אור ברסלב

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

יומא

שקלים

פרק א משנה א

פתיחה:

תי"ט - כתב הרמב"ם וכו'. מזל"ן בטעם סמיכות המסכתות, שבשקלים נאמר, (שמות ל,טז) לכפר על נפשותיכם, מפני שהם לקנות קרבנות צבור והקרבנות לכפרה באים, וכדפי' רש"י בכי תשא, והשתא סמיך להו כפרה אחרת של יום הכפורים דעיצומו של יום מכפר, ולכן נקרא יומא, לרמז זה לומר שאינה באה מצד השקלים אלא מעיצומו של יום:

משנה א:

פלהדרין. פי' הרמב"ם במשנה ג', ר"ל עניינו בית המחשבים ר"ל פוסקים השערים וכו':

ומתקינין. פי' גם הוא בהפרשה ככהן גדול, וזה למצוה מן המובחר אבל לא שישב עמו בלשכתו, כך מוכח בירושלמי (ד"ד ע"ב), וטעמא

משום איבה. וקרוב לשמוע שהיו נמלכין עם הכהן גדול להתקין הכהן שהוא יתרצה בו שלא יהיה שונאו, והיינו ומתקינים לו כלומר לדעתו, כדתני גבי אשה, וטעמא דלא ליחלש דעתיה. אחר כך באו לידי חידושי הריטב"א ז"ל וכתב, דלא היה צריך הפרשה הכהן אחר. ולא ידעתי למה לא נעביד לכתחילה היותר טוב. ועוד דאם כן מאי בעי בירושלמי (שם), אי מייחדים אותו עמו, ומשני דלא מייחדין משום איבה, משמע בהדיא דהפרשה מיהא הויא, והיה ראוי שיהיה עמו במחיצתו אי לאו טעמא דאיבה, ואפילו לתנא דמייתי ריש פ"ד (לט,א), דתניא למה סגן (ממונה)[מימינו] שאם אירע פיסול בכהן גדול נכנס סגן ומשמש תחתיו, והקשה הריטב"א בשם התוס' [ישנים], דבבית ראשון שהיה שם משוח מלחמה למה ישמש הסגן תחתיו שיותר נכון שיכנס משוח מלחמה במקומו דדמי ליה בהרבה דברים כדאיתא בהוריות, ותירץ דהיא הנותנת דהוי ליה צד איבה אבל הסגן הוא הממונה לעבודתו. והשתא דייקא מתניתין דתנן כהן אחר, כלומר לא דומה לו, והיינו נמי מתקינין לו פי' להפיס דעתו:

תי"ט ד"ה שבעת וכו' - וכן הביאו וכו'. מכל מקום היכא דאיכא למדרש דרשינן, דהכא ובפרה (פ"ג מ"א), מדוייקת הקדמת הזמן, כי כן קדם בפסוק ענין ההפרשה בהם לצוויים, שהרי מצות ההפרשה באה סוף פרשת צו, ושל יום הכיפורים ופרה אחר כך, ומשום הכי נקט תנא לישנא דקרא, (ויקרא ח,לג) שבעת ימים ימלא את ידכם, ובראש השנה מתחיל נמי במנין, דהיינו רבותא דקמ"ל דענין ראשי שנים כבר ידענו שבתורה יש שני ראשים, ניסן ראש חדשים ותשרי ראשית השנה, ואי הוה מקדים ראשי שנים הוה משמע דקאי אקרא, ובעבודה זרה דשלשה ימים הם מדרבנן צריך להקדים לפני אידיהן:

ד"ה אם כן וכו' - ש"ס (יג,א). ומשום הכי חזרו להשיב לו, לומר דוקא לדידך דחיישת למיתה אין לדבר סוף, ולא לדידן שאין חששתינו כי אם כשלא יזדרז כראוי, וטעמא דניחוש דלא ליזרז טפי עד דעבדינן ליה צרה משום דטומאה הותרה בצבור, ולא ליחוש כולי האי אי לאו דעינו צרה בצרתו. והא דלא תנן הכא מה שמזין עליו כדתנן פ"ג דפרה מ"א, נראה דהכא תני כל מילי פסיקי, וההיא מתניתין שנויה במחלוקת ובפלוגתא לא מיירי:

פרק א משנה ב

כל. לאתויי גם יום שלישי ושביעי שמזין אותו, ואתיא מתניתין אפילו לרבי עקיבא (יד,א), דסבר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו, ומוקי בגמרא (יד,ב), אליביה דעביד (עובדא)[עבודה] כוליה יומא ולפניא מדו עליה וטביל ועביד הערב שמש:

ושאר כל הימים. אף על גב דכבר שנויה היא בהדיא בסוף תמיד (פ"ז מ"ג), נראה דנשנית כאן משום סיפא דנוטל חלק בראש דלא תנייה, ומינה דשבעה ימים אם רצה להקריב גם נדרים ונדבות מקריב את הכל. והכי איתא בירושלמי (ה"ב), בכל יום (הדין) כהן גדול מתלבש בכליו ובא ומקריב תמיד של שחר אם יש שם נדרים ונדבות הוא מקריבן [והולך בתוך ביתו] ובא מקריב תמיד של בין הערבים ובא ולן בלשכת פלהדרין, ע"כ. אי נמי יש לומר דתני ושאר כל הימים למיהב טעמא לצריכותו להרגיל, ואמר כל הימים משום דשאר כל הימים אפילו יום טוב לא היה מחוייב לעבוד: אם רצה להקריב. הא דנקט דוקא להקריב ולא שאר העבודות הנזכרות במתניתין, משום דדוקא בהקרבת האיברים היה שינוי כשנקרבין על ידי כהן גדול, דהיינו מאי דתנן בסוף תמיד (פ"ז מ"ג), וסמך עליהם וזרקם, דמשום כבודו של כהן גדול נתקנה סמיכה זו על האיברים, וכדאמר סוף פרק שתי מדות (מנחות צד,א), וכפי' רש"י, משום יקרא דכהן גדול שיהא נראה כמו שהקריב הוא את כולם, אבל סתם שאר הסמיכות הם על בעלי חיים, וכן כתב הרמב"ם פ"ה מהלכות כלי המקדש הי"ד:

חלק בראש. פי' בלא פייס:

תי"ט ד"ה ומקריב וכו' - ומקריב איברי וכו'. הרמב"ם כתב (הל' עבודת יוה"כ פ"א ה"ח), ומקטיר. ונראה לי ששינה מלשון המשנה משום דקאי אכל איברים, ומתניתין דתנן ומקריב היינו דווקא בשני איברין הראשונים שהוא היה מוליכן בעצמו, אבל אחר היותו על המזבח היו מושיטין לו השאר והוא סומך עליהם וזרקם, מה שאין כן בשאר הימים שהיו מושיטין לו אפילו האיברים הראשונים, כדתנן בשלהי דתמיד. ואי לאו דמסתפינא אמינא דאין טעם כל עסק זה להרגילו לבד כמו שפי' רש"י והרמב"ם, אלא טעמא הוי כי הא דאמרינן בגמרא (יט,א), גבי שתי לשכות שהיו לו לכהן גדול אחת בצפון ואחת בדרום להטריחו בכך דאי צדוקי הוא לפרוש, אי נמי שלא תזוח דעתו שלא יתגאה בכתר כהונה, אבל לו היו אומרים שדעתם להרגילו. ונראה סמך לדבר מדתני סוף משנה ג', כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה, משמע דברישא טעם אחר יש בה:

פרק א משנה ג

אישי כהן גדול. כתב הר"א אבן עזרא בפסוק, (בראשית כג,ו) שמענו אדוני, שאינו דרך ארץ ליקרא אדון לאחד בשם כולם כי אם לשומו אדון לעצמו. אבל מכל מקום לא היה קוראו אדוני, כי לאו אורח ארעא לקרוא לאדם בשם זה בבית אדון העולם, ששם איש הוא פחות משם אדון, שכן כתיב, (שופטים ז,יד) גדעון בן יואש איש ישראל, ואחד מן האויבים, ולא קראו אדון לפחיתות:

בפיך. דייקא, (משלי ד,כב) כי חיים הם למוצאיהם, בפה כדאמר שמואל לרב יהודה (עירובין נד,א):

פרק א משנה ד

הרע"ב ד"ה לא היו מניחין וכו'. ובהכי דייק תנא דלא סיים כדפתח ואמר לשון מניעה, לאשמועינן דשאר הימים לא היו מונעים ממנו כל מין מאכל אפילו המביאים לידי חימום, אבל בערב יום כפורים לא מבעיא שהיו מונעין ממנו מאכלים המחממים אלא מהטוב לא הניחוהו לאכול הרבה:

פרק א משנה ה

מסרוהו. כאן תנא מסרוהו מפני שהיה נמסר לחביריו ואינו גנאי לו, וגם מפני שהיו מלמדים אותו החפינה ואינו חרפה לו אם לא היה יודעה, אבל לעיל (מ"ג) תני מסרו לו, שלא היה רגיל בהם וגם שלא היו מראין עצמם כמלמדין אלא כבאין לקרות עמו, ומפני שעיקר השבועה היה על הקטורת לכן היו מעלין אותו ללשכת בית אבטינס ושם משביעין אותו: אנו שלוחי בית דין. כלומר אין לך ליטול בלבך כלום עלינו, שאנו מצווים ומוכרחים להשביעך:

הרע"ב ד"ה והן פורשין וכו' - דאמר מר וכו'. הכי איתא בגמרא (יט,ב). אבל קשה לי למה יפחדו להם מעון כיון שעשו כן לשם שמים,

ושאני טובא ממשה (שבת צז,א) דמדעתיה אמר כך. ועוד דאינהו הו"ל להקדים ולבכות. וי"ל דלא היו בוכים מפחד עונש אלא על פרצת הדור בצדוקים שהיא הכריחה אותם לעשות דבר שאינו הגון לעשות. וכן אמר בירושלמי (ה"ה), פורשים ובוכין שצרכו לכך. ולא היו בוכין בתחלה, דשמא צדוקי הוא ולא יקבל השבועה. אי נמי שמא יקבלנה, כאותו שנתזו תולעים מחוטמו שהוזכר בגמרא (יט,ב), אבל כשראוהו בוכה אז איגלאי למפרע דכשר הוה, ואז ראוי להם לבכות שהוצרכו לכך לעשות דבר שאינו הגון שהעושהו לוקה בגופו:

פרק א משנה ז

הרע"ב ד"ה פרחי כהונה, - בחורים וכו'. והוא מלשון המקרה, (איוב ל,יב) על ימין פרחח יקומו, ונכפל למ"ד הפעל:

תי"ט ד"ה באצבע וכו' - עד אצבע צרדה וכו'. וכן בזוהר ברעיא מהימנא פרשת פנחס (רכח,ב) קורא צרדה לאצבע שבו כורכין רצועה לתפילין:

לפי שהוא צרה לאחרת וכו'. ואי אלים חילי הוה אמינא שהכאה זו היא הנקרא בלשון ספרדי קאשטאנייטא בלע"ז, והוא ממש חיבור האמה לגודל ומכים בכח ומשמיע קול יותר הרבה מהכאת האמה על הכף, ולפי שזה תלוי באמון יד ובכח המכה אמרינן בגמרא (יט,ב), דרב הונא מחוי הכאה דפרחי כהונה ואזל קליה בכוליה בי רב, וכן נוהגין העולם לעשות בזמן ההזדרזות, ומכין לפניו יותר מדויק. ועוד דחסר במשנה המקום שמכין בו שהוא הכף. ולפי פי' במלת צרדה רמזו לשתי האצבעות, ומפני שאין דרך לחבר אצבעות אחרות לענין הכאה לכן די במ"ש (יט,ב), צרתא דדא שהוא הידוע. אחר כך ראיתי שהרמב"ם סובר גם כן שכך כתב בפירושו, מכין באצבע צרדה הוא שיכה בגודל עם האצבע האמצעי בכח והרבה עושין אותו בני אדם בעת השמחה ועושין בו תנועות עריבות. ושמחתי שכוונתי לדעת הגדול:

פרק א משנה ח

הרע"ב ד"ה תורמין וכו' - בין רב וכו'. רש"י (כ,א במתני') הוסיף, ובלבד שלא יפחות ממלא קומץ. ומשום דמסתמא המחתה היתה מכילה יותר מקומץ לא חש הר"ב לכותבו, וגם לא הזכירו הרמב"ם בהלכות תמידין:

ד"ה ביום הכפורים וכו' - משום חולשא דכהן גדול וכו'. בתוס' יש שתי סברות. ויש אומרים שגם תרומת הדשן היא דוקא בו. ור"י סובר

דכשרה באחר אלא שהיו מקדימין לתרום ולסלק האיברים שלא נתעכלו כדי שימצא כהן גדול הכל מזומן, ולישנא דתורמין דקתני הכי משמע, וכן כתב הרמב"ם בפ"ד דעבודת יום הכיפורים ה"א, וגם הרמב"ן דמייתי התי"ט לקמן (פ"ב מ"ב) סבר הכי, אבל רש"י והר"ב נראה דסברי כקמאי, ובאמת צריך טעם לסברא אחרת שהרי קיימא לן (כז,ב), תרומת הדשן תחלת עבודות היום היא:

ד"ה וברגלים, - דנפישי וכו'. הני רגלים אי בליל יום טוב הראשון דפסח מיירי, תינח שרבים חלבי הפסחים בארבעה עשר, אבל עצרת וחג

צריך לומר דהיינו שלמי שמחה. אי נמי בליל יום שני מיירי דמרובין עולות ראיה ושלמי חגיגה, וצריכים להקדים הדישון מחמת רוב הדשן ולהכין ליום השני, דמרובים נדרים ונדבות דקיימא לן (ביצה יט,א), דאינן קריבין ביום טוב:

פרק ב משנה א

את המזבח תורם. בגמרא (כב,א) אמרינן, דאחר תקנת הפייס לתרומת הדשן התקינו נמי שהזוכה בה יזכה בסדור המערכה ובשני גזרי עצים. ואפשר שלזה רומזת מתניתין (במ"ד)[במאי דאמר] תורם שתי פעמים, דהו"ל לקצר ולומר כל הרוצה תורם את המזבח, אלא דחזר ואמר תורם דלומר דוקא תרומת הדשן, וזה קודם תקנה לאפוקי אחר כך דזוכה עוד בשתי עבודות:

הרע"ב ד"ה ואם היו וכו' - אבל מעתה כולם וכו'. ר"ל כל אותם שהיו רצים ורוצים לתרום:

תי"ט ד"ה בראשונה וכו' - לא אתו וכו'. ואף על גב דאף הקטר איברים ופדרים עבודת לילה וקנו להו פייסא מעיקרא, שאני מיגנא ממיקם, גמרא (כב,א), ופי' רש"י דנוח לאדם לנדד שינה מעיניו כל הלילה להקטר איברים מלקום בהשכמה לדישון:

ד"ה הצביעו וכו'. כתב הרד"ק (בספר השרשים) בשורש צבע, ששם אצבע הוא מאותו השורש והא' נוספת, ומביא ראיה ממתניתין דקתני הצביעו בלא א':

אבל הרמב"ם וכו'. והכי מוכח בירושלמי ששנו שם (ה"א ט,ב), הממונה היה מגביה מצנפת וכו', נראה שלא היתה כי אם הגבהה:

וכמ"ש כסף משנה וכו'. מן הירושלמי לא משמע כן שאמרו שם וז"ל, הממונה היה מגביה מצנפתו של אחד מהם והם יודעים שממנו היה

הפייס מתחיל וחש לומר שמא לאוהבו או לקרובו, עכ"ל. ואי איתא דאחד היודע המנין אינו יודע ממי נטל המצנפת והנוטל לא ידע המנין, איך היה שום חשד שירצה להיטיב לאוהבו כיון שאין בידו טובו, וגם מזה משמע שבממונה תליא הזכרת המנין:

ד"ה ואין וכו' - והיו דחוקים וכו'. לא ידעתי מי דחקו לדחקם, שהרי אפשר בשולט בשתי ידיו שהוציא אצבעות שמאלו הסמוכה לימין חבירו שאצלו או איפכא, ומ"ש מדאבות שעומדים צפופים, לא הבנתי איך נגע ופגע בענין שלנו, כי שם מפני רוב העם היו נדחקים וכדפי' שם הר"ב:

פרק ב משנה ב

תי"ט ד"ה ארבע וכו' - אבל הרמב"ן וכו'. יישר חילו שיגע ומצא צד זכות, אבל בעלי התוס' (ח,א ד"ה דכולי עלמא), הודו ואמרו דמנהגם היה שלא להקפיד לכתוב כהלכתם, ע"ע:

מתברכים וכו'. ואם תמצי לומר שהם של שחרית ושל בין הערבים, שהרי אם בגמרא (כו,א) אמרו שהזוכה בשחר זוכה גם לערב, מוקמינן ליה אקרבן אבל הקטורת אמרו דמפיסים שתי פעמים. ל"ק דבירושלמי (ה"ג) אמרו בהדיא דגם דמחתה מתברך, וגרסינן [שני כהנים היו] מתברכים בכל פעם:

ופייס רביעי וכו'. תמיהה לי חדא דאם הם של אמש ודאי לנו בראש המזבח, דאם לא כן נפסלו בלינה, ואם כן אין שייכות לפייס זה בהם. ועוד שהרי איתמר בשבת כבר נעשה פייס זה, ואותן שזכו בו להם ראוי לעלותן ביום הכיפורים. ולקושיא הראשונה צריך לומר דסבר כריב"א (מה,ב תוס' ד"ה סודרן), דאין לינה מועלת על הכבש או סובב:

כרבי ישמעאל דאמר וכו'. הא לא קשיא דבפלוגתא לא מיירי:

לשיושיטו האיברים וכו'. עליו להביא ראיה שיהיה יום הכיפורים שוה לשאר הימים בזה, שהרי לקמן פ"ו מ"ז תנן, בא לו אצל פר ושעיר הנשרפין קרען והוציא את אימוריהן. אף על גב דכל הפשט וניתוח מותר בזרים וכל שכן בהקרבת האברים דהוי מקבלה ואילך. ויותר נכון לומר דאפילו לא יהיה פייס רביעי ביום הכיפורים אגב דתלת קמאי תנייא תנא, דע"כ לומר כן במשנה ו' וז' דלא שייכי לכיפור כלל ואגב שארא תנייה הדא, וכל שכן דמעיקרא לא קשיא על הרמב"ן, דדלמא פייסי דהאי פירקא אליבא דרבי ישמעאל נשנו:

פרק ב משנה ג

אע"ג דהרבה משניות מאלו מקומן בתמיד דתמן שייטיהו, תני להו הכא שמהן נלמוד כמה גדול טרחו של כהן גדול ביום הכיפורים שהכל היה נעשה על ידו. וזה לסברת רש"י ויש אומרים דתוס' והר"ב כנזכר בריש פרקין, אבל לסברות האחרות שייכי נמי הכא:

מי שוחט. נראה שהשוחט הוא המפשיט והמנתח, דכיון דשלשתם כשרים בזר כדתנן בשלהי פרקין דיים באחד, דלא שייך טעמא ברוב עם הדרת מלך במה שמותר אפילו לזרים:

מזבח הפנימי. אף על גב דאין השוחט שוחט עד שנפתח שער הגדול כדתנן בתמיד (פ"ג מ"ז), ומדשני מזבח הפנימי והמנורה היו פותחים אותו, מכל מקום השחיטה והזריקה היו קודמות לשני הדישונים ולכך קדמו במשנה, אבל העלאת האיברים היו אחר כך וצריך זמן טובא להפשט ונתוח:

הראש. הא דלא חשיב פדר בהדי ראש, משום דאי אפשר להקטיר הראש בלא פדר וזהו דרך כבוד בכלל הראש הוא, תוס' (כה,ב ד"ה מנין). ולעד"נ דלא חשיב אלא האיברים של עיקר הניתוח ושהיו עיקריים, ולא חשיב הטפלין להם כגון כבד וריאה וזולתם:

העוקץ. אף על גב דאין זה דרך הניתוח כדתנן בפ"ד דתמיד משנה ב' וג', מכל מקום כך היה סדר ההקרבה כמו ששנוי שם בסוף הפרק:

שלשה עשר. קמ"ל במניינא דמתחלינן מן הזורק, שהרי שחיטה כשרה בזר, וקמ"ל דאי אפשר בלא שלשה עשר כהנים זה אחר זה,

ומשום הכי אפשר דהקדים השוחט לזורק אף על גב דזורק קדים כדפי' הר"ב, כי היכי דליהוו כל הכהנים תכופים זה לזה:

הרע"ב ד"ה מי שוחט וכו'. כתב הריטב"א בחידושיו (דכ"ה ע"א ד"ה מתני' פיס שני), והביאו הכסף משנה בפ"ד מהלכות תמידין ה"ו, שהזורק הדם הוא המקטיר האברים, וגם כתב שדישון מזבח הפנימי היה קודם שחיטה. ועל תרוויהו יש להשיב, שנראה יותר נכון שהמעלה איברים לכבש הוא היה מקטירם, ואילו היה הזורק מקטיר לא הוה שתיק בגמרא מזה, כשאמרו (כה,ב), שהזורק היה מקבל. ועוד יש ראיה לדברי מהא דתנן שילהי תמיד (פ"ז מ"ג), הושיט לו הראשון הראש והרגל וכו' הושיט השני לראשון וכו', שבפירוש נראה שכשרצה הכהן גדול להקטיר לא היה אז משמש מעלה האברים מן הכבש למזבח, שהרי תנן (שם פ"ה מ"ב), הושיט הראשון והשני וכו', הרי שהיו האברים ביד המוליכים כדברי הריטב"א למה יתבטל המעלה מן הכבש, הרי לדבריו שהזורק הוא המקטיר הרי הוא במקום כהן גדול כשרוצה להקטיר, אלא ודאי שהמעלה מן הכבש למזבח הוא המקטיר, ומשום הכי היה מתבטל כשירצה הכהן גדול להקטיר. גם מה שאמר שהדישון קודם לשחיטה, לא נראה שהרי שנינו שם בתמיד (פ"ג מ"ז), לא היה השוחט שוחט עד ששומע קול שער הגדול שנפתח, והוא שער ההיכל, משמע שכששמעו קול השער היה שוחט מיד והדישון היה אחר כך:

והסמוך לו בשחיטה וכו'. כן כתב הרמב"ם בפירושו, אבל בחיבורו פ"ד מהלכות תמידין ה"ו, סדרם כסדרם במתניתין, ולא ידעתי מאין בא טעם השינוי:

תי"ט ד"ה והגרה וכו' - ולא דק וכו'. היטב הדק, כי בין בכאן ובין בפ"ג דתמיד מ"א, לא נחית לפרש אלא מה הם האברים השנוים, ופירש

שגרה הוא מקום כל הצואר שבו מחוברים ריאה וכבד ולב, וכלומר שכיון שבגרה מקום חיבורם לא חש התנא לפרטם, אבל בדרך ההקרבה למזבח כבר פירש בפ"ד דתמיד מ"ג וז"ל, והכבד היה עם הדופן הימני:

ד"ה והחביתין וכו' - לכך קרוי חביתין וכו'. ועיקר הטעם מפני שבבוקר היה מביא עשרון שלם וחוצהו, כדתנן סוף פ"ד דמנחות מ"ה, וקרי ליה חביתין ולא מחביתין לחלק בין דכהן גדול לשאר מנחות מחבת:

פרק ב משנה ד

חדשים. מסתברא שבשתי הפייסות הקודמות לא היו מפיסין החדשים מפני שהיו מצפים שמא יזכו לקטורת, אבל אחר הפייס השלישי שכבר

זכה מי שזכה בקטורת אז היו מפיסין גם הם לפייס הרביעי, ומשום הכי תנן בו חדשים עם ישנים באו והפיסו, לאפוקי שתי פייסי קמאי. ובהכי ניחא דתני בפייס דקטורת בואו והפיסו, שהיו צריכין הזמנה חדשה: תי"ט ד"ה מי מעלה וכו'. אחד לבד היה מעלה ולא הרבה במעלין לכבש. וכן מוכח בהדיא מברייתא שהובא בדכ"ו ע"ב, פייס פעמים בי"ג וכו', ע"ע:

משום דהתם וכו'. קשה דהא גמרא (כד,ב) הזכירה פסוק, (תהלים נה,טו) דנהלך ברגש, לטעם ארבעה פייסות ובכלל זה הפייס הרביעי, ואם כן לא מתרץ התי"ט מידי. וי"ל שהוצרכו לפסוק זה לרבי אליעזר (כו,א), דאף איהו סבר דפייסין הוו משום פסוק דנהלך ברגש, אבל סבר דדיו בשלשה פייסין, דזה לאו אורח ארעא לעוזבם בחצי הכבש ולילך להם, ולכך אמרי רבנן דרוב עם עדיף:

פרק ב משנה ה

לא פחות. פי' אף שכוחו גדול כבן מרתא דמסכת סוכה (נב,ב), שהיה נוטל שתי ירכות של שור הגדול בשתי ידיו וכו' עד ולא הניחוהו אחיו הכהנים וכו', ופי' רש"י אלא כמנין המפורש בסדר יומא (כו,ב), והיינו לא פחות ולא יותר, שלא יזכה אחד לחבירו בשום אבר, על דרך שמותר בשני גזירין, כדכתב התי"ט בסמוך משם הריטב"א:

הרי כאן עשרה. כלומר דמשום הכי הפסיק בו בין דשחר לערב, משום סדר המנין תשעה עשרה ואחד עשר, ועוד יש טעם אחר בגליון דבסמוך:

שני בזיכי. של שבת שעברה שנקטרים באותה שבת:

הרע"ב ד"ה עצמו וכו' - ששה לאברים וכו'. לא חשיב המעלה איברים למזבח וכרבי אליעזר בן יעקב, רש"י (כו,ב במתני'). ודוקא חשיב מה שיש חילוק בו בין תמיד לאיל ופר דהיינו באיברים:

תי"ט ד"ה ושנים וכו' - בשם הריטב"א וכו'. אבל התוס' (כו,א ד"ה אלא), העלו דמן הבוקר היו מפיסין נמי לשני גזירי עצים דבין הערבים, אלא דלא חשיב תנא אלא שלשה עשר דתמיד של שחר, ובודאי דכן יסברו בשני בזיכין לשבת ומצלוחית של מים שבחג. ומתחילה סלקא דעתך לומר דמדשנים המזבח והמנורה הם יזכו בשני גזירין משום דלא צריכי דישונים בערב, ודחו סברא זו באמרם דאין לנו לבדות דבר זה מדעתנו, וכל שכן שידחו סברת הריטב"א, דודאי דיו לזוכה בגיזרין דשחר שהיה זוכה בשלש עבודות, וכן בשבת עבודה חדשה, וכן דחג לא מסתבר שיהיה בלא פייס. ומלישנא דמתניתין נראה כן, דתנן הוא עצמו בתשעה ובחג ביד אחד צלוחית של מים הרי כאן עשרה, דמדחזר וכלל אותם משמע דשוים הם שכולם בפייס, וכל שכן דכיון דעיקר טעם משום דברוב עם הדרת מלך אין זה אלא במיועדין לעבדו מתחלה, וכן מוכח בירושלמי דאמרו שם (ה"ב), למה גזרו על שני גזירין של בין הערבים ולא גזרו על של שחרית וכו', משמע דתקינו להו פייס דהיינו גזרו:

פרק ב משנה ז

תי"ט ד"ה אם וכו' - וקשיא לי וכו'. נראה דביד אותו היחיד לברור לו הכהן שירצה וכיון שכן ליכא למיחש לסכנה. והא דתנן אם רצה, פי' אם ירצה הוא לטרוח בכל הרשות בידו:

פרק ג משנה א

מתתיה בן שמואל אומר האיר וכו'. וכיון דמסתמא כשהאיר מזרח כולו היה מגיע האור לחברון, אלא דשואלין לו כך להזכיר זכות אבות. לכך לא תני תנא אמר לו עד שבחברון. ובגמרא (כח,ב) מפרשינן ליה בד"א שאותו שעל הגג הוא המשיב לעומדין למטה ששאלוהו האיר פני כל המזרח ואמר עד שבחברון ושלמטה אומר הן, כלומר כך אני שואל. ולא ידעתי למה השמיטו הר"ב כיון דהגמרא אומרת דמשתמע לתרי אנפי. ואולי ששניהם אמת שפעם היה כך ופעם היה כך שהכל עולה לטעם אחד. וא"ת להך לישנא בתרא למה לא נפרש דאותן שלמטה שואלין הכל אם האיר עד חברון ושעל הגג משיב הן. וי"ל דבשלמא זמן הארת פני המזרח היה יכול לשערו בדעתו אותו ששואל אבל עד שבחברון שהוא זמן קצר אין בידו לשערו. ועוד דת"ק אמר ששנים הם האומרים האחד הממונה והשני

המשיב, ושתי האמירות נמשכות לדברי מתתיה בן שמואל, ועוד מוסיף אמירה שלשית והיינו הוא אומר הן. והתוס' במנחות ד"ק ע"א (ד"ה מתתיא) פי' כמו שהקשינו וז"ל, וכשהוא שואל אם הגיע זמן אומר לאותו שעולה על הגג אמור אם האיר פני כל המזרח עד שבחברון והוא אומר לו הן, ע"כ. ושמא שאמרו כללות טעם הענין ולא דקדקו במלות:

עד שבחברון. לא תני עד חברון אלא עד שבחברון, לרמוז לאבות השוכבים בחברון:

תי"ט ד"ה מתתיה וכו'. בלאו הכי מן הגמרא (כח,ב) מוכח דהלכה כוותיה, מדשקלינן וטרינן לפרושי מילתיה. ועוד מדתני (מ"ב), למה הוצרכו לכך, נראה שלא היה די בברקאי אלא עד שידעו בלי ספק שהוא יום, וזה כשיתפשט האור על פני הארץ שזה סימן לאור היום:

פרק ג משנה ב

שפעם אחת. ולא ביום הכיפורים כדפי' הר"ב. ובזה ניצול מקושית התוס' (מנחות ק,א ד"ה אמר) שהקשו על מ"ש רש"י שהממונה הוא הסגן,

שהיקשו מדלא חשיב ליה בירושלמי בהדי אינך דסגן משמש, שהרי התם קא חשיב אותם הדברים שהיה הסגן משמש לכהן גדול, וזה היה בכל יום: שהאיר. אמרינן בגמרא (כח,ב), שיום המעונן היה שאז מאור הלבנה מפציע לכאן ולכאן כדרך החמה בכל יום, דאי לא תימא הכי היה נבדל של החמה משל הלבנה:

היה במקדש. הקשה הריטב"א דמאי איריא המיסך ת"ל דאין אדם נכנס לעזרה אפילו טהור עד שיטבול, ותירץ דהכא איירי שכבר טבל ונכנס שם. ובזה אתי שפיר דקתני זה הכלל היה במקדש, כלומר תמיד אפילו לעומד כבר במקדש, והיינו כל המיסך פי' אפילו טבל כבר:

פרק ג משנה ג

תי"ט ד"ה לעזרה וכו'. גם הר"ב בכאן רמזו, דמדקאמר דלעבודה לאו דוקא, משמע דלעזרת ישראל קאמר, דאי לשל כהנים אין ישראל נכנסין אלא בשעת צרכיהם לסמיכה לשחיטה ולתנופה, כדתנן פ"ק דכלים מ"ח:

ד"ה חוץ וכו'. ומהאי טעמא נמי י"ל דלא היה מקדש ידיו ורגליו קודם הטבילה, דדוקא בפשיטה ובלבישת בגדי הקדש היה צריך לקדוש ידים ורגלים. אבל לעד"נ כעין ראיה מן הפסוק דכתיב, (ויקרא טז,כד) ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו ויצא ועשה. דבגדיו הם שמונת בגדיו ולבישה הנזכרת בהאי קרא היא השנית אחר שגמר עבודת היום ופושט בגדי הבד. וקרא דייק דדוקא ללבישת בגדיו השניה תהיה הרחיצה במקום קדוש, לאפוקי רחיצה ראשונה לפעם הראשונה שלובש בגדיו לתמיד של שחר דלא צריכה מקום קדוש. והרמב"ם נתן טעם אחר בפ"ב מהל' עבודת יוה"כ ה"ג, עיי"ש:

פרק ג משנה ד

פשט. עיין מה שכתב התי"ט לקמן מ"ו:

את הראש. נראה דלא מסתייה אי תני האברים לבד, דהוה אמינא

דיקריבם על הסדר ששנוים לעיל, הלכך תני הראש ולא תני הרגל בהדיא, להודיע שאם רצה להוליך בפעם אחת כמה איברים בהדי ראש מוליך, דהכא ליכא טעמא דרוב עם. דעם זה יתורץ למה לא הזכיר סלת דתמה התי"ט על זה, ונראה דאם רצה להעלותה עם הקרביים רשאי אף החביתין לבדן דדידיה נינהו ואחר כך הנסך דדצבור הוא:

תי"ט ד"ה וקידש וכו' - דהא תנן וכו'. וי"ל דלאו אכלי קאי אלא אמים שמשם היה נוטל מים לקדוש דקדושים הם אותם שבכיור:

פרק ג משנה ה

מחמין לו חמין. או עששיות של ברזל מלובנות באש או מים חמין, כן כתב הרמב"ם הל' עבודת יוה"כ (פ"ב ה"ד):

כדי שתפוג. אבל לא לחממם ממש, דאם כן יצטרכו לחמם המים או ללבן העששיות ביום הכיפורים. ותנייה הכא ולא לעיל בטבילה

ראשונה, משום דדוקא מקוה זה היו מפיגין משום דפשו ביה טבילות, ומסתמא היה יגע ברוב העבודות ומרגיש יותר בקרירות:

הרע"ב ד"ה בין וכו' - וה"ה נמי וכו'. אלא דתנא לא נחית השתא אלא למתני קטורת דשחר ובין הערבים, ואפילו הכי הקשה שאף על פי

שכבר התחיל בקרבן דהיינו בזריקת דמו, היה מניחו מלגמור השאר דהיינו האברים ועשה הקטורת. ומאן דאמר בגמרא (לד,א), בסדרא לא מיירי, ר"ל דלא מיירי בסדר המדוקדק דהיינו בין דם לנרות, ומכל מקום דרך סדר הוא כנזכר. ובזה מתורץ מ"ש התוס' (ד"ה לעולם), דלוקי מתניתין גם כאבא שאול כיון שבסדרא לא מיירי, דלרבנן אתי בסדר במקצת אבל לאבא שאול דתני קטורת בתר נרות לא אתי בשום סדר:

תי"ט ד"ה איסטניס וכו'. עיין מה שכתבתי שם:

פרק ג משנה ו

פרסו סדין. ממה שכתבו התוס' דל"א ע"ב (ד"ה כדאמר רב כהנא), למדתי צריכות למשנתנו לחזור ולשנות סדין של בוץ, וזה דסד"א דכיון דהשתא לבוש בגדי לבן ושפשט בגדי זהב ושכבר פרסו לו סדין של בוץ פעם הראשונה, אם כן הוה אמינא דהשתא לא לבעי היכרא, קמ"ל:

לבש. אף על פי שבכל שמונת בגדי כהן גדול היו ארבעה של בוץ, מכל מקום לא היה משתמש בהם לעבודת היום, דצריכים בגדי בוץ

חדשים ליום כפור, כדאמרינן בפ"ח דזבחים. והרמב"ם כתב בפ"ח דכלי המקדש, דשלשה מיני בגדים היו, ארבעה של כהן הדיוט, ושמונה של כהן גדול, וארבעה בגדי לבן ליום הכיפורים:

הרע"ב ד"ה לבית וכו' - ונקראת על שמו. לפי מה שכתב הרמב"ם

בתמיד [במידות פ"ה] שהרגו אותו כשמצאוהו שם, אתי שפיר

דנשאר שמו עליה לאות לבני מרי, ועין מ"ש בעבר הדף משם הערוך: תי"ט ד"ה הפרוה וכו' - בנאה וכו'. משום דכאן עיקרו נטר ליה רש"י לפרושי הכא ולא לעיל (מ"ג). וכן בגמרא (לה,א) לא פירש מאי בית הפרוה אמגושא אלא אהאי מתניתין:

בשם הערוך. וז"ל, יש מן החכמים שאומרים כי חפר מחילה תחת הקרקע בקדש עד שיראה עבודת כהן גדול והרגישו הכהנים בחפירה ומצאוהו וקראו אותה הלשכה על שמו, ע"כ. ואתי שפיר למ"ש התוס' דל"א ע"א (ד"ה וכולן), שגג בית הפרוה היה שוה לקרקע העזרה, ואם כן מחילה וחפירה היתה:

פרק ג משנה ז

הכל שלשים מנה. פי' הר"ב דהזכיר סך הכולל להודיע שאם רצה לפחות בשל שחרית ולהוסיף על של בין הערבים, הרשות בידו ובלבד שלא יפחות משלשים מנה. וכן דייק הרמב"ם פ"ח מהל' כלי המקדש ה"ג, דלא הזכיר פרטותם אלא סתם, ושתיהם בשלשים מנה:

הרע"ב ד"ה אם וכו' - מוסיף משלו. להכי לא קיצר ואמר ואם רצה מוסיף משלו, אלא שכפל התוספות כנגד הכמות וכנגד האיכות שיקדיש גם התוספות:

תי"ט ד"ה הנדואין וכו'. אליבא דמאן דאמר במגילה (יא,א), כוש בסוף העולם והודו בסוף העולם, יש חילוק בין הר"ב לרש"י הרבה, אבל למאן דאמר סמוכין הם זה לזה אין חילוק שכוש כולל הכל, כמש"ה (בראשית ב,יג) הסובב את כל ארץ כוש, וזו סברת רש"י בפירוש המגילה, ע"ע:

ד"ה של וכו' - ולי היה נראה וכו'. ולי נראה שהוא על דרך מנין השנים שבתורה, שבסך גדול יותר מעשרה נאמר שנה ובסך קטן כתוב שנים, וכן בכאן כשלא הגיע הסך ליותר מעשרה דהוה סך קטן מרבינן אותו בשמונה מאות, אבל לקמן דכלהו למעלה מעשרה תנן מנה בתרוייהו בלשון יחיד, אבל בדרבי מאיר הו"ל למימר שמונה מנים ואינו לשון חכמים: ד"ה משל ציבור וכו' - וממשנה זו וכו'. אין מזה הכרח דדלמא בגדי כהן גדול שאני דשוויין הרבה, ואשמועינן דאפילו הכי באין משל צבור, ולא הוצרך הכסף משנה להראות מקום, דאפילו במקרא בעזרא נמצא שבאין משל צבור, כדכתיב בעזרא (ב,סח). ובלאו הכי הדבר מוכרח דמאי שנא בגדי כהונה משאר כלי שרת דתנן בשקלים פ"ד מ"ד, מותר תרומה לכלי שרת:

פרק ג משנה ח

הרע"ב ד"ה ראשו וכו' - אלא שמא יטיל וכו'. ובמדרש אמרו שלעולם לא הטיל גללים, אלא דאין סומכין על הנס:

תי"ט ד"ה אנא וכו' - אולי אכפרה וכו'. נלע"ד דעיקר ראיית הגמרא (לז,א), היא לאנא ה' עויתי דאיו לו כמעט הבנה, דתינח אנא ה' כפר ר"ל אוחילה שתכפר, אבל אוחילה ה' עויתי מה ר"ל, לכך מייתי אנא חטא שהוא ממש דכוותיה:

ד"ה עויתי וכו'. י"ל דחששו אם יפרשו בכאן שמא סלקא דעתך אמינא בפלוגתא דרבנן אדרבי מאיר (לו,ב), דוקא ביחיד או דוקא ברבים, ויש סברות לזה, משום הכי לא פירש בכאן דאיירי ביחיד, ולא בפעם שלישית אלא השניה דמתודה ואומר אני וביתי ובני אהרן שהוא יחיד ורבים, אבל גמרא דידן לא חש אטעותא ומשום הכי מייתי ליה אמתניתין דהכא:

פרק ג משנה ט

הסגן. אבל לעיל כשבא אצל פרו נראה שהיה לבדו, וטעמא משום דבהגרלה צריכין לו הסגן וראש בית אב לומר הגבה ימינך כדלקמן ריש פ"ד. אי נמי דדוקא לצורך צבור בעינן הכי כדאמרינן, (שמות יז,יב) גבי אהרן וחור תמכו בידיו:

שני שעירים. דבעינן העמדה במקום שחיטת השעיר הנשחט, כן כתב הריטב"א (לז,א ד"ה מדקאמר):

והיו מזכירים. דקים להו בגוויה דלא ליקריה עבד אף על פי שהמלך מינהו להיות כהן גדול, כדקתני ביבמות פ"ו מ"ד:

תי"ט סד"ה לצפון וכו' - וסובר הרמב"ם דדחויא וכו'. דחוי שאינו נראה הוא זה, משום דפשיט הופשטה לגמרא שרבי מכשיר אף בין האולם ולמזבח, דאמרינן (לו,א), השתא אדרבי יוסי ברבי יהודה מוסיף, ואותה התוספתא בפי' בריש פ"ו דזבחים אדרבי אלעזר ב"ר שמעון לא כל שכן, ומשום הכי בעיא הגמרא לאוקמא מתניתין דבין האולם ולמזבח כרבי, והכי מסיק. ונלע"ד דלעולם דלהרמב"ם נמי כשר בין האולם ולמזבח דהויא קדושה חמורה, אלא דסבירא ליה דרבי דריש נמי פסוק על ירך המזבח צפונה כרבי אליעזר בן יעקב שיהא צפון פנוי, אבל לא סבירא ליה כוותיה דלגמרי יהיה מזבח כולו בדרום, משום דסתמא דמשנה ח' לא דייקא כוותיה, אבל הכי סבירא ליה דכל כ"ב אמה שבין האולם ולמזבח כשרות בכל ס"ז אמה וחצי משום דהוי מקום פנוי, אבל מן המזבח עד כותל המזרחי דהיינו נ"ד אמה אורך לא יכשר בהם כי אם ששים אמה וחצי דהוו פנויים. ומה שכתב הרמב"ם בפ"ה דבית הבחירה דאיירי בכללות קדשי קדשים, חוץ מפרו של כהן גדול, דמשום חולשא דכהן גדול הוו מקרבי ליה עד בין האולם כנזכר בגמרא, מה שאין כן בשאר קדשי קדשים, כדתניא (לו,א), כיצד סומך הזבח עומד בצפון ופניו למערב, ופי' רש"י ואחוריו למזרח. כללו של דבר עיקר סברת הרמב"ם הוא על אותה התוספתא שמביא בריש פ"ה דזבחים, ובודאי שלא היתה משובשת לפניו כאשר היא לפנינו. ואיברא דאותה סתמא דמדות מצי אתיא כוותיה כמו שכתב התי"ט. אבל אם כן היה לא הוה מסתייע הרמב"ם מן התוספתא. אלא דאיכא למדחי דאתיא כרבי אליעזר בן יעקב כמו שכתב בגמרא. מה שמחק רש"י כבר הקשו עליו התוס' (יז,א ד"ה רובא), אבל בודאי דאישתמיטתיה מינייהו ההיא תוספתא ומשום הכי כתבו שם דאין לנו אלא השלש מחלוקות, או כוליה בדרום או כוליה בצפון או ממוצע בשיווי. וגם אל הכסף משנה לא נודעה אותה תוספתא ומשום הכי כתב בפ"ה דבית הבחירה הט"ו, דהרמב"ם פסק כרבי. אבל לפי האמת נראה דאתי כר' די לא תימא הכי היה לו להזכירם לתלמודא ולהקשות דלא אתיא כמאן. זה נלע"ד פשוט דאלמלא אותה תוספתא לא היה הרמב"ם בודה סברא בדוייה ולסבור בדברי רבי סברא דחוקה כמו שהזכיר התי"ט, דמה שהוא חוץ מכנגד ירך המזבח מקרי נמי ירך. ועוד דעל כרחך רבי אלעזר ברבי שמעון מכשיר בהדיא בין האולם ולמזבח, ורבי קאי עליה ומוסיף עד הכותל מזרח, ומאין תבוא סברת הרמב"ם לומר דקאי ארבי יוסי בר יהודה ופליג עליה בחדא וסבירא ליה כוותיה בחדא, דהרי דברי נבואות הם. גם סיועו מהירושלמי אין בו ממש, דלעולם כרבי אליעזר בן יעקב סבירא ליה, והא דקאמר מקירו של מזבח לטעמא דמלתא אמרו, וכלומר דהכל נקרא ירך המזבח כיון שהוא כנגד ירך המזבח:

פרק ג משנה י

תי"ט ד"ה שלא וכו'. והכי אמרינן פ"ב דזבחים ד"כ ע"א, דהאי לינה דקדוש ידים ורגלים מדרבנן היא:

פרק ג משנה יא

הרע"ב ד"ה לא וכו' - שאר אומנין לרדותם וכו', עיין מה שכתבתי בפרק י"א דמנחות מ"א:

תי"ט ד"ה ועל וכו' - בית גרמו וכו'. לא ידעתי מה ראה הר"ב לכתוב כן, שהרי ברייתא הובאה במכילתין דל"ח ע"א התלונה על בית גרמו

ואבטינס והגרוס, ומסקא (ע"ב) על הראשונים נאמר (משלי י,ז) זכר צדיק לברכה ועל בן קמצר וחבריו נאמר ושם רשעים ירקב, ודו"ק שבבן קמצר תניא וחבריו לפרושי מתניתין דתנן ועל אלו, דר"ל זה והדומים לו:

פרק ד משנה א

ואומר לה' חטאת. הקשה רבי אלחנן דאמרינן פ"א דנדרים (י,א) לא לימא איניש לה' קרבן דילמא יאמר לה' ולא לימא קרבן ומפיק שם שמים לבטלה ותירץ ר"י דהכא גלי קרא דכתיב אשר עלה עליו הגורל לה' והדר קאמר ועשהו חטאת אי נמי התם מדרבנן בעלמא הוא שמא יפשע אבל הכא כהן גדול זריז הוא (וגם)[ועוד] הסגן או ראש בית דין יזכירוהו ועוד י"ל דהכא אם יאמר רק לה' הוא סיום הגורל וכמ"ש רבי ישמעאל אבל התם הוי שם שמים לבטלה, הריטב"א. אבל בתירוץ השני קשה לי דהתם מייתי ליה הברייתא מן הפסוק ונראה דהוא מן התורה, דהכי תניא התם, מנין שלא יאמר אדם לה' עולה ת"ל (עולה)[קרבן] לה':

הרע"ב ד"ה טרף, - חטף ולקח וכו'. ויש מפרשים שנענע הקלפי לערב הגורלות מלשון ביצים טרופות, הריטב"א. וכתרגום יונתן בן עוזיאל בפרשת אחרי מות (טז,ח):

לפי שסימן וכו'. כן פי' רש"י (לט,א). וקשה דמאי סימן טוב שייך במה שהוא מחליף במשמושו. וי"ל דלגבי העם קאמר דבראותם שעולה בימין

שמחים, ומשום הכי חיישינן שיחליפנו כהן גדול:

פרק ד משנה ב

שעיר המשתלח. בזה היה עיקר הזהורית שהיה מלבין, ולכן הקדימו לשל שם:

בית שלוחו. השי"ן בחיר"ק ולא בשב"א:

הרע"ב ד"ה לשון של זהורית, - צמר וכו'. ומשקלו שני סלעים,

הרמב"ם, והוא מן הגמרא (מב,א):

תי"ט ד"ה ובני וכו' - ויכפר על החייב וכו'. הכי אמרינן בגמרא (מג,ב) לשנויי מאי שנא דבוידוי קמא לא מזכיר ובני אהרן. וקשה מאי בעי דמשמע דהוה ניחא ליה אי הוה תני ובני אהרן בוידוי קמא נמי יקשה דתרי זימני למה לי. וי"ל דנפקא מינא לדביני ביני, פי' אולי הוצרכו כפרה בין וידוי קמא לתניינא, וכדאמרינן בפ"ק דשבועות (ח,ב), דאמרינן התם, ונכפר חיצון אדידיה (והוא הדין דפנימי) [ואמאי דעביד פנימי], נפקא מינא לטומאה שאירעה בין זה לזה, ומשום הכי בעי אמאי לא מדכר ובני אהרן בוידוי ראשון, ומשני דצריך תחילה להתקושש וכו'. אבל אכתי קשה אמאי מזכיר בוידוי השני אני וביתי. וי"ל דנפקא מינה לביני ביני כדכתיבנא. ועוד נראה לי דסתמא דמתניתין כרבי שמעון דסבר דבעי שני וידוים בדם הפר, כמ"ש בשילהי פ"ק דשבועות (יד,א), ולעולם דבזמנא קמא דקאמר אני וביתי גם בו נכלל כל בית אהרן, אלא דלא מזכירם בהדיא משום טעמא דיבא זכאי, וכן כתבו התוס' שם בשילהי פ"ק דשבועות (ד"ה שני). וא"ת אי משום הא ליסתני במה דקאמר תחילה אני וביתי ואחר כך ובני אהרן, דבמאי דמדכר נפשיה בתחילה הוי ליה כבר זכאי. וי"ל דלא מקרי זכאי עד שיאמר כל סדר הוידוי על עצמו, אנא השם חטאתי וכו' אנא בשם כפר וכו'. ובזה דייקא מתניתין דלא תני ובא לו עוד אצל פרו אלא בא וכו' שנייה משום דשתי הפעמים שוות:

סד"ה לעוונות וכו' - אבל בתורת כהנים וכו'. וכן הוא בירושלמי:

פרק ד משנה ג

תי"ט ד"ה שחטו וכו' - דה"נ קרצו וכו'. שאני הכא מהתם, דהכא עבודת היום דכתיב בה אהרן וחקה מה שאין כן התם דלא שייך

לחובת [לעבודת] היום. וכעין זה כתבו התוס' דל"ב סוף ע"ב:

ד"ה ממרס וכו' - והמלה עברית וכו'. נוסחא מוטעית נזדמנה לו, שהפסוק אומר, (יחזקאל מו,יד) לרוס את הסולת, ששרשו רסס, וממרס שרשו מרס:

ד"ה הרובד וכו' - ומדנקט בעזרה וכו'. איברא דרבא (מד,ב) סבירא ליה דהיכל ואולם קדושה אחת היא. אבל הגמרא דחי ליה דאולם ובין האולם ולמזבח הכל אחד. ולפי זה גם האולם בכלל עזרה הוא. ובהכי ניחא טפי רובד רביעי שבהיכל, דסוף סוף האולם הוא מעין ההיכל טפי מבין האולם ולמזבח. ועוד דהוה ליה לאדכורי לרב שם האולם. ועוד דאם כן רחוק טובא ואיכא חולשא דכהן גדול. ועוד כדכתב הריטב"א דלא הוו מרחיקים לממרס טפי, משום דאי כהן גדול צדוקי לרתת מיניה ולא ליהוי נותן מבחוץ ומכניס לפנים. והרמב"ם כתב בפ"ד ה"א דעבודת יום הכיפורים, של היכל מבחוץ:

פרק ד משנה ד

בכל יום. הא דלא ערבינהו בכל יום היה חותה בשל כסף ושל ארבעה קבין והיום בשל זהב ושל שלשה, משום רבי יוסי דמפליג אבבא חדא:

פרק ה משנה א

היתה פרופה. כתב הריטב"א משם ריב"א (דנ"ב ע"ב), שאילו היה נכנס מן הדרום היה הולך שמאלו כלפי הארון ולפיכך נכנס דרך צפון וגם כשיוצא כדרך כניסתו היה ימינו כלפי הארון:

תי"ט ד"ה הוציאו וכו' - מחתה מלאה וכו'. ולפי זה מחתה זו יוציאוה מלשכת בית אבטינס, והכי תני בברייתא (מז,א), וכף מלשכת הכלים. והר"ב לא דק בזה. והוציאו דייקא דצריכים שני כהנים. וצריך ליתן טעם למה לא נזכרה גם הוצאה במחתה של גחלים דפ' דלעיל דגם היא היתה מיוחדת ליום הכיפורים לבד כדתנן לעיל בהדיא. ואולי שגם קטורת התמיד היה עושה באותה מחתה, דטעמא דכמה שינוים שנשתנתה המחתה ההיא מדשאר ימים, הוא משום חולשא דכהן גדול והאי טעמא שייך בכל עבודת היום:

פרק ו משנה א

ואחד למחר. כתב הריטב"א (ד"ה שני), והוא הדין לאחר כמה ימים, ואיצטריך למתני דכשרים דסלקא דעתך אמינא דדוקא כשאינם שוים דלא אפשר לא מעכב אבל בלקיחה כאחד דאפשר אימא דמעכב קמ"ל:

פרק ו משנה ד

הרע"ב ד"ה שבעה וכו' - פחות חמש וכו'. אמ"ז, אישתמיטתיה מ"ש הרמב"ם ז"ל פי"ג ה"ו מהלכות רוצח, שכתב שהם מאתים ששים

ושש אמה ושני שלישי אמה. נמצאו לשבעה ומחצה חמשה עשר שלישים שהם החמשה שחסרו מן המנין:

פרק ו משנה ו

הרע"ב ד"ה בא וכו' - לזה התירו וכו'. וא"ת יושיבו אחרים עמו ולא יעמוד יחידי, תירצו תוס' שאין נכון להראות לאחרים אם הלבין הלשון, הריטב"א (דס"ז ע"א):

פרק ז משנה א

בבגדי בוץ. אבל לא בבגדי זהב שאין ללבוש בגדי זהב אלא לצורך עבודה, שכל המשנה בגדים מעבודה לעבודה טעון טבילה וקדוש

[כדאיתא בפרק הממונה], ואין טבילה וקדוש אלא לצורך עבודה חשובה, הריטב"א (ד"ה אם רצה):

ואך בעשור. כתב הריטב"א (ד"ע ע"א ד"ה לפי), דלאך בעשור התירו לגלול ולא חיישינן לטורח צבור כיון שהוא צריך לסידורו של יום אבל לחזור ולגלול בעשור שבחומש הפקודים לא התירו כיון דכבר קרא של פרשת אמור ומה שחוזר וקורא בעשור של חומש הפקודים אינו אלא כמגיד עבודת היום ולכך התירוהו לקרות בעל פה. והעלה מדברי הירושלמי שלא אסרו לקרוא בעל פה אלא דברים שבכתב שהם מחובת הקריאה בצבור, אבל מה שאדם קורא דרך שבח ותפלה והודאה אינו בכלל זה. ומיהו נראה שאף הקורא תורה שבכתב לחובת קריאתה ולימודה אפילו ביחיד אסור לקרוא בעל פה, ולפיכך לא היה קורא רב יוסף בתורה שבכתב לפי שהיה סגי נהור, ולעולם היה קורא תרגום, והיינו דאמרינן כדמתרגם רב יוסף:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה