אור ברסלב

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

ביצה

סוכה

פרק א משנה א

שאור בכזית. לא שייך הכא מידי אלא מייתי כאן תלת מילי [גבי יום טוב] דקולי בית שמאי וחומרי בית הלל, תוס' ריש פרקין (ד"ה

שאור). דכוונתם דעיקר כוונת התנא למתני הני תלת אהדדי. ובהא אתי שפיר מאי דאקדים תנא להו ריש פ"ד דעדיות, ובתרייהו (מ"ג) תני הני דפ"ו דפאה אף על גב דאינון קדמי בספר זרעים, אלא דתחילה תני הני תלת משום דאף הכא תני להו אהדדי לקבץ שלשתם:

הרע"ב ד"ה ביצה וכו' - וסתם ששי וכו'. נראה שכיון ליישב מה שהקשה לתוס' (ב,ב ד"ה והיה), למאן דאמר דאף ביום טוב היה יורד המן, אם כן איך נשמע מפסוק והכינו דאין יום טוב מכין לשבת. ותירצו דאם חל יום טוב מערב שבת לא היה יורד מן ולכן לא נאמר והיה ביום הששי אלא הששי ומשמע הששי המיוחד שהוא ראוי להכנס ולא בששי שהוא יום טוב, ע"כ. ולכן כתב הר"ב וסתם ששי חול, כלומר לאפוקי יום טוב שחל להיות בערב שבת, ור"ל דדבר הכתוב בתדיר. ולעד"נ דלא צריכים לומר שלא היה יורד ביום טוב שחל להיות בערב שבת כמו שכתב התוס', אלא היה יורד והיו אוכלין אותו כמות שהוא בלי אפיה ובישול, וכעין שהיו עושין תמיד החסידים והחכמים, וכמ"ש בזוהר פרשת בשלח דס"ב ע"ב בפסוק, (במדבר יא,ח) שטו העם, ע"ע, ולכן כתיב ביום הששי המיוחד כנז"ל, אז והכינו ולא ביום טוב שחל בששי. ואל תשיבני מהבאה מחוץ לתחום דמתוך שהותרה לצורך אותו היום הותרה שלא לצורך, והכי עדיף טפי דאי כתוס' נמצא שבהיות יום טוב בערב שבת היה צריך לירד להם ערב יום טוב לשלשה ימים, וזה לא נזכר בשום מקום:

תי"ט ד"ה ביצה וכו' - בש"ס וכו'. איברא דהכי אמרינן מעיקרא, אבל בתר הכי דאמרינן דכל יום טוב אסור משום גזרה וכדכתב הר"ב

לקמן, מתניתין עסיקא בכל יום טוב:

והא דנקט יום טוב וכו'. אין הרגשו למאי דמוקמי לה ביום טוב דודאי מדתנייה הכא ודאי דביום טוב איירי, אלא אבית שמאי ובית הלל קבעי דמאי לא איפלגו בשבת. אבל מאי דתריץ דהוה אמינא דיום טוב אחר שבת לא ליתסר דבחול וכו', לא ידענא איך תיסק הכי אדעתיה. ונראה לי דביום טוב שכיחא טפי ההנאה מאכילת הביצה יותר מנולדה בשבת דאינו יכול אלא לגומעה חיה וזה אינו שוה לכל נפש. ועוד י"ל דנקט ליה ביום טוב לאפוקי מדרב נחמן דמוקי מתניתין בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה, ופרכינן דאם כן נפלוג בתרנגולת ובביצתה, ובהכי אדחיא אוקמתא דרב נחמן, והשתא אי נקט לה בשבת לא הוי מצי למפרך הכי, דתרנגולת צריכה שחיטה ובישול דאסירי בשבת ועל כרחך נקטינן ביום טוב:

פרק ב משנה ז

גדי מקולס. נראה לי דהוה סבירא ליה כרבי יוסי הגלילי (פסחים פ"ז מ"א), דאמר נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו, ולכן לא היה חושש לנראה כאוכל קדשים בחוץ, ורבנן סברי דאפילו הכי אסור, דהא אפילו בשר שחוט כבר אסור לומר בשר זה לפסח, פסחים דנ"ג,א':

פרק ב משנה ח

הרע"ב ד"ה אף וכו' - דגזרינן קרצוף וכו'. ומשום הכי חזר ושנה אין מקרדין, להראות שמפני גזרת קרוד נאסר הקרצוף:

פרק ב משנה י

תי"ט ד"ה עגלה וכו' - וכדבריהם מוכח וכו'. אין כאן אפילו ידים מוכיחות, שהרי שם סמיכה מיוחדת לטומאת מדרס שכולל חמשה

דברים שהזב מטמא במדרסו, עומד יושב שוכב נתלה ונשען. ומה שהוסיף ועוד, גם לתוס' ליקשי שהרי עין כל רואה שהקטן נסמך עליה. אלא דבגמרא (כג,ב) מפרש והולך מילי מילי דמתניתין, וניטלת בשבת דאיכא תורת כלי עליה. וגם זה פשיטא דמהיכא תיתי לאסרה דמאי שנא מכסא של קטן. ובהכי אזלא לה קושיא לתוס', דודאי אורחיה דתנאי למתני מילי טובא אף על גב דאית בהו קצתן פשוטות. וראיה ממשנה שקודם זו טמאה משום קבול דפשיט הוא וטובא דכוותיה. ואי בעית אימא דהכי קאמר אף על גב דעגלת קטן טמאה משום מדרס וכשהיא טמאה ודאי לאו בת טלטול היא, מכל מקום ניטלת מן הסתם בשבת ולא חיישינן לטומאה, אף על גב דתינוק לאו בר דעת הוא לידע אם נטמא אם לאו. ודע שבפ"ו דשבת דס"ו ע"א, מייתי רבא האי מתניתין לדימויי לה קב הקיטע דסבירא ליה דאף טמא מדרס, והתם פי' רש"י דהכי מייתי דכמו דעגלה טמאה מדרס משום דלפעמים יושב התינוק עליה הכי נמי הקב זמנין דמסתמיך עליה הקיטע. ולפי' התוס' אינו כל כך מרווח, דתחילת עיקר אותה עגלה היא להעמיד התינוק על רגליו וכשהולך וגדל גוררה ולומד דרך ההלוך ותמיד נשען עליה. ומה שהביא התי"ט להרמב"ם אדרבא אי לאו בסתם עגלה איירי הו"ל למימר אופן עשייתה, ולאומרו לישנא דנשען כבר אמרתי דשייכא טפי גבי מדרס והיינו סמיך והיינו נשען:

פרק ג משנה ח

אבל לא במדה. כתבו התוס' בבבא מציעא פ"ה (עה,א ד"ה בני), אבל לא במדה, פי' שלא יזכיר לו שם מדה. עיין באו"ח סי' שכ"ג ס"א:

פרק ד משנה ד

לשתי נרות. בגמרא (לב,א) לא גרסינן לה, וכן נראה ממ"ש שם, מאי שנא בסכין דלא משום דמתקן מנא באור נמי מתקן מנא, ומשני חותכה באור בפי שתי נרות. וכדפי' הר"ב משמע דמעיקרא סלקא דעתך שהיה חותך הפתילה לבדה לשני חלקים, ולכן הקשה מאי שנא, דאין לומר דמעיקרא סבר דלשתי נרות ר"ל כדי שישמשו לשתי נרות, דמאי צריך למימריה:

פרק ה משנה ב

לא עולין. גזרה דאין עולין מצויה טפי מדלא רוכבין, דכיון דעולה ואוחז בענפים עביד דתליש, ובבהמה משכח מקל בביתיה ולא מוכרח לזמורה. והא דאין רוכבין יותר צריך לזמורה לרכיבה גופה, אבל שטין אפילו היודע דלא ליתו למעבד חבית של שייטין מה שאין כן הרוכב, דאף על גב דאית ליה מקל השתא דלמא לרכס באורחא. ולפי זה מתניתין זה אף זה. וכמו כן במטפחים צריך יותר לכלי שיר ממספקים, משום דדרך שיר הוא הטפוח ונראה דדעתיה לשורר, אי נמי איפכא דטפוח שהוא דרך שיר סד"א דלא ליתסר משום דבהאי קלא לא מסתייה ולא לתקן כלי שיר וכן ספוק לגבי רקוד, ואתי שפיר כולהו בדרך זה אף זה:

תי"ט ד"ה לא דנין וכו' - אלא בכתיבה וכו'. ותוס' כתבו בפרק הזורק (גיטין עז,ב ד"ה ותיזיל), ולא תנן אין מגרשין משום דלא ססיקא ליה משום דשכיב מרע (דתקיף ליה עלמא) מותר לגרש בשבת:

ד"ה אין וכו'. עיין מה שכתבתי בפ"ק (מ"ה) דמגילה, שלפי מ"ש התוס' במכילתין דהכא דל"ז ע"א ד"ה ורמינהי משילין, מתניתין דהכא מיירי לענין שבות. ולפי זה מה שכתב התי"ט כל ענין עונשין לא שייך הכא אלא דוקא במגילה, דהתם דוקא איירי לענין מילי דאורייתא כדכתבו התוס', ולכן לא כתבו כלום אמתניתין דהכא, והתי"ט כדי נסבה חוץ למקומו:

פרק ה משנה ג

תי"ט ד"ה המוסר וכו'. בגמרא (לז,ב) אוקימנא מתניתין בשני רועים, דייקא נמי דקתני לבנו או לרועה, ומשום הכי כרגלי הבעלים כדאמר הר"ב. ובודאי דבבן גדול איירי כדכתב הרא"ש (סי' ד). ורבותא קמל"ן דאף על גב דאחד מן הרועים הוא בנו ומסתמא לו ימסרנה, מכל מקום כיון דאיכא רועה אחר שיכול למוסרה לו משום הכי כרגלי הבעלים:

פרק ה משנה ד

הרע"ב ד"ה שאין וכו' - דמיירי בעיסה וכו'. לא דתנא קמא מיירי דוקא בעבה, שהרי אפילו במים אוסר וכל שכן במלח דקה דיהבא טעמא.

אלא כוונת הר"ב לומר שאינו חולק במלח מפני שיש מין מלח דמודה בה דהיינו גסה, אבל בדקה חולק משום ראיה במים. ולהכי יהיב טעמא מפני שאין בהם ממש דמינה מוכח דהוא הדין במלח דקה שאין ניכרת:

פרק ה משנה ה

תי"ט ד"ה כרגלי וכו' - וקשיא מאי שנא וכו'. לענ"ד אין זו קושיא, שהרי דבר זה כגזרה שאין הצבור יכולין לעמוד בה, דאיך ידעו כל בני עיר אחת שאחד עירב לצד זה:

פרק ה משנה ו

פירותיו כמוהו. בגמרא (מ,א) מוקמינן בייחדו לו קרן זוית באותה העיר, ואז הוו הפירות כרגלי המפקיד. וזהו דיוק פירותיו כמוהו, פי' צריך שיהיו פירותיו באופן כאילו היה שם וקנה שביתה שם במקום המצאו. ומשום הכי לא תני ואם עירב הוא מותר:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה