קול הרמז מועד· רבי משה זכות
שקלים
פרק א משנה א
הרע"ב ד"ה ועל הכלאים וכו' - דלאחר שגדלו וכו'. שגדלו באיסור בין שזרע בתחלה רובע בסאה בין שזרע חטה אחת לבין אלף שעורים
ונתכוין לזרוע כלאים דאסור, כדאיתא בירושלמי הביאו התי"ט ריש פ"ב דכלאים, עיי"ש:
תי"ט ד"ה ועל וכו' - כי הא דכתב הרא"ש וכו'. אבל קושיא דריש פ"ח דכלאים לא יישבה. ונראה לי דנאסרו על ידי תערובת דקאמר, היינו איסור קיומם כך מושרשים דלא שייך בטול בעירובם:
פרק א משנה ג
הרע"ב ד"ה מפני וכו' - שלא יעכבו וכו'. לא מצאתי מנ"ל הא, שהרי הרמב"ם כתב סוף פ"א, ותובעים אותם עד שיתנו:
תי"ט ד"ה מפני וכו' - משמע דהירושלמי משנה וכו'. כן הוא שם בגמרא (ה"ג ג,ב), אבל הכסף משנה (שם) גריס בגמרא כבמשנה, וכמ"ש דהתם כדהכא (מר"ש)[מפני דרכי שלום]. אבל לא ידענא למה ליתו לאנצויי ובהדי מאן לינצו, אם לא נחלוק להם כבוד, לרבי יוחנן בן זכאי דסבר דחייבים הם וכי משוא פנים יש בדבר, ולעדות בן בוכרי משום דאין ממשכנים דהא אינם חייבים. ועוד דאם כן הא דתנן בפ"ה דערכין מ"ו, דממשכנין חייבי ערכין וחייבי עולות ושלמים, למה לא יצאו כהנים מן הכלל מפני הכבוד. גם מ"ש התי"ט אלא אם כן שנקדים מסברא וכו', לא נראה דהא (גיטין פ"ה מ"ח), מערבין בבית ישן, הוא מפני סברת שלא יחשדום, ומשום הכי ליתו לאנצויי דלא בעו למיתי לידי חשד. ואי לאו דמיסתפינא אמינא דדרכי שלום דהכא שאני מדהתם, דהכא כהני דרשי קראי לעצמן בין קרא דכל העובר ובין קרא דכל מנחת כהן, ולא סברי כדרבי יוחנן בן זכאי, ומפני כך אי ממשכנין אותן ליתו לידי קטטות מכח סברתם, אבל התם כל הקטטות הן משום הקפדות שזה מקפיד וזה מקפיד, או משום הכבוד או מפני התועלת, והן קטטות הוות בבני אדם:
פרק א משנה ד
בן בוכרי. בספר יוחסין גריס כוכרי, עושה ככרות:
פרק א משנה ז
תי"ט ד"ה האחין והשותפין וכו' - וה"פ האחין וכו'. עיין בלחם משנה בפ"ו דהלכות בכורות ה"י, דמיירי שם בהלכות מעשר בהמה,
שהאריך בפירוש סברת הרמב"ם:
פרק ב משנה א
ואם לאו נשבעים. אף על גב דלא נתרמה קודם לנתרמה, איידי דנפישי מילי דשוקלים ודאלו ואלו שקלים משום הכי תנייה בתרא:
אלו ואלו שקלים. דכיון דקדוש קדוש, רש"י בבא מציעא נח,א:
פרק ג משנה א
הרע"ב ד"ה בפרוס הפסח וכו'. מצאתי לרש"י במסכת שבת בשלהי
מפנין (קכט,ב) אהא דאמרינן פורסא דדמא כל תלתין יומין, ופי' רש"י פורסא דדמא, כל זמן ההקזה כמו בפרוס (עצרת)[הפסח], ע"כ. והשתא אתי שפיר בפרוס עצרת, דאין שייכות לפרשו לשון פרוסה. ולדברי הר"ב י"ל דעצרת יש לה תשלומין כל שבעה והיינו עד י"ב בסיון, ואם כן פרוס עצרת היינו מראש חודש דהוי ששה ימים קודם עצרת ודומיא דפסח וחג, אבל בפ"ט דבכורות מ"ה, פי' הר"ב שגם פרוס עצרת הוא חמשה עשר יום קודם, ולפי זה י"ל דתני ליה אגב פרוס הפסח והחג, ועיין בבכורות מה שכתבתי על פי' רש"י:
פרק ג משנה ב
תי"ט ד"ה ואומר וכו' - ועוד דיהודה וכו'. הרי"א כתב דקראי קמאי איירי בסור מרע והשני בעשה טוב, דהיינו ומצא חן. אבל מה יעשה בפסוק האחר שהזכירה הגמרא כמ"ש התי"ט. גם דברי התי"ט לא נהירין לי שעשה את העיקר טפל. גם לא נתן טעם למה שהזכיר הגמרא פסוק דנביאים. ומ"ש באיזהו חמור, לא ידענא מאי קאמר. ולי נראה דמתניתין הביא שני פסוקים בנגד שני דברים שהזכיר, שמא יעני ושמא יעשיר. דקשה תינח חשש דשמא יעני ניחא אבל דשמא יעשיר איך תיסק אדעתא דיהא חוטא נשכר, בודאי דלא תעלה כן כי אם בלב חסר דעת. ואם ר"ל שיעשיר מיד ויאמרו שגנב כל כך עד שכל עשרו גנב הוא, אתו איך אפשר שיחשבו לגנב גדול ולא ניכר ונודע חסרון גדול, לזה הביא פסוק דומצא חן, שר"ל אפילו סברא שאבודה מרוב בני האדם מצא אותה עתה נחוש לה, אבל בגמרא הביא כלל גדול לכל הדברים שצריך האדם לצאת מידי חשד, ומשום שיש שלש השקפות בזה לזה הזכיר שלש פסוקים, דלא מבעיא היכא שיש פנים הרבה להטותו לכף חובה שצריך לצאת ידי הבריות, כגון ההיא דבני ראובן ובני גד שקצף עליהם משה, אלא אפילו היכא דשקול הדבר וכמו שהיה ההיא דמזבח (יהושע כב,כב), שאחרי ראות כמה הפליאו לעשות בעזרת אחיהם שהלכו לפניהם במלחמה ושנתעכבו עד חילוק הארץ מה שלא חייבם משה, וכמו שפי' רש"י פרשת מטות (לב,כד), ומכל זה היה לו שלא לחשוד אותם למורדים בה' (ובעטו)[ובעמו], ואפילו היכא דרובו לטוב וצד הרע קטן מאד גם בזה צריך להזהר, והוא פסוק דמצא חן כדכתיבנא. וההוא ששאל איזהו חמור סלקא דעתך דכולם שוים והוקשו מאי צריכים לכולהו דלא ידע שזה חמור מזה, ופשט ליה רבי יוסי דאותו דבני גד חמיר טפי, ודברייתא זה אף זה מתניא, אם כן שאל באיזה מהם החמיר בלשונו להתרות, והשיבו דוהייתם נקיים, שר"ל שיטהרו מכל סיג וחשד ויהיו כסלת נקיה:
פרק ד משנה ט
ואם החמיץ. איצטריך למתני משום דסתם נסכים היו באים מיהודה שלא היה יינם מחמיץ, וכדכתב הר"ב פ"ק דדמאי מ"א, והא קמ"ל דאף על גב דלא היה מחמיץ אלא באקראי, כגון דנתנו בהם שעורים כדכתב התי"ט שם, או שלמעט היו באין משאר ארצות, ואם כן הוה אמינא דלא סבר וקבל האי הפסדא עליה, קמ"ל דהחמיץ לו:
תי"ט ד"ה סלתות וכו' - כל סעודה וכו'. הדרשה תדרש אבל לא ישב מ"ש לקמן בריש פ"ה ובמשנה ד', קרי ליה נסכים והוא שמו העיקרי הכולל יין שמן וסולת כדמייתי מלשון הרמב"ם. ונראה לי חדא דמשום סיפא דהתליע סלת תנייה משום דעבידא להתליע יותר מן היין להחמיץ ע"כ ל"ג בירושלמי בבא דאם החמיץ יין. ועוד דאין ספק דלא היה מקבל סיפוק הכל בזמן אחד הסלת קודמת ליין והיין לשמן. והתוס' הכריחו בפרק הזהב (נז,ב ד"ה לספק), דבהכרח איירי שכבר יצא השער של לקוטות ועיי"ש, ואם כן היו התנאים בשלשה זמנים ותנא נקט דקדים והוא הדין לאחריני:
פרק ה משנה ו
הרע"ב ד"ה לשכת חשאים. פי' הרב בעל בית ישראל בהלכות צדקה סי' רמ"ט (הפרישה ס"ק י), דהלשכה עצמה היתה במקום מוצנע וגם הנותן לתוכה היה מכוין לשעה שלא תשורנו עין, ע"כ. ובהכי דייקא מתניתין נותנין לתוכה בחשאי, שהיו ממתינים לשעה שלא יתראו:
פרק ו משנה ו
זה מדרש דרש. משום דקיימא לן דאין בעלי חיים נדחין, ולנדבה נקרא דיחוי וכדכתב התי"ט בפ"ט דפסחים מ"ז, לפיכך הוצרכה דרשה זו לאשמועינן דגזרת הכתוב, ומשום הכי לא אמרינן דמותר אשם וחטאת יהיה לעולה עצמו, דאין זה דיחוי כדכתיבנא שם בפסחים, ולא הוינן צריכים לדרשא זו: