בדברי התי"ט למה לא יקשה על הר"ב, דאי איירי בלילה שאחר כ"ט דהיינו תחלת ל', למה נקל בספק חשיכה כיון שאפשר לו לקדשו בזמנו ביום ל', וכדאמר הרלב"ח. ועוד דנראה דאי הוה אמר והוא הדין נמי הוה ניחא ליה, ואין לזה קשר עם מה שקדם לו, ע"ע. אבל הנראה לי בדבריו כן הוא, והכי קאמר דאף על גב דאם נחקרו העדים ביום ולא הספיקו לומר מקודש עד הלילה דקמ"ל דלא הוי כגמר דין, היינו דוקא כשחשיכה ודאי, אבל אם ראוהו עם שקיעת החמה בליל ל' נגהי ל"א וכנ"ל, אף על פי שכבר נראו שני כוכבים אפילו הכי מקדשין אותו בזמנו, שלפי האמת לא חשיב לילה ממש עד צאת כל השלשה כוכבים, ודיוקא דקאמר ראוהו עם שקיעת החמה וכו' ונתן זמן לראייה ולומר מקודש, דאי לא תימא הכי הו"ל לקצר ולומר אם ראו הירח ויש שהות לומר מקודש קודם צאת הכוכבים מקדשין אותו ותו לא, דר"ל טעמא דלא חשיב וכו', אלא הכי קאמר ויש שהות קודם צאת כל השלשה כוכבים מקדשין אותו אף על גב דהוי ספק חשיכה דלא חשיב לילה ממש עד צאת שלשה, ומינה דכל שכן הוא אם נחקרו העדים ביום ויצאו רק שני כוכבים דמקדשין, וקם ליה הר"ב בשיטת הרלב"ח. והא דהקשה עליו דמאי שתיק תלמודא מהא, לא קשיא דדי לנו מה שגילו לנו בהנהו קולי דחשיב הרמב"ם סוף פ"ג דמינייהו נשמע דקידוש בזמנו עדיף לן, ודו"ק שהרב האריך לחזור ולהזכיר בו מיהו ליל ל', וכוונתו לאפוקי ליל כ"ט, דאז לא מקילינן ביה משום דיש זמן כל היום:

ד"ה ראוהו וכו'. למעוטי בבא בתרייתא דאיירי דוקא בבית דין של שלשה:

ד"ה יעמדו וכו' - מוסיפין עליהן וכו'. ואי נמי כדכתיבנא לעיל (פ"א מ"ז) משם המדרש, שנתקדש על פי הקב"ה ומשה ואהרן:

פרק ג משנה ב

מפני שהוא קרן. פי' שהוא לבדו בין החלולים איקרי קרן, ולכך לא תני מפני שנקרא קרן, דלא אתא למעוטי את שם עצם א', דפשיטא דלא

נקרא שופר:

תי"ט ד"ה חוץ וכו' - דוקא של שור וכו'. משום דבכור הוא הזכר דכתיב, (שמות לד,יט) וכל מקנך תזכר:

דוקא של זכר וכו'. חדא דיובל מתרגמינן, (יהושע ו,ה) דכרא. ועוד דהוה אמינא דבעי כעין דיצחק שזכר היה. ולי נראה דדבר בהוה, דסתם שור לחרישה עומד, (משלי יד,ד) דרוב תבואות בכח שור:

א"נ דהתם וכו'. אף על גב דגם וקרני ראם הוא דרך נבואה להודיע חזקו של יהושע, מכל מקום גבי תיש דכבר קראו שופר לא קפיד קרא לקראו קרן דליכא תו למיטעי, מה שאין כן בפרה דלא קראו שופר בשום מקום. וא"נ דהו"ל למימר וקרניו לשל ראם מדאייתר קרן שמע מינה דלדרשא אתא:

ד"ה שנאמר וכו' - י"ל וכו'. פי' דאיירי בתקיעה גופה. אי נמי משום דמייתר קול השופר וצ"ל דאתא קרא לאשמועינן דשופר איקרי קרן: ד"ה בקרן וכו' - בלא קרן וכו'. זה הדיבור קשה, ובעל חכמת מנוח (לתוס' כו,א) ובעל אפריון שלמה נדחקו בישובו, אבל חידושי הלכות

(למהרש"א) הגיה, דבעלמא שופרות איקרו שופר, והיא היא כהגהת התי"ט. אבל הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא, וזה דנראה דתוס' לא תירצו קושית המקשה במ"ש דאדרבה מינה מוכח וכו' דלימא דרבנן לא מודו ליה האי הוכחה, אלא דסבירא ליה דלהכי כפל קרא קרן ושופר לומר דשתי שמות איקרי, מה שאין כן דפרה דלא נקרא שופר. וי"ל בדקדוק בדברי רבי יוסי דהו"ל למימר אף הקרנים נקראו שופר כדכתיב תחלה קרן ואחר כך שופר, ולאפוקי מתנא קמא דפסול דפרה משום דנקרא קרן. וי"ל דרבי יוסי מודה בשאר חיות דקרנם עצם אחד דאינו שופר שהוא שפופרת אבל קרן איקרי, ואם כן האי קרא דכפל קרן ושופר דחדא מינייהו מיותר והיינו קרן דיותר צודק, שם שופר אתא לאשמועינן רבותא דגם השופרות החלולים נקרא קרן, והיא הוכחה גמורה, דאי להורות דאיקרי הכי והכי לשתוק משופר דודאי בשם זה לא חולק שום אדם שהרי הוא שמו האמתי כדמוכח בשל סיני, ולכך כתבו התוס' מיניה מוכח וכו', דודאי לקראו קרן אתא, ואם כן לא מצי למילף מיניה אלא חדא דאיקרי קרן. אבל עוד צריך הוכחה שזה נקרא שופר בלא קרן כדמייתי רש"י דכתיב במשוך היובל ולא נזכר קרן, וכתיב קול השופר ללמד דדוקא הנקרא בשני השמות הוא הכשר לאפוקי פרה. ובהא אתי שפיר מה שהיה קשה דאכתי לימא דשל יובל דוקא שהוא האיל כשר דביה איירי תרי קראי, דאם כן לשתוק מקרן, אלא ודאי בא לומר דכל הנקרא בשני השמות כשר למעוטי פרה דגרע משום דאיקרי קרן לבד ונתמעט משופר, מה שאין כן יעל דאיהו שופר ולא נקרא קרן, ונמצא העדרו יפה ממציאות הפרה. ובירושלמי חילק בין יעל לפרה בטעמא דאין קטיגור נעשה סניגור:

פרק ג משנה ד

הרע"ב ד"ה שמצות וכו' - ודוקא במקדש וכו'. ובהכי דייקא מתניתין דגבי ראש השנה קתני שופר של ראש השנה משום דתמיד איתיה ביה ומצוה בו, אבל בכאן לא תני של תעניות אלא בתעניות, מפני שמצות היום בחצוצרות ולא בשופר. אי נמי משום דשני שינויים שיש בראש השנה פיו של זהב ופשוט, יומא גרים אי משום כבוד יום טוב אי משום תפילה, לכן תני של ראש השנה, ועוד דקבוע הוא, אבל בכאן ליכא קביעות זמן דאפשר שלא תבוא צרה לעולם וליכא גרמא דיומא:

אבל בגבולין בזמן וכו'. דהיינו בראש השנה, ובזמן שיש וכו', דהיינו בתענית:

תי"ט ד"ה בתעניות וכו' - הצר וכו'. וצר זה שם הצרה הוא, כמו (תהלים ד,ב) בצר הרחבת לי, ואינו תואר:

פרק ג משנה ה

הרע"ב ד"ה שוה וכו' - פירוש אחר לתקיעה וכו'. לפירוש זה רבי יהודה פליג אתנא דמשנה ג':

פרק ג משנה ו

ודבקו פסול. וכל שכן אם לא דבקו, הר"ן:

ואם לאו כשר. אפשר דקאי אסתמו, וקמ"ל דאם לא סתמו אף על פי דמעכב התקיעה כשר, והכי אמרו בירושלמי ופסקוה הפוסקים:

הרע"ב ד"ה נקב וכו' - ואם חסר וכו'. ולרבותא נקט אם מעכב וכו', דסד"א כיון דכל הקולות כשרות לשופר ליכשר, קמ"ל דפסול, וכל שכן בסתמו שלא במינו דהו"ל שופר ודבר אחר, וכן אם לא נשתייר רובו, דאי לאו הכי בטל מתורת שופר:

תי"ט ד"ה שופר וכו' - ונראה מדבריו וכו'. אי לאו דמסתפינא הוה אמינא דלמא משום דדבק שברי שופרות הוי יותר חידוש כדאסיקו התוס'

(כז,א ד"ה שופר) עצמם, דאין סופו להפרד כל כך, ואם כן מתניתין זה אף זה קתני, ולמאן דאמר דפסיל דוקא בנסדק כולו איצטריך הא דדבק שברי שופרות, דאיירי אפילו נשאר שיעור שופר כנגד הפה, וגם מתניתין זה אף זה:

פרק ג משנה ז

לתוך הבור. מסתברא הברתו דבור רבה מדות ודות מפיטם, ובהכי

מתניתין זה אף זה:

שמע יצא. משום התוקע לתוך הפיטם נקט שמע, דקאי אף התוקע שגם הוא עומד בחוץ ואפשר שישמע קול הברה, וכן דקדק השו"ע סי'

תקפ"ז, שבתוקע לבור ומערה תלה השמיעה בעומדים חוץ להם, ובתוקע לתוך החבית תלאה בתוקע עצמו. וכעין זה אמרינן בגמרא (כח,א), גבי תוקע לעצמו דמפיק רישיה ושופר בבור וקא מערבב קלא:

וכן מי שהיה. לכאורה נראה דכל האי בבא ייתור נפיש, דהא ברישא הוה מצי למתני אם קול שופר שמע וכיון לבו יצא ואם קול הברה לא יצא אף על פי דכיון לבו. וי"ל דלא ערבינהו מתרי טעמי, חדא דלעיל איירי אפילו בתוקע עצמו כנ"ל דלא שייך למיתני וכיון. ותו דבעי לאשמועינן דדוקא בבית הכנסת לא בעינן כוונת משמיע לאותו שומע דשליח צבור תוקע לאפוקי השומע מיחיד בעלמא:

זה כיון לבו. נראה לי דבהא קמ"ל דמאי דתנן אם כיון לבו במכוין לצאת איירי ולא במכוין לשמוע, שהוא קול שופר ולא קול חמור, כדדחינן בגמרא (כח,ב), וז"ש אף על פי שזה שמע וזה שמע, פי' שידעו שהוא קול שופר, זה כיון וזה לא כיון לצאת:

פרק ג משנה ח

ידיו של משה. אין קושיא זו כפשוטה דכמה ניסים עשה משה רבינו ע"ה בנטיית ידו, אלא הכי קאמר דאי ביה תליא מילתא למה היה מניח ידו להגביר את האויב, וז"ש וכי תעלה על דעתך שבכאן היה ידיו מעלות או מורידות, אם כן למה לא עשה כיהושע שלא השיב ידו בכידון עד גבר ישראל, אלא ודאי דלא הוה בידו, וטעמא איכא בדבר. ונראה שבשביל כך היה ידי משה כבדים, וכן אמרו במכילתא (יז,יב), יקר חטא על ידיו של משה באותה שעה ולא היה יכול לעמוד בו, ולכן כל עוד שישראל היו מסתכלים כלפי מעלה היו מתגברים ואז היה כח במשה להרים ידיו, וכשהיו מתרפין היו נופלים דידיו כבדים וצריך להניחם. וקרא הכי קאמר כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, פי' היה האות שישראל היה גובר, ר"ל באותו רגע עצמו, וזהו סמיכות וי"ו של וגבר, ואילו כתב כאשר גבר ישראל ירים משה ידו, הוה משמע שעושה כן משמחתו ולזרזם ברדיפת הנצוח, אבל בכונה הקדים המסובב לסיבה להודיע תכיפות שני הענינים הגבורהי וההרצה. הא למה זה דומה למה שאמר הכתוב גבי לבן, (בראשית כד,כט) וירץ לבן אל האיש, וכתיב בתריה, ויהי כראות את הנזם וכשמעו את דברי רבקה ויבא אל האיש, שאיחר את הקודם לרמוז אל מהירות המרוצה שלו להיותו להוט אחר הממון, ואילו היה כאשר פי' התי"ט, הי"ל לומר כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ועוד דקשה למה מניחם ליאש את לבם ולהכניס את ישראל בסכנה, דשמא בעוד גבר עמלק יהרוג קצת מהם או יכם, ועוד דמה לי תו הא דנחש שלפי' התי"ט הוא כפל הענין. ולדידי ניחא דבההיא דעמלק קמ"ל דשלוחו של אדם כמותו, ומה שהיה משתנה כוחו של משה בזכותן של ישראל, ובההיא דנחש אשמועינן דשינויים של משה הכל לפי הזכות:

פרק ד משנה א

אלא ביבנה. הר"ב כתב דהוא הדין שאר מקומות שגלתה סנהדרין. אבל הרמב"ם לא הזכירו בפירושו, ואי סבר דביבנה דוקא נראה דטעמיה משום שהוא היתה הנסיעה הראשונה שנסעו אליה מירושלים, ומפני כבודו של רבן יוחנן בן זכאי שהיה נשיא האחרון שנהג נשיאותו בזמן בית המקדש, אבל תנא קמא, ואמרו לו, סבירא ליה שלא יהיה רבן יוחנן בן זכאי חולק כבוד לעצמו:

הרע"ב ד"ה אבל וכו' - ולא בגבולין וכו'. התוס' (כט,ב ד"ה אבל) הקשו, דמאי שנא מלולב שהיה ניטל [אפילו] בגבולין יום ראשון בזמן בית המקדש. ותירצו דאין בלולב אלא טלטול (וכלומר דליכא למגזר כל כך שמא יעבירנו), אבל תקיעה חכמה (ואיכא למיגזר דלאו כולי עלמא ידעי לתקוע):

ד"ה בכל מקום שיש בו בית דין וכו'. פי' בית דין של עשרים

ושלשה, כן כתב הרא"ש משם רש"י. והכי מוכח ממה שפירש הר"ב

סוף ד"ה אלא ביבנה אבל לא בבית דין של עשרים ושלשה, משמע דתנא קמא סבר דדוקא בו תוקעין. אבל הרמב"ם בפ"ב ה"ט מהל' שופר, לא כתב אלא בית דין סמוך בארץ ישראל ושקידשו את החודש. וגדולה מזה סבר הרי"ף דהוא הדין בית דין מובהק. ולפי' רש"י קשה דאם כן אמאי מחלקינן בגמרא (כט,ב), בין תנא קמא לאמרו לו, בהא דבית דין של אקראי, יותר הוה מסתבר לפלוגי בינייהו בבית דין דעשרים ושלשה, דתנא קמא דוקא דעשרים ושלשה, ואמרו לו סברי כל בית דין סמוך. וי"ל דדומיא דיבנה קאמר, ור"ל שיהיו ראוים גם לדיני נפשות. ועוד דאם כן הו"ל מחלוקת רחוקה בין רבי אלעזר לאמרו לו:

פרק ד משנה ב

אלא בבית דין. מדלא תני אלא בה בלבד, הכא רמיז המעלה האחרת דלא תנייה תנא, דביבנה דוקא בית דין דהיינו בפניהם מכלל דבירושלים אפילו שלא בפניהם. וגם דמשום הכי היו תוקעין סביבות ירושלים דהיינו שלא בפני בית דין שלהם, דאם לא כן מאי רבותייהו מכל שאר המקומות כיבנה וחברותיה:

תי"ט ד"ה ועוד וכו' - פירש במשנה וכו'. באמת קושיא זו גדולה הוא על התוס' (כט,א ד"ה אבל), שרצו לישב את רש"י דאיך לא ראו שהוא כתב בבניינה. ודוחק לומר דלא היה זה לפניהם. ונראה דמ"ש רש"י בעודה בבניינה, היינו אחר גלות סנהדרין, כמ"ש בפרקין (לא,א), שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים ומירושלים ליבנה וכו', ויתרון ירושלים היה קודם גלותם ליבנה שעדיין היתה בבניינה, והתוס' שכתבו, והא דקתני כל עיר שהיא רואה וכו' והיינו לאחר החורבן, קאי אסיפא דמתניתין וביבנה לא היו תוקעין וכו', שאז תיקן רבן יוחנן בן זכאי לגרוע כח יבנה משל ירושלים. ובמאי דכתיבנא יש טעם לחלוק בין ירושלים ליבנה, מפני שעדיין היה בית המקדש קיים והיו תוקעין בו. וסברא זו יותר מרווחת משל הראב"ד שכתב (הל' שופר פ"ב ה"ח), שאפילו אחר חורבן היתה ירושלים יתירה על יבנה. ולדידיה י"ל שכל זמן שהיה בית המקדש בנוי ראוי ליתן לו כבוד זה שיתקעו דוקא בו, קל וחומר מלולב שהיה ניטל בגבולין בזמן בית המקדש, כדתנן בפ"ג דסוכה מי"ג, ואפילו הכי בירושלים היו מוליכים כל העם לולביהן מערב שבת (כדתנן להר הבית), וכל שכן שופר שהיה אסור במדינה, ואחר החורבן ראו ליתן כבוד לירושלים שבהיות בה בית דין יתקעו בכל תחומה. ועל כרחך לומר דמשום כבוד נגעו בה, דאי דוקא משום דבית דין מזהירין כנראה מדברי הרמב"ם (פ"ב ה"ט), אם כן לדידיה למה הותרו את ירושלים אפילו בבניינה על יבנה אחר החורבן, אלא ודאי דהתקינו בכך משום כבודה של ירושלים. ומה שכתב התי"ט משום ידיעת קביעות החודש, לא נראה חדא דאם כן למה אסרו (ל,א) היושבת בנחל ובראש ההר אף על פי שהם קרובים ויכולין לבא. ועוד דמסתמא היתה מתפשטת ידיעת הקביעות למקומות הרבה על ידי עירובי תחומין. ועוד שנדחק הרבה בפי' רש"י לומר דמ"ש אבל לא במדינה לאו כללא הוא. ועוד דיגיד עליו ריעו משנה ג', דהתם מקדש דוקא אבל בירושלים הוא כמדינה יום אחד. ועוד שיסודו על דאין איסור שבות במקדש ורש"י לא הזכיר זה אלא הר"ב. גם קשה לי על פי' הרמב"ם שפירש במקדש היינו כל ירושלים, אם כן אמאי מחסרינן מתניתין דועוד זאת דקאמר בגמרא (ל,א), מאי ועוד זאת אלימא כדקתני זאת מיבעי ליה, ומשום הכי מחסרינן מתניתין וכדכתב הר"ב. והניחא לרש"י דמקדש דוקא אבל להרמב"ם ועוד א"ש על דהיתה ירושלים יתירה גם בזאת. וי"ל ודוחק דבבא דר"פ לא הזכירה ירושלים. ועוד דלא היתה יתרונה על יבנה כי אם על כל המדינה:

פרק ד משנה ג

זכר למקדש. בגמרא (ל,א) אמרינן, (ירמיה ל,יז) ציון היא דורש אין לה, מכאן דעבדינן זכר למקדש. ומתניתין הכי קאמר שבעה, באופן שיהיה זכר למקדש, והזכר הוא במה שאינו ניטל בשבת, דאילו היה דוחה שבת לא תעלה ציון על לבם, אבל מדקא חזו דניטל ששה ולא שבעה והתורה אמרה, (ויקרא כג,מ) ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, מיד יתנו על לב לזכור את ציון. וגם בתקנת איסור יום הנף יש זכר למקדש, שבזמן קיומו היה עומר מתיר, וכדתנן פ"י מ"ו דמנחות, אבל לא תני ביה זכר למקדש משום דטעם האיסור היה משום במהרה יבנה בית המקדש וכו'. אי נמי משום דכתיב, (ויקרא כג,יד) עד עצם היום הזה, כדאמרינן בגמרא (ל,ב), אבל ממילא איתיה לזכר, ומשום הכי תנייה בהדיא כאן ובסוכה. שוב מצאתי בירושלמי (פ"ד ה"ג), שיש תנא בברייתא דסבר דושמחתם לפני ה' איירי בשמחת שלמים, ולדידיה גם במקדש אינו מן התורה כי אם יום אחד, ולאפוקי האי סברא תני בלולב זכר למקדש לאשמועינן דמן התורה ניטל כל שבעה: תי"ט ד"ה במדינה וכו' - אבל לולב וכו'. ובהכי אשכחנא צריכותא להאי מתניתין שכבר נשנית בסוכה, אלא דבמאי קאמרה דבמדינה שבעה

יהבא טעם למאי דלא יחלל שבת לולב כשופר, משום דלולב איתיה ששה ימים, ואגביה תני סיפא. והר"ן ז"ל תירץ בענין אחר הביאו התי"ט פ"ג דסוכה מי"ב. ונראה לי שיש רמז בפסוק למה שהלולב היה דוחה שבת ביום ראשון בזמן המקדש ולא אחר כך, דכתיב, (ויקרא כג,מ) ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' ושמחתם וגו', דלא שייך למקרי ראשון אלא לגבי שני ושלישי דבתריה, וכעין שכתבו המפרשים במדרשי רז"ל (ויק"ר ל,ז), וכי יום ראשון הוא והלא חמשה עשר הוא, דכתבו דהו"ל למימר ולקחתם לכם ביום חמשה עשר, עיין בדבריהם, באופן דאחד משותף לשנים, והכי קאמר קרא כשיום חמשה עשר יהיה נקרא ראשון והיינו שישראל יטלו במקדש שבעה ימים אז תקחוהו בגבולין, לאפוקי כשאין בית המקדש קיים דלא מקרי אחד לגבי לולב:

ולתירוץ הראשון וכו'. אינה כל כך ראיה, דשופר במקדש הוו בהדיה חצוצרות ולא שייך למתני זכר למקדש, אבל לולב בארבעת מיניו

שוה במקדש כבמדינה:

פרק ד משנה ד

נשתהו. אנוסים היו על ידי ישמעאלים שעכבום:

בכל מקום. פי' אפילו לא יהיה רחוק ממקום הועד:

הרע"ב ד"ה שאפילו וכו' - מ"מ לא יהיו צריכים וכו'. דאם כן נמצאת מכשילן לעתיד לבא, גמרא (לא,ב). והטעם שלא ירצו לטרוח כל

כך:

תי"ט ד"ה ונתקלקלו וכו' - אבל הרמב"ם (פ"ג ה"ה) - וכו'. מדלא השיגו הראב"ד נראה דדברים בגו. ואפשר לומר דמשום דאמרינן בערכין

(יא,א), דלרבנן אין השיר מעכב, הוקשה להרמב"ם דאם כן למה גזרו שלא לקבל העדים כשלא נתקדש בזמנו דעדיף טובא, ולמה ידחה הגדול מפני הקטן. ועוד דהוקשה לו דלחשוב קלקול בקרבן כמו שהקשו התוס' (ל,ב ד"ה ונתקלקלו), ומה שמתרצים הם לא סבירא ליה להרמב"ם, שהרי כתב, ואי אפשר שיקריבו מוסף אחר תמיד של בין הערבים. ומה שתירצו ז"ל קשה, דסוף סוף אותו הקרבן מה היה דתמיד של בין הערבים למה לא אמרו שירתו למאן דאמר שלא אמרוה כלל, וכן כתב הוא ז"ל שעיקר הקלקול היה בקרבן, וזה כשהגיע זמן תמיד של בין הערבים עשו עולה סתם לשם עולה, ולא החליטוה לשם עולת בין הערבים משום דאי אפשר למוסף אחריה, וגם הלוים לא אמרו שירה עליה כל עיקר מהאי טעמא (דאין אומרים שירה אלא על קרבנות חובה של צבור כדאמרינן פ"ב דערכין (יא,ב), והרמב"ם פ"ו ה"ח דהלכות תמידין), ונמצא קלקול של הקרבן לא יגלה ולא יתפרסם אלא מפני שלא אמרו שירה, ומשום הכי חשיב תנא מאי דאוושא ומאי דאתפרסם, אבל לעולם שעיקר התקנה היתה מחמת קלקול קרבן, כך נלע"ד ליישב סברת הרמב"ם:

פרק ד משנה ה

אבות. הזכיר שלש ראשונות ושלש אחרונות, להורות שלא נתקן בהם שום תוספת, הר"ן:

תי"ט ד"ה וכולל וכו' - אף על גב דבקרא וכו'. גם הרמב"ם כתב כן, אבל תמהתי שהרי בגמרא (לב,א), מייתי תחילה לזכרונות ושופרות

מברייתא דבין רבי אליעזר ובין רבי עקיבא ילפי להו מפסוק, שבתון זכרון תרועה, דפרשת אמור, והדר בעי מנין שאומרים מלכויות ומייתי ברייתא אחרינא, רבי אומר אני ה' אלקיכם, דהוא הוא פסוק הנ"ל דרבי אליעזר ורבי עקיבא, ואחר כך בא רבי יוסי בר יהודה ויליף לה מקרא דוהיו לכם לזכרון לפני אלקיכם, אני ה' אלקיכם מה תלמוד לומר אני ה' אלקיכם, זה בנה אב לכל מקום שנאמר בו זכרונות יהיו מלכיות עמהם, ע"כ. והשתא קשה לי אמאי שבקו ילפותא דרבי דבעלמא הלכתא כוותיה. ועוד דמפיק לה מפסוק דרבי עקיבא הנ"ל. ולפי זה אתי שפיר מאי דמקדימין מלכיות. ותו דבהא נמי אתי שפיר מתניתין דפ"ב דתענית מ"ג, דתנן ואלו הן זכרונות ושופרות, ולא תני מלכיות, והתי"ט הקשה שם דהא הר"ב כתב כרבי יוסי בר יהודה דכללא כייל, והוצרך לכללא דאין למדין מן הכללות. ואילו לדידי אתי שפיר דלא נאמרו מלכיות אלא לשל החדש הנזכר ראש השנה ויום הכיפורים, אבל בפסוק דעל הצר הצורר אתכם, דמיניה ילפינן לתעניות כדלעיל פ"ג מ"ד, לא כתיב אלא והרעותם ונזכרתם דהיינו זכרונות ושופרות. ועוד אי כרבי יוסי בר יהודה קרא אקדים שופרות לזכרונות ומלכיות, ואף על גב דבמלכיות נימא טעמא דכתב התי"ט, מכל מקום שופרות הו"ל לאקדומיה לזכרונות דקדמי בקרא:

ד"ה למה וכו' - למה הוא מזכיר וכו'. ואף על גב דרבי יוחנן בן נורי סבירא ליה אם אמר שלשה שלשה מכולן יצא, מכל מקום לכתחילה

מודה דיאמרו עשרה, וכל שכן דתני בברייתא (לב,א), ושמא בפוחת לא יפחות משבעה, והיינו לכל ברכה, ואם כן על זה קאי רבי עקיבא, והגמרא דקאמר למה מזכיר עשרה, לאו דוקא אלא משום דהכי תנן במתניתין:

פרק ד משנה ו

תי"ט ד"ה אין פוחתין וכו'. ואף על גב דקיימא לן כרבי יהושע (יא,א), דבניסן נברא העולם, כבר תירץ ר"ת (כז,א ד"ה כמאן), ואמר דגם איתא לדרבי אליעזר, והיינו דבתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד ניסן, ע"כ:

ד"ה מעשרה וכו' - וכדלקמן בסמוך וכו'. ר"ל דבגמרא (לב,א), אמרינן דשלשה שלשה דקאמר רבי יוחנן בן נורי הם כנגד תורה נביאים

וכתובים כדמייתי התי"ט בסמוך, אבל יותר היה לו להביא מריש פ"ג דמגילה (כא,ב), דמוכח בהדיא דנביאי חשיבי:

קדמו לנביאים וכו'. ולעד"נ משום דכתובים עדיפי הכא סדרא, דעשרה פסוקי אסמכוהו רבנן אעשרה הילולי, ומסתמא מאן דאמר כנגד עשרה דברות או עשרה מאמרות לא פליגי, אלא דמוספי טעמא אחרינא, דהא טעם דהילולי עדיף טובא דאיירי בשבחות הקב"ה, והוי כעין מאי דשבחינן בצלותא דמוסף, ובירושלמי לא שייך אלא דא בלחוד:

ד"ה אין מזכירין וכו'. לא במשנה נזכר כן כי אם בגמרא (לב,ב), כשמביא פסוקי דפורענות. ולי נראה דמקדימים זכרון משום דנפישי טובא דפקדונות הרי הם כזכרונות אין צריך לסתומי, דלא כרבי יוחנן בן נורי דסבר דכולל מלכיות עם קדושת היום, ולהכי מייתי מלכות תניינא דעל כרחך לא לדכריה אלא בברכה שניה:

פרק ד משנה ז

תי"ט ד"ה השני וכו' - אלא שליח צבור וכו'. וכן הוא ברוב קהלות קודש ספרד:

ובשעת השמד וכו'. ובהכי דייקא מתניתין דהו"ל למימר השני העובר לפני התיבה מתקיע, אלא דרצה לרמוז דהיה מתקיע העובר הראשון:

ד"ה מתקיע וכו' - דהתם וכו'. דאם מובטח בעצמו שלא יתבלבל רשאי, כדפסק השו"ע (סי' קכח ס"כ), והכא לא תני לה משום דהכא רמזיה ברמז לבד, אבל בנשיאות כפים דתני בהדיא תני נמי (ברכות פ"ה מ"ד), ואם מובטח וכו':

ד"ה ובשעת וכו'. מדקתני ובשעת ההלל מכלל דבראש השנה ליכא הלל, גמרא (לב,ב). ופי' דהו"ל למימר השני מתקיע והאחד מקרא את ההלל. וגם משום הכי לא הקדים לשנות דין ההלל, שהרי קודם מוסף הוא אלא דליתיה בראש השנה, ותחילה תני דין ראש השנה דשייכא הכא ואחר כך דהלל:

פרק ד משנה ח

של ראש השנה. אף על גב דאפילו מילה דחמירא אין מכשירים דוחין שבת, איצטריך תנא לאשמועינן הוא הדין ביום טוב, אף על פי

דקיימא לן דשופר חמור דלזכרון עביד, מכל מקום גזרי רבנן במכשירים: אין מעבירין. בהני תרי קמאי דאיסרייהו מחמת עצמן וכן בחותכין תני אין, ובתלת מציעאי דאינהו משום גזרה תני לא, לפלוגי בינייהו. אי נמי משום דמציעאי מצי אתי לאיסורא דאורייתא תני להו בלישנא דאורייתא, דהיינו לא תעשה מלאכה:

לא עולין. עיין מה שכתבתי ריש פ"ה דיום טוב:

תי"ט ד"ה שופר וכו' - והוא הדין וכו'. ולי נראה דאי תני ליה גבי לולב, הוה אמינא דטעמא הוי שמא יחתוך אחד מארבעת מיניו, קמ"ל גבי שופר וכל שכן בלולב. אי נמי מתניתין איירי מתחילת תקנת רבי יוחנן בן זכאי שהתיר התקיעה בראש השנה במקום בית דין. ואי תני להני דיני בלולב הוה אמינא דדוקא התם דידע יום טוב מתי הוי גזרו, אבל הכא דזמנין דמקדשי לתוך היום ולא הוה ידע מעיקרא אימא דלא גזרו ביה משום דהוו להו כאנוס, קמ"ל הכא וכל שכן בלולב:

ד"ה אבל וכו'. בגמרא (לג,א) מייתי ברייתא דתני מתעסקים ברישא ואין מעכבין בסיפא, ומקשינן דיוקא אדיוקא דמתעסקים משמע דלכתחלה אמרינן להו תקעו והדר תני אין מעכבין דמשמע עיכובא הוא דלא אבל תקעו לא אמרינן, ומוקי לה כאן בקטן שהגיע לחינוך וכו'. אבל במתניתין דמתחיל באין מעכבין לא שייך למידק משום דזו אף זו קתני, לא מבעיא דאין מעכבין אלא אפילו מתעסקים. ולישנא דאבל נראה דקאי אעד שילמדו, וכלומר דאפילו דהגיעו לחינוך בעינן שיהיו ראויים ללמוד לאפוקי חלוש דאין לו כח לתקוע. אי נמי דוקא עד שילמדו דאי כבר למדו לא מתעסקים דלא צריכי תו:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה