קול הרמז מועד· רבי משה זכות
סוכה
פרק א משנה א
פתיחה:
תי"ט ד"ה כתב הרמב"ם וכו' - ר"ל סוכה וכו'. פי' שצריך לעשותן קודם יום טוב ולכן הקדימה למסכת יום טוב. ואולי רמז לן קרא למנהג הוותיקים שתכף במוצאי יום הכיפורים עסקי בסוכה:
דיני (דטומאה)[העומר] וכו'. וא"ת ולמה לא שנאם בפסחים כמו ששנו ניסוך המים במכילתין. וי"ל משום דבעי למתנייהו בהדי שתי הלחם, דתמיד הם סמוכים במשנה (מנחות פ"ו מ"ז, פ"י מ"ב ועוד), העומר ושתי הלחם. ועוד דשייכי אהדדי, דעומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש, כדתנן פ"י דמנחות מ"ו, ונסוך המים שוה לסוכה כדלקמן ריש פ"ד, סוכה ונסוך המים שבעה, ולהכי בא בכאן:
משנה א:
סוכה שהיא. היינו שחללה יותר מעשרים. ובהכי מתניתין דייקא שהיא גבוהה למעלה, שר"ל שהסכך הוא למעלה מעשרים ויותר, והיינו גבוהה למעלה. ואחר כך ראיתיו בהר"ן (ד"ה סוכה), ומסיים דאי לא וכו' שהיא גבוהה מעשרים, ע"כ. ובייתורא דמלת שהיא נראה דרמיז לגבוהה מעשרים ומיעטה במאי דלאו אורחא למעט כגון בכרים וכסתות, והיינו שהיא גבוהה, כלומר היא בגופה גבוהה מעשרים ואף על גב דמיעטה: ושאין לה שלש דפנות. אף על גב דבשתים וטפח כשרה, נקט שלש
משום דתנא אקרא קאי, דאי לאו הלכתא הוה צריך שלש שלמים.
ובהכי איכא קצת טעמא למאי דלא תני תנא שיעורא דשבעה על שבעה, והיינו משום דלית ליה עיקרא בקרא אלא מהלכתא גמרינן לה, אבל דבגבוהה איכא קרא דוסכות על הכפורת. וכן דשלש דפנות ודחמתה מרובה האי פשיטא מכולהו, דאם לא כן לאו סוכה היא דאינה מסככת ומגינה, ממשמעות שם סוכה משתמע הכי:
מתחלת השנה כשרה. כתבו התוס' (ט,א ד"ה ואם), דאפילו לא נפקא מינה אלא לבית שמאי לא שייך לאקשויי טעמא דבית שמאי אתא
לאשמועינן אלא היכא דפליגי תנאי אליבא דבית שמאי ובית הלל יש לו לתנא לפרש במה נחלקו. וזה כתבתי משום דהוא כלל גדול לכל דה"ג, ועיין מה שכתבתי בריש פ"ג דפאה. אבל לפרטות מתניתין כתבו עוד התוס' (שם ד"ה סוכה) משם הירושלמי, דאף על גב דבית הלל מכשירין בסוכה ישנה מכל מקום צריך לחדש בה דבר, וכן פסק בשו"ע סי' תרל"ו. והשתא סיפא אשמועינן דאם עשאה לשם חג כשרה בלי חידוש דבר, ואתי שפיר לבית הלל. ובהכי אתי שפיר דקפיד תנא לפרושי ואיזו היא וכו', כלומר דוקא בזו נחלקו לאפוקי אם עשאה תוך שלשים אפילו בסתם מודו בית שמאי דכשרה וכדכתב הר"ב, ומינה דלבית הלל אין צריך לחדש בה דבר, אבל קודם שלשים לא מבעיא שעשאה בהדיא שלא לשם חג אלא אפילו בסתם צריכה חידוש, והיינו דקתני כל שעשאה, ר"ל בין שלא לשם חג בין בסתם:
תי"ט ד"ה בית שמאי פוסלין וכו' - סוכות תעשה לחג וכו'. כן פי' רש"י (ט,א ד"ה חג הסוכות). ולעד"נ דלא צרכינן לסרס המקרא, והכי פי' דאם סוכות ישנות מותרות אם כן לא מקרי האי חג חג הסוכות דוקא שבעת ימים דהא איכא שאר יומי דקדמי, ועיקר ילפותייהו משבעה ימים שיהיו בעצם ימי סוכה. והשתא ניחא דבית הלל מפקי לשבעה ימים לעושין סוכה בכל אחד מהן כגון לחולו של מועד, ודו"ק:
פרק א משנה יא
אחת קטנה. הר"ב גורס להיפך, ואשתמיטתיה מה שכתבו התוס' במנחות פרק רבי ישמעאל (סג,ב), דההוא דמודו רבנן מיבעי ליה למתני ברישא, וכההוא דפ"ד דראש השנה (כט,ב), אחד יבנה וכו'. ובודאי שאף על פי שלפי' רש"י גריס הר"ב, דרש"י סבר דההיא דפשיטא תנא ברישא, מכל מקום התוס' הכריחו דגרסינן ההוא דמודו בה רבנן, ועיין במכילתין (יט,ב) בפי' רש"י ותוס'. ובפסחים דפ"ה ע"א כתבו תוס' (ד"ה אחד), דהיכא קודם תנא אחד אז הבא אחוריו מקדים הפשוט תחילה:
פרק ב משנה ד
תי"ט ד"ה העושה וכו'. משום איסור תשמיש במחובר מטא בה, והיינו דיוקא דבין האילנות ולא תני באילנות או על האילנות. וצריך ליתן טעם למאי איצטריך תנא למתנייה, דהא לעיל פ"ק מ"ה אשמועינן דמאי דפסיל בסכך כשר לדפנות, ומינה דאף מחובר דפסול בסכך כשר לדפנות. ונראה לי דכיון דבעינן תשבו כעין תדורו סד"א דלא ליכשר דופן פרוץ שהרוח מנשב קמ"ל. ובהכי ניחא אמאי דסמיך ליה שלוחי מצוה פטורים, דהיינו אפילו בלילה, ולמדנו התנא מלתא בטעמא דכיון דדפנות שרו הכי וכן מסתמא נעשים מדברים שאינם מגינים יפה מן הרוח, משום הכי פטורין וכדבעינן למימר לקמן, משום דקשה ליישב שם ומפני כך פטורים החולים: ד"ה שלוחי וכו' - משום דכשנחים וכו'. ומשום הכי הדר למתנייה הכא אף על גב דכבר אשמעינן בברכות גבי חתן דפטור מקריאת שמע, אלא
דהכא קמ"ל דפטור בשעת החנייה אף על פי דאינו בטל מן המצוה אלא דבהנאת שינתו במנוחה זריז טפי. ונראה לי דאף הר"ן מודה בזה דדוקא היכא דלא נמשך שום ביטול ואיסור למצוה, כי היכי דהוה סלקא דעתך בחתן ושושביניו דליכלו בסוכה וליחדו בסוכה, אבל אם השינה בבית תניחנו יותר להזדרז למחר יותר, גם הר"ן מודה דפטור. וראיה ממאי דאמרינן בגמרא (י,ב), דרב נחמן אגנינהו לרבנן בסוכה וכו', ואמרו ליה אנן שלוחי מצוה אנן ופטורים מן הסוכה, והא התם דלא הוו טרחי מידי שהכל היה מוכן ואפילו הכי אמרו דפטורים הם. ולפי זה לא נראה לי לומר דמרדכי והר"ן חלוקים הם כמו שכתב התי"ט. וגם הב"י בהלכות סוכה (סי' תר"מ ד"ה והעוסקין) נוכל למימר דסבר דשוים הם ועיי"ש:
פרק ג משנה ב
ואם מיעטן. סד"א כיון דגדלין בפיסול תו לא הוי להו תקנתא קמ"ל, תוס' ריש מכילתין (ב,א ד"ה מאי). ובהכי תירצו נמי אמאי תני תקנתא גבי הדס אינה דהיא דאורייתא:
פרק ג משנה ה
ואם נטל כשר. יצא הו"ל למימר, ותירץ הרי"א דבין למאן דאמר דטעמא דמכשירין ובין למ"ד שמפסידה, קמ"ל דאם נטלה כשר לפעם אחרת, שהרי כבר הוכשר או הופסד ולא נודע ליה למי שאכל שום וריחו נודף וכו', ודלמא פעם ראשונה לא הוכשר ולא הופסד ואפילו הופסד חוזר ונפסד יותר, והא דלא תני יצא איידי דתנן ברישא פסול תני סיפא כשר:
פרק ג משנה י
מי שהיה עבד. לא מבעיא עבד דלא שייך כלום בהלל דכתיב, (תהלים קיג,א) הללו עבדי ה', אלא אפילו אשה דאיתא בכלל (שם קטו,ב) בית ישראל, ואפילו קטן דכתיב, (שם קטו,יג) הקטנים עם הגדולים:
פרק ג משנה יד
שהוציאו ברשות. אף על גב דכבר שנה לנו רבי דין זה בפי"ט דשבת מ"ד, ופ"ו דפסחים מ"ה, מכל מקום האי איצטריכא, דאי תני תינוקות הוא אמינא שאני התם דקיים מצות מילה אף על פי שאינה בזמנה, וכההיא דפסחים עשה מצות שהקרבן כשר כמו שכתב שם הר"ב, אבל בכאן דבשעת ההוצאה לא עשה שום מצוה אימא דלא ליפטר קמ"ל, ואי תני האי הוה אמינא דסוף סוף עשאה המצוה כתיקונה, ואי תני דפסחים משום דטועה הוא דמעלה משוגג כדאמר התם:
פרק ד משנה ב
הרע"ב ד"ה ושאר וכו' - העמידו חכמים וכו'. ואף על גב דאין שבות במקדש וכמו שכתב הר"ב גבי שופר ריש פ"ד דראש השנה, י"ל
דדוקא במה שיש בו שייכות למקדש הוא דאמרינן דאין שבות וכעין השופר שבמקדש היו תוקעים בחצוצרות מה שאין כן בגבולין, אבל לולב דבמקדש הוא כשל גבולין. אי נמי י"ל כדכתבו התוס' ריש פ"ד דראש השנה (כט,ב ד"ה אבל), דלולב איתיה בכל ששה יומי מה שאין כן בשופר וחיישינן דלמא תשתכח תורת שופר, עד דמשום הכי התירו לאחר החורבן בכל מקום שיש בו בית דין. אף על גב דאנן תרי יומי עבדינן וכל שכן בזמן המקדש דלא מצינו אלול מעובר ולא הוו עבדי אלא יום אחד ואיכא למיחש טפי לשמא תשתכח תורת שופר:
תי"ט סד"ה ושאר וכו' - וי"ל דהני וכו'. בעל כנסת הגדולה באו"ח סי' תקפ"ח כתב וז"ל, דבריו תמוהין במאד מאד דכבר אמרו בפרק לולב וערבה דבלולב גזרו משום דלא ידעינן בקביעא דירחא וטעם זה גם כן יספיק לתת הפרש בין לולב למילה וכו', ע"ע. ותמה אני עליו שלא שם אל לבו דאהא דאמרינן בגמרא (מג,א), דלא ידעינן בקביעא דירחא יש שני פירושים, הראשון פי' רש"י (ד"ה לא ידעינן), דאיירי בזמן הראיה ואנן בבבל וחוצה לארץ לא ידעינן אם עיברו אלול אם לאו. והפירוש השני הוא תוס' (ד"ה לא ידעינן), דמיירי אפילו בזמן הזה ואף על גב דאנן השתא בקיאינן בקביעא דירחא כדאמרינן בכמה דוכתי, עבוד רבנן כאילו לא בקיאי משום גזרה דזמנין דגזרו גזירה (פי' הנכרים) ואתי לאתקלקולי וכו'. והשתא לפי' התוס' יש מקום לתמיהת כנסת הגדולה דטעמא דגמרא הוא גם לזמננו, אבל לפי' רש"י אין הטעם אלא לזמן הראיה, והר"ן ז"ל כתב בהדיא כרש"י, ואם כן לא יש טעם לזמן הזה וצריכים לטעמא דהר"ן:
פרק ד משנה ה
תי"ט ד"ה ליה וכו' - דהלכתא כרבא וכו'. האי לאו תברא, דאולי כף נחת סבירא ליה כרש"ל דכסיה מלתא חדא כדלקמן:
ואם בעל נפש אתה וכו'. נפשו בטוב תלין ושארי ליה מאריה שטעה טעות גדול, שכוונתו על שם יה המיוחד לספי' ולא ידע כי העצמות הפנימי שבתורה שם הויה, וכל שכן שלפי דרכו שנראה שהלך בדרכי הפרדס כנ"ל, הלא שם אהיה יותר עליון ועל כרחו שרש אהיה הוא היה, כי אין בכאן דרך לדרוש דמיונים כדרשת ר"מ בשם הויה הנ"ל:
פרק ד משנה ט
כדי שיהיו שניהם. מכאן מוכח בפירוש שניסוך המים והיין היו נעשים בזמן אחד, וכן כתב הרמב"ם בפ"י מהלכות תמידין ומוספין ה"ו. והכסף משנה אישתמיטתיה משנה זו, וכתב דהרמב"ם למד כן מהתוספתא ואינו מוכרח משם, ותמיה לי איך לא שת לבו למתניתין:
תי"ט ד"ה שני וכו' - ש"מ דצלוחית וכו'. בלא דיוקא נמי הכי הוא, דמשנה שלימה היא פ"ג דמעילה מ"ז, המים שבכד של זהב לא נהנין ולא מועלין נתנו בצלוחית מועלין בהן, וטעמא משום דצלוחית מקודשת: די"ל דספלים וכו'. לפי זה כל הנסכים גם של כל השנה היו נעשים על אלו הספלים, ואתי כהראב"ד, ודלא כהרמב"ם פ"ב מהלכות מעשה
הקרבנות ה"ה, שסובר שלא היו ספלים אלא לנסוך המים בלבד, אבל סברת הרמב"ם דחוקה כמו שכתב הכסף משנה שם:
פרק ה משנה ו
מי שהקריב פרים. הקשה מוהרש"א נר"ו (דמ"ה ע"ב), דע"כ ליום שני היה חוזר משמר יהויריב, ותירץ דמשום הכי תנן מי שהקריב פרים היום, כלומר דוקא שתי משמרות דהיום לא יחזרו למחר הא משמר אחד חוזר ומקריב פר אחד למחר, ע"כ. אבל לישנא דהקריב לא דייקא דהו"ל למימר מי שהקריבו, אלא ר"ל מי שעוסק היום בפרים לא יתעסק בהם למחר, וקושיא מעיקרא ליכא דבתר רובא אזלינן, דהיינו רובא דמשמרות דיום אחד שהם שנים עשר שלא היו מקריבים למחר, וגם רובא דיומי דמיום אחד ואילך מיתוקם שפיר: